אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
מפקדים אלמונים, טרולים ופחדים
מפקדים אלמונים, עם או בלי מדים, שלחו לי את הפקודה הבאה לחלון התגובות של "בור המים הישן":
"אמיר אור, אם אתה לא פנוי לסנן תגובות און ליין, אז תפעיל את זה אוטומטית.
תעמוד בהבטחתך שלא ישמיצו אחרים אצלך"
ובכן, המפקד/ת תודה על הפקודה, אבל לא תודה.
ומי אדוני או גברתי? מפחד/ת להזדהות?
לא חשוב.
התגובה הראויה על תגובות פוגעניות אינה מסננים ומגיני תגובות. עד כמה שאני רואה, כיפת הברזל המילולית הזו הביאה לשיתוק הדיאלוגיות של הבלוגיה: דיאלוגיות שבלעדיה אין לבלוגיה חיים, לפחות לא כפורום חי של חילופי דיעות ורעיונות.
אז מה הפחד? מלים גסות? השמצות? לשון הרע?
נכון זה פסול, זו עבירה אתית וזה יכול להיות מאוד לא נעים.
אבל כל אחד מאיתנו יכול למחוק ומוחק תגובות פוגעניות כהבנתו, או במקרה חירום אולי אפילו חוסם לזמן קצוב – אבל המחיר של מניעת תגובות ענייניות בזמן אמיתי הוא בלוגיה חצי אילמת.
אז כן, המפקד/ת 🙂 ברור שאף אחד לא יכול להיות כאן כל הזמן און ליין כאן, אבל גם אין צורך.
הצורך היותר דחוף בעיניי הוא לצאת מחרדת המלים הזו.
ואשר לדיאלוגיות ולמה ש"הבטחתי" – את/ה מוזמנ/ת לקרוא שוב את ארבע ההסכמות, ובייחוד את הסכמות 2 ו-3:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8961&blogID=182
והעיקר לא לפחד כלל.
תודה.
שלום אמיר
אתה צודק באומרך שאין ממה לפחד. ובודאי לא מליאור עזיז. גם אני כמוך הייתי בעד להשאיר את הבלוג פתוח. היום אני פחות בטוח בזה, מסיבות אגואיסטיות ולא עקרוניות.
כאמור,אין לי בעיה עם תגובות אנונימיות ובודאי לא עם תגובותיו של ליאור. העניין הוא, שכאני מפרסם משהו ,אני רוצה שתהיה התייחסות אליו. חיובית או ביקורתית זה לא משנה לי. אך מה שקורה ברגע שליאור עזיז מגיב ,כל תשומת הלב והכניסות לאתר קשורות לבידור שהוא מספק.
ובסופו של דבר ,פתחתי את הבלוג כדי שיקראו את דברי ולא את דברי ליאור.
צודק מאוד גיורא
מתן לגטימציה לאננונימי המתחזה זו השתקת הדיאלוג ולא עידודו ניבולי פה והשחתת מילים אינם דיאלוג אלא הפך הדבר.
והפחד? לא לכולם קיבה רגישה לאכול גסויות וניבולי פה
אמנים לידיעתך הם עם רגיש רק
חבל שאחדים רגישים ואינם מרגישים
תגובות אנונימיות מסתכנות פה במחיקה.
לגופו, דווקא מה שאת/ה אומרת הוא שאמנים עם רגיש לעצמו…
נכון שאמנים עוברים מספיק דיכוי גם ככה, אבל מה לעשות? השתלחויות כאן הן הזדמנות לעימות עם המקום הזה בתנאי חממה. בחוץ העולם קשה יותר..
כוונתי היתה שמה שנפגע הוא דווקא לא דברי הטרול, אלא הדיאלוג הענייני שמושהה ולא יכול לקלוח בזמן אמת.תודה על ההזדמנות להבהיר.
מחיקת תגובות פוגעניות אינן לגיטימציה ואינן פרס או עידוד לפוגע. חסימת תגובות היא השתקת הדיאלוג של הקולות הענייניים.
אליבא למגיבים פה חנוך לוין הוא אדם גס רוח ומבבל פה. גם אלן גינזבורג היה מוקצה בבלוג זה. הו אתם צמאי ההכרה והפרסום, הו אתם המתחנפים וצמאים לחנופה.
הרי אדם הבטוח בערכו ובערך יצירתו יתרגש מביקורת או השמצה גסה? מי שכל כך שברירי ונופל למשכב מכל מילה רעה, כנראה לא ראוי להקרא יוצר, ויש לו בעיה חמורה של דימוי עצמי, ובכלל עדיף שינתק עצמו מהעולם, ילך לקובוצות תמיכה וישמע שירים של נעמי שמר ויקרא ספרים של סמדר שיר ויצפה כל היום בערