אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
נֵס
יָרֵחַ מַבְשִׁיל בְּעַנְפֵי הַצַּפְצָפָה.
שַׁחַר פּוֹצֵעַ בְּעֵינֵי דַּיָּגִים, בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם
מִתְחַבְּטוֹת לָצֵאת
סְנוּנִיוֹת שֶׁל דָּם.
שַׁחַר פּוֹצֵעַ פִּיהֶם.
רַדְיוֹ.
לוּ הָיוּ תּוֹפְסִים וְלוּ דָּג אֶחָד
אֶפְשָׁר הָיָה מִתְרַחֵשׁ
נֵס.
יֵשׁוּעַ פּוֹסֵעַ עַל הַמַּיִם,
רוּחַ קֹדֶשׁ עַל פִּטְמוֹתָיו,
רוּחַ קֹדֶשׁ
נוֹשֶׁפֶת עַל זַכְרוּתוֹ הַשְּׁקוּפָה הַמְיַבֶּבֶת.
לַמַּיִם חַיִּים מִשֶּׁלָּהֶם.
נְזִירוֹת, אֲבָנִים עֲגֻלּוֹת,
יוֹרְדוֹת לְהִטָּבֵל בֵּין הַיּוֹנִים.
צִפֳּרִים מְעַשְּׂבוֹת אֶת עֶרְוָתָן.
הַבֹּקֶר טָהוֹר.
כֶּתֶם שֶׁל יַּיִן מִתְפַּשֵּׁט בָּאֲגַם,
פִּסּוֹת שֶׁל לֶחֶם צָפוֹת.
הַבֹּקֶר טָהוֹר.
בהמשך (מסוים) ל"מאסטר ישו"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3486#post3486
אני רואה שישו יושב אצלך חזק בשירים.
הבתים הראשון והאחרון חזקים, הבית על ישו לא ממש מתלבש לי בתמונה, למה יש לו זיכרות שקופה מייבבת? (זה התחבר לי עם החליל הסקוטי של אליענה וקצת הצחיק)
יודית, חשבי רגע מהי זכרות (מעבר לאיבר הזה שתלוי לגברים בין הרגלים. שאגב, גם בו, בלטינית, "מחללים" לפעמים).
למרות שישו עניין אותי מאוד הוא לא מככב אצלי – אבל יש בתוך כל הספרים (זה מתוך "פנים") שלוש ארבע התייחסויות אליו.
אולי מלשון זֵכֶר, שלא היו לו צאצאים.
הקשר למין ומכאן הטוהר שבשיר.
אולי, יודית, אבל אולי להפך. הנה פרשנות די קרובה לכוונתי:
"ישו לא סתם פוסע פה על המים לבוש בצניעות כמו באינספור ציורים. הוא פוסע כגבר. העוצמה של דמותו כאן אינה דתית; היא באה ממראהו החושני, הרך, המוסוה למחצה בנשיפת רוח הקודש המכוונת אל המושיע ובפרט אל פטמותיו וזכרותו – הנקודות הרגישות של התגלמות הרוח בבשר….
הדובר מפשיט את ישו משלמתו ומאניש בעדינות את איבר המין שלו כאילו יש לו חיים וכאב משל עצמו; זהו האות שהאל הפך את עצמו לאדם. זכריותו של ישו גם "שקופה". הצופה עשוי לחשוב את הופעתו ההוממת בבית הזה כתוצאה ישירה של המלה "נס" שסוגרת את הבית הראשון, כאילו המלה עצמה זימנה הנה לא נס ממשי, אלא את המראית המוחשת לעין הצופה" (אריאל הירשפלד בתוך
The Modern Hebrew Poem Itself 2003)
אמיר, אהבתי את ענפי הצפצפה, אולי כי הוא ארופאי מעט וגובהו מרשים. אופס, אולי הוא סמל פאלי כמו הברוש… כמו זכרותו השקופה המיבבת- מעורר אמפטיה לרוח הקודש הגברית.
האבנים העגולות הרגישו לי כמו נשים בהריון שיורדות לטבול.
החיזיון של פיסות לחם/חולין צפות על כתם יין קדוש- איזה בקר טהור.
גם אני מת על צפצפות. הייתה אחת ענקית בגן הילדים שאליו הלכתי והייתי מביט בה ומביט בה עם המלים "אור ותכלת על ראשי / ענפי נעים ברוח /צמרתי הומה"…
אבל כל השיר הזה נולד ממקום אמיתי על חוף הכינרת, כולל הנזירות.
וכן, תמי, האבנים העגולות הן לגמרי הקבלה והמשך של הנזירות.
הלחם והיין שרק הם נשארים שם לבסוף הם כמובן מאכל ומשקה אבל גם אדוות מתרחקות לישו עצמו – בשרו ודמו. הבוקר טהור…
תודה.
אמיר, הכל בא ממקום אמיתי, לא?
טבחה וכנסיית הלחם על גדות הכנרת, שיחי הבוגונוויליה, כילדה שם בילינו את חופשת הקיץ כמה שנים ברצף. שם חולל ישו את נס הלחם ושני הדגים.
זה לא היה שם, אלא ביימק"א שבין טבריה לטבחא. לא היה שם איש מלבדי.
מעל לחוף המבנה גובל במנזר שגרו בו רק שתי נזירות.
אפשר היה לראות אותן מן החלון שלי כשהיו יורדות אל האגם לטבול מוקדם בבוקר.
עוד אנו מדברים והשיר יותר ויותר נפתח בפני לחיזיון הסוראליסטי- אך איזה בקר טהור.
כן, טהור. אבל לא הטהור הסטרילי של חיטוי הרוח מכל רבב של גוף…
רוח שיש לה גוף לטפל בו, ושתמורתו בלחם וביין (לא תה). שהמיניות הכאילו כבושה של הנזירות מקבלת אותו גם אם בסמליו.
טהור כמו שחיים יכולים.
תודה
אמיר, גוף הרוח יודע את הטוהר. זה אנחנו שמזהמים אותו.
מיניות כבושה לעיתים גורמת לחולי הגוף רוח, לא?
בבית ג"אמל ישנם שני מנזרים. אחד לגברים והשני לנשים. תמיד הסתכלתי על גשר הבטון שמחבר את שני המבנים בפליאה לשם מה הוא נוצר.
תמי, מסכים אתך לגמרי. מנזרים נוצריים תמיד היו מוקד למתח מיני (וגם לפורקנו האסור), דווקא בגלל המכשולים, האיסורים וההסתרה. ככה שעם גשר או בלי, גברים או נשים – זה לא ממש משנה. איסורים הם אפרודיסיאק די חריף.
הכרתי פעם ירושלמי אחד שפשוט "התמחה" בנזירים… סוד די גלוי. בהר אתוס, שאליו אסור להכניס אפילו תרנגולת או עז (שום חיה ממין נקבה) אפשר לחתוך את המתח הזה עם סכין.
אם זה לא היה גם עצוב, זה היה מצחיק.
הנצרות (להבדיל אלף הבדלות מישו) שלטה באנשים באמצעות דיכוי הטבע המיני שלהם, ובאמצעות האשמה שחשו על זה שנשארו יצורים חיים וחושניים למרות האיסורים.
אמיר, יכול להיות מאוד מעניין לבקר בקהילה המוזרה הזו שנשארה בתקופת הביזנטים. מה רע בעבודה רוחנית נטולת פרומנים:)
זהו, שהיא לא.רק מתיימרת. סקס באוויר.
אבל זה מקום מדהים, וסגור לציבור הרחב, עם חצי אוטונומיה.
חבל, כבר תכננתי להתעצב שאני אשה.
הייתי מביאה להם עץ פאפיה מתנה. (זה עץ שכדי שיתן פרי צריך זכר ונקבה..:)
תמי, יש להם מספיק צרות עם החלזונות (גם אנדרוגינוסים).
ולמה החלטת עכשיו להפסיק להתעצב על זה שהכניסה בשערי אתוס אסורה עלייך?
אמיר, גבר או אשה, הכיצד אצעד ברחובותיה הצרים של אתוס וכל התרנים מונפים בה אל על?.
חוצמיזה שנים אני מתרגלת את מהות הנשיות, אין לי כוח להחליף צד.
"כל התרנים מונפים"?! זה נשמע כמו סיסמת פרסומת שתשים את אתוס בתחרות קשה עם מיקונוס…
הי אמיר, יותר טוב להיות נודיסט בנואיבה מאשר בקיקלידים:)
נוסטלגיה, תמי. איפה נואיבה, איפה?
הינה היא כאן…בזכרון..:)
אמיר, רציתי לשאול מדוע: "צִפֳּרִים מְעַשְּׂבוֹת אֶת עֶרְוָתָן". זה משפט חזק לכשעצמו אבל למה אתה בחרתה בו?
עוד מעט…
קוראים לי פה לישיבה של מטה.
🙂
תמי, במובן הפשוט היונים באות, כמו השחר והרוח, לגעת באנשים. "מעשבות את ערוותן" הופך את שער הערוה לעשב, לפיסת אדמה לא מעובדת. הפעולה היא סוג של טיפול, אם כי די אלים. בזה הנזירות נקראות חזרה אל סדר העולם הטבעי.
אבל היונה מסמלת בנצרות גם את רוח הקודש, כך שהטבעי והארוטי מצד אחד והרוחני-קדוש מצד שני שוב מתאחדים גם כאן לרצף אחד.
אמיר, תודה
אמיר
איזה יופי של נס. ההצבה של היומיומי הפוצע מול הקדושה הנזירית והפשטה שלה עד הערווה מכל ההילות החיצוניות. וכתם היין הזורם מערוותן של הנזירות ומכתים את הכנרת – תמונה כל כך מוחשית ונפלאה.
משה
נס קטן. זכרותו השקופה- כמו המים, כמו הבוקר הטהור. האם היא מייבבת כי היא שקופה מידי? כי הבשר המקופח בוכה?
אסתי – הכל אפשרי בלי שום סתירה, כמובן. כן.
מרוב רוח קודש שנוגעת לא נוגעת (ארוטיקה בפני עצמה) הבשר לא עשוי שם עד הסוף… ובוכה להיות. להתממש.
הטהור כאן הוא אמביוולנטי, הוא לאחר שגופו של ישו הפך לסעודה על צלחת האגם.
תודה, משה.
וגם הוספת כאן הבנה מעניינת לגבי מקורו של כתם היין – אם דמו של ישו זורם מערוותן של הנזירות, כנראה נענתה תפילתן…
שיר מרגש ויפה עד מאוד אמיר.
אפשר שאלה? בשירים אתה כותב ישוע, כפי שצריך לשונית והיסטורית, ובטקסט רגיל אתה כותב ישו? יש כאן איזו סיבה נסתרת?
אני ביררתי רבות את העניין, ושוב, לשונית והיסטוריזה ישוע, שם נפוץ בתקופתו.
תודה, יעל.
ישו הוא קיצור שמופיע גם בתלמוד, לצד השם ישוע (שהוא בעצם יהושע). אני אוהב את "ישוע" כי זה ממשמע את הישועה שבשם ומחזיר אותו באופן שקוף למובן העברי, אבל בלשון דיבור אנחנו אומרים ישו, וגם זו גרסה עברית למהדרין (בשפות אחרות שמו הוא בכלל וריאציה כזו או אחרת על השם היווני – יֵסוּס).
נ.ב. אותו תהליך קרה לשם יוספאל, שהפך ליוסף, שהפך כמעט לבלי הכר ליוסי (בערך באותה תקופה שבה יהושע נעשה לישו)
השיר הזה הוא נס.
תודה, מיכל!
שיר מאוד מעניין.
ילך אתי השחר הפוצע. זה בא, אסוציאטיבית, משחר מפציע? בכל מקרה זה דימוי מפתיע ומדויק כאחד (שזה בעצם מה שאפשר לרצות מדימוי…).
כן, לי, ממפציע (והפצע נמצא בתוך המפציע כבר, רק הקשבתי לו).
תודה
כן, בזכותך גם אני שמעתי, תודה. וזה הזמן האהוב עליי, כשהשחר מפציע (לא שאלו בשאלון על השעות האהובות ביממה…).
יפה בעיני השורה הראשונה – וגם האווירה הרגועה שמשרה הבית האחרון – אבל בכל הנוגע לאמצע, היתה לי בעיית תקשורת. כלומר, לא ממש הבנתי.
תודה, עדה.
אשר לבית השני והשלישי = קראי רגע בתגובות. הם דוסקסו שם עד דק…
🙂
אה! "לקרוא רגע" ולא "להציץ"! זאת התפתחות מרנינה.
אבל ברצינות: אני שייכת לתמימים שמעדיפים שהתקשורת של שיר תתקיים לפני ההסברים, ולא אחריהם. כשאני לא מבינה ממש, אני מוותרת ומסיקה, שאני לא הקהל המתאים. שזה הרי לא נורא: יש ויהיו עוד שירים.
מתחברים יפה בעיניי הנושאים מישו וקפה לשיר על ישו ועל נס:)
בשיר, מאוד אוהבת את המשחק שלך במילים , משחק שלפעמים מכתיב את השורה הבאה. פוצע במשמעות מפציע ,ופוצע במשמעות של פצע ,ובשילוב עם פה שעליו אומרים פוצה, ואז מי שפוצח שם בקול פוצע את השקט ,הוא, רדיו. מעבר לכך ,נותר לי להנהן עם קריאת הקוראים. שיר טהור מלא ניסים.
תודה סיגל. העברית שפה מופלאה ורק לעקוב אחריה זו כבר שירה.
כמו השחר הזה ששמת אליו לב פה. שחר בא מן השחור ובכל זאת מפציע, אדום כמו פצע, מתוך שחור הלילה.
בשיחות שלי עם נקמורה פומיאקי עניתי לו לשאלה "מיהו מורה השירה שלך?" שהשפה היא המורה.
מעניין מאוד האם מישהו חקר כבר את הנושא של האיש הזה בשירה ישראלית – אצל אבות, אצלך… אצל מי עוד?
לא ידוע לי. יש כמובן בשפע אצל שדה ובעקיפין אצל בן יצחק. בשירה החדשה יותר – פחות. יש סדרה שלמה אצל משורר צעיר יותר – עדי עסיס.
לגבי המחקר – לא ידוע לי על מחקר בארץ. ישנה דווקא חוקרת פולנית שעוסקת בזה עכשיו וכותבת על שירים של לסקלי ("הצלוב" ועוד) ועל שירים שלי – ביניהם שיר זה ועוד שיר שהתפרסם בבלוג – "הנוף הנכון"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182