אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
צֵל
כְּמוֹ אֶת הַגּוּף בַּחֲלוֹם דֵּי קַל לִשְׁכֹּחַ אוֹתוֹ
הוּא גָּדֵל רַק בַּמִּדָּה שֶׁהָאוֹר שׁוֹקֵעַ –
בַּהַתְחָלָה רַק גּוּר שֶׁל חֹשֶךְ
עָקוּר מִלִּבְּךָ
מְלַקֵּק אֶת שׁוֹקֶיךָ בְּלָשׁוֹן מְחֻסְפֶּסֶת
וְזֶה כִּמְעַט מְשַׁעֲשֵׁעַ כְּשֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב עַל זֶה
הַמֵּתִים זוֹרְקִים לוֹ עֶצֶם לְבָנָה
אֲבָל אַחֲרֵי שָׁעָה כְּבָר בְּגֹדֶל שֶׁל צַעַד
עִם כָּל צַעַד הוּא נוֹשֵׁךְ רָעֵב לִהְיוֹת.
כְּכָל שֶׁמַּחְשִׁיךְ אַתָּה מַתְחִיל לְהָבִין.
עִקְּבוֹתֶיךָ מְאִטִּים עַל הַגֶּשֶׁר.
הַלַּיְלָה הוּא נָהָר חַיָּה מִתְאָרֶכֶת
לֹעַ שֶׁל חֹשֶךְ מֵאָה שִׁנֵּי נָחָשׁ
הַלַּיְלָה הוּא מַיִם וְקֹר.
עַכְשָׁו אַתָּה מְפַחֵד
זוֹרֵק לוֹ
עֶצֶם, יָד אוֹ אַהֲבָה אַחֶרֶת –
לֹא חָשׁוּב. כָּךְ אוֹ כָּךְ עוֹד רֶגַע
תִּהְיוּ אֶחָד.
מתוך "מוזיאון הזמן", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007 :
צל – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3046#post3046
אוניברסיטה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3111&blogID=182
באביב הם ישובו – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
הנוף הנכון / אמנות – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182
מיטת אהבה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182
משורר – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2479&blogID=182
לידה: המסע אל העולם – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3222&blogID=182
ראי, ראי – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3334&blogID=182
מאד יפה.
מזכיר קצת את "הכפיל" – היחס בין הגוף להשתקפות הצלית שלו. שעשוע הופך לצמרור.
תודה שירה. איש איש וצלו – ולא רק לגוף יש צל…
ס
"גוף" הוא שם מטאפורי, כמובן. לכן זה הזכיר לי את סיפור "הכפיל". זוכר? דוסטוייבסקי? לא רק לגוף יש שם צל!
כן, לגמרי. בדיוק כמו שזה מופיע פתאום בתגובות: צל מהנפש, "צל מתוך אור".
איזה שיר אוהב.
"גור של חושך",
"זורק לו עֶצֶם, יָד אוֹ אַהֲבָה אַחֶרֶת ",
הצל כגור שובב שמשתעשע באדם,
אבל גם כחיה מפחידה שנושקת ללילה שנפער.
כן, רונית, החמוד הנורא הזה נולד רק מאיתנו, מהחיים שלנו… אבל הוא שלנו, כמו יד או ילד, לא?
זה יפה. העקבות המאיטים על הגשר מעל לנהר הלילה. יפה ומפחיד קצת.
מקסים.
הקונוטציה בין החושך לבין האדם – מקורי ביותר, כתוב מאוד יפה.
אהבתי את התיאור של הלילה מן השקיעה אל החושך.
תודה עדה, תודה יעל. כן, מפחיד קצת.
בערוב היום – של הנפש, של החיים –
הצל גדל וגדל,
וכל קרבנות האדם שהיינו והקרבנו
קמים לתחייה.
…עד שנהפוך לחלק מהחושך.
עד שנהיה שוב אחד עם הצל. אבל כן, החושך הוא מקום טוב לזה…
אם כי עדיף קודם.
מאד יפה. גרם לי לקרוא אותו יותר מפעמיים. האמת, תמיד התיחסתי לצל כחבר שלי עד עתה?!
הצל שלך כנראה כל כך כריזמטי אם הוא מקבל כזאת חשיפה בשיר, הוא כלל לא גור .
שושנה
שוש, במקום שבו הקושי, שם הכוח.
אומי, אולי זה באמת עניין של חברות. גם את הצדדים הדמוניים ביותר שלנו כדאי להזמין לכוס קפה.
יפה החושך שלנו הוא חיית מחמד או מפלצת אבל תמיד חי ותמיד חייתי. לפעמים כדאי להתביית ולהתיידד, לפעמים הוא יחד אתנו לפעמים הוא אנחנו שמסתכלים על עצמנו ולא בטוחים שזה אנחנו.
תודה, מיכל. זה המשחק האולטימטיבי שלנו עם עצמנו, לא?
כנראה שכן, אמיר.
שיר יפה שמזכיר לי מחשבות שהיו לי לאורך כל ילדותי.
הצל הזה שהוא כמעט חבר וכמעט לא .
אביטל, תודה. הצל הוא סמל כה עתיק – הוא מלווה אותנו כחלק של הנפש מאז מצריים העתיקה ובאינספור תרבויות אחרות. אבל להבין מיהו בדיוק… איך אמרת? כמעט חבר וכמעט לא!
מתחברים ניפרדים, אבל תמיד איתנו, כל צללינו , הללו על קיומם, שבלעדיהם היינו מתים, גם משיעמום.
תודה אורה. כן, אם לא היינו עסוקים בצל היינו נאלצים להיות אלוהים. מפחיד, אבל לא בטוח שמשעמם. משחק אחר, זה בטוח.
תלוי איך תופסים את אלוהים, כטוב המושלם או כמו שהוא מתואר בדברים כ"ח.
האל מדברים כ"ח הוא אליל בעיני. התכוונתי שאם "נהיה אחד" ולא חלוקים על עצמנו כמו רפובליקה עצבנית של אניים, נהיה עם יכולות אחרות ושלמות אחרת, ולכן גם עם משחק יצירתי אחר.
האם אתה חושב שכשנהיה אני אחד ותהיה הרמוניה, נוכל ליצור? נראה לי שהאיזון משתק.
מה פרוש האל של דברים הוא אליל? למה? מה הוא אלוהים לדעתך?
אורה, בעיניי זהו אל שבטי, נוקם ונוטר, שנמצא ברמה פגומה בעצמו. זהו לא, האל של "כתר מלכות" או של הוודות, למשל.
היהדות, בעקבות הניאופלטוניזם, פתרה את זה בהפרדת רשויות בתוך האלוהות, אבל הרשות הספציפית הזאת לא נראית לי במיוחד.
לפחות נירגעת, לא אני אמרתי שיש רק משחקים של טוב ורע, פשוט שאלתי מהו אלוהים לפי תפיסתך, ברור שאלוהים לפי דברים כ"ח הוא בלתי ניסבל בלשון המעטה,גם מבחינתי, ועדין אני לא יודעת מה זה להיות אלוהים עם תודעה אחת רחבה ככל שתהיה , ולא יהיו בה קונפליקטים? קונפליקט אינו בהכרח מצריך בחירה בין טוב לרע, אלא בין ים של דברים שונים, או שהוא כל יכול ועושה בעת ובעונה אחת הכל?!
אורה, ה"טוב ורע" באו מהאפל והמואר שבשיר, לא בהתייחסות למשהו שאמרת.
ברור אמיר, פשוט גלשנו בעיקבות התגובה שלך על התגובה שלי, טוב די.
ממש לא שמתי לב שזה קרה… נו שוין.
יש עוד משחקים חוץ מטוב ורע, לא? אני גם לא חושב על זה כ"איזון" אלא כהפסקה של בזבוז תודעה ואנרגיה. אפשר לשחק באתגרים חדשים, בעולמות של יצירה, קיום ומלואו.
אמיר
בתחילת השיר
"הוּא גָּדֵל רַק בַּמִּדָּה שֶׁהָאוֹר שׁוֹקֵעַ –" במציאות הפיסיקלית זו עובדה, נראה לי, אז אם הצל של הגוף שלנו לא תלוי בנו אלא בכמות האור כלומר בלתי אפשרי לחיות בלעדיו. הוא אלמנט "בילט אין" בהוויתנו. מה שמסקרן אותי: האם בתרבויות עתיקות היה אל מיוחד לנושא?
שאלה נוספת: האם במיתוס קיים הצל בעולם המתים?
"לֹא חָשׁוּב. כָּךְ אוֹ כָּךְ עוֹד רֶגַע
תִּהְיוּ אֶחָד."
אני בעד חיי נצח…:) ולא רוצה להיות אחד עם הצל שלי, לעולם ארצה לתפוס נפח כי להטיל צל. בקונוטציות אחרות, פסיכולוגיסטיות- כן!. הלוואי ואחייה בשלום עם הצל שלי.
שיר בעל נפח- שזורק עצם לצל
כן, זו עובדה פיסיקלית, אבל גם מטפורית – הצל הוא הצד האפל של הנפש, השיגעון, הפשעים נגד עצמנו ונגד אחרים, ההתכחשויות… ככל שהאור של הנפש ו/או החיים שוקע, הצל גדל.
הצל נתפס כחלק מהנפש ולא כאל, אבל לא ארחיב בזה, כי זהו שיר ולא מאמר, ויש לו גם צד אוהב כמו שכתבה רונית, ואפילו מבודח. כל אחד ייקח את צלליו אליו כפי שייקח.
יש תרבויות משווניות שבהן לא יוצאים החוצה בצהריים כי אין צל… אבל לא על זה השיר.
אתה צודק בתגובתך. זה לא הוגן מצידי לבקש יותר ממה שהשיר מציע כיישות מכובדת בפני עצמה.
נ.ב.ב.
חייב לרוץ עכשיו, וזה דווקא בעודי נזכר שלא הסברת מה פירוש חיי הנצח (אוקסימורוני משהו, מה?)שאת בעדם.
אז לאחרכך
אופס, נזכרתי שלא עניתי לך.
חיי נצח כנשמה מתגלגלת. ברגע שאהיה אחד עם הצל שלי זה אומר שאין לי גוף פיזי נוכח כדי להטיל צל. או אם נתקעתי בין הממדים לא אהיה מסוגלת להתגלגל, לתפוס גוף כדי להתממש ולהטיל צל.. אני אוהבת את חוסר המושלמות שלי=את הצל שלי, כי הוא שלי ואני עובדת קשה כדי לחיות עימו במשא ומתן לשלום. ברגע שאסיים להתגלגל, אסיים להטיל צל פיזי בעולם הזה, או אז אהיה מלאכית…:)
("כמלאכית", בטח, אמשיך להתגלגל בנצח, יהיה לי צל דליל עד…שאתאחד בנצח עם כל ה"יש")
בשבילי ה"צל" הוא מטפורה לגחמות אנושיים, יש שיקראו לזה "שיעורים בזמן". נפש מוארת למדה לרסן את הצל שלה אך לעולם לא הכחידה אותו כי עובדה שהיא עדיין כאן…:)לא?
כן, ככה בערך זה נראה גם לי… רק לגבי המשא ומתן עם הצל, לא בטוח שנחוץ. כדאי להתייחס ולתפוס אתו שיחה, אבל אני חושב שכשיש כוח – בלכתך אל הצל קח איתך את הפנס.
אולי הכי טוב, לפעמים שאדם זר יאיר/יעיר …זה חוסך בטריות…:)
לפי ההגיון הזה, מה עם הבטריות שלו? אני חושב שאדם אחר רק יכול להזכיר לך שיש לך פנס ולהראות לך איך משתמשים.
*לאדם אחר הגיבנת שלי הרבה יותר ברורה מאשר לי ועל כן לא מתבזבזת לו הבטריה כדי לומר לי בפשטות…
*אנחנו ממילא ניפגשים עם בני אדם שמשקפים לנו את עצמנו ומעצם המפגש אנחנו יכולים להיתרם (גם אם המפגש מזכיר גחמות של עצמנו- המפגש אינו מקרי ותמיד לטובה…)
*זו חוויה לפגוש אדם שיכול להאיר לנו עם פנס גדול כך שהצל שלנו יהיה חשוף וגלוי לנו בברור…
"הוּא גָּדֵל רַק בַּמִּדָּה שֶׁהָאוֹר שׁוֹקֵעַ – "
כי "כְּכָל שֶׁמַּחְשִׁיךְ אַתָּה מַתְחִיל לְהָבִין."
*למעשה הכל זמני גם האור וגם הצללֹ-
"לֹא חָשׁוּב. כָּךְ אוֹ כָּךְ עוֹד רֶגַע
תִּהְיוּ אֶחָד."
תמי, אני מסכים איתך שאדם אחר יכול לכוון את מבטנו לשם ביתר קלות, אבל אני לא חושב שאת מתכוונת שהוא יכול לעשות במקומנו את העבודה?
אני גם מסכים אתך שהכל זמני, אבל ברמת התודעה הזו אנחנו חיים בתוך הזמן, ואולי גם בטרם הגענו הנה ולאחר שנמות. כך שהאמת הזו אינה ממש אופרטיבית, ועדיין "הזמן קצר והמלאכה מרובה"…
לא, אפחד לא יכול..:)
יפה מאוד . חבר מלווה נדבק אוייב ואהוב . הכל
תודה מירי
מאוד יפות המטאפורות, מצא חן בעיני הסיום הבלתי נמנע, וגם, נזכרתי בפיטר פן תופר את הצל שלו.
אני אוהב את השיר הזה, החלומי כל כך והמניע את הליריות שבנפש הקורא. גור של חושך הוא צירוף יפה במיוחד.
תודה מוטי, תודה סיגל. מעניין ששניכם הלכתם לצד הילדי של הצל – פיטר פן ו"גור של חושך". אבל באמת, כמו שהרגשתם הצל חוזר לעולם של ילד… וממשיך משם.
איזה שיר יפה.
אחרי שהגבתי לשיר שלך נזכרתי שגם השיר בבלוג האחרון שלי הוא על צל
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=151
שיר יפה, תמי. גם אצלך שיר מתהפך: המקום של הילדות נפתח אבל בסוף נעשה אפל – "גם האהבה היא כתם ריקבון/ שהולך ומתפשט".
כל עוד הצל אוכל מכף רגלך והולך אחריך לכל שתלך, הכל טוב. הבעיה תתחיל ,אם לפתע הצל יפתח רצון משלו וירצה שתלך אחריו.
סיגל, נדמה לי שבשיר הזה זה קצת יותר גרוע. האני הדחוי הזה, הצל, נהפך למפלצת, ואתה צריך לזרוק לו חלקים מעצמך כדי שלא יאכל אותך כולך –
כדי שלא תהיו "אחד" בהיטמעות גמורה של האור בצל.
נדמה לי שתגובתי נבעה מיחסי הידידותי האישי למפלצת ספציפית זו, יש מפלצות שאם אינן פוגעות או לחלופין אינן מכאיבות ואם לחיות עימן בצל הגוף ,אז לפחות שלא בצל הפחד.
זה בשלב חיית המחמד…:)
השיר מקסים.
לצל יש הרבה משמעויות, ועם כל משמעות השיר נקרא אחרת.
לקריאתי,
הצל בהוויה אמביוולנטית
מחד משתעשעת עם הדובר כ-גור
ומאידך מאיימת לגדול להתרחב במהותה החיייתית
עד שתבלע את כולו…
השיר לוקח אותי גם למבנה הנפש
וגם לרצף החיים הנבלע אל ארעיותו ואל מותו.
כתיבה ממלאת בהחלט:)
תודה
זיוה
תודה, זיוה. כן, הצל הזה הוא חיים שלא נחיו, שנדחו. מה שמדוכא צובר חיים. הכוח שדוחס אותו מטה הוא הכוח שהוא צובר מול האני…
והכוח המופלא שלך להגיע למקומות האלה אצל הקורא
הקוראת במקרה הזה.
🙂
🙂 זה חלקנו מכל צללינו, זיוה.
אמיר
השיר הוא בשחור ולבן אבל מלא בצבעים.
מאד אוהבת
תודה ריקי,
שחור לבן צבעוני? 🙂
החיה מתארכת…
מאד חזק אמיר , בצבע, בדימוי, באטמוספירה. בולע.
תודה, איריס."בולע"? 🙂
מאד אהבתי ומעניין.. ללכת בעקבות השיר. ודאי אתה מכיר את האמרה שלא זכורה לי במדויק, שכגודל הנפש כך גודל צילה. אולי יונג אמר.. לא זוכרת מי.
תודה, יעל. ולא, לא היכרתי את האמרה הזו. "כגודל הנפש גודל צלה"? מעורר מחשבה. והאם זה נכון?
שיר יפה ומורכב. ממיטב השירה. אולי בשל הכותרת כל התגובות הלכו אחר הצל ולחושך והלילה לא היה מושיע. אכן זה שיר על צל אך לא רק. הוא גם על תהליך. הוא גם על כך
ש"הלילה הוא נהר"
האוסף אליו צל ועוד צל
ריבוא אלפי יובלי צללים
והנהרות גם הם גואים, נוגעים זה בזה
עד שהמים והקור מכסים הכל. ים.אוקיינוס.
וחושך על פני תהום.
לאמיר הלינק בדוא"ל שלך הוביל אותי לפוסט זה. רק עתה שמתי לב שהוא מינואר 2008, אח"כ ינואר 2009 ועתה אני נדחפתי פנימה בינואר 2010. מחזוריות מעניינת, אולי העולם נברא בכ"ז בינואר ולא בתשרי או ניסן?
תודה, דוד, והבחנת נכון. אך הלא גם אתה הלכת בדרך הזו, ואף הוספת. צל אל צל יביע אומר, נהר צללים.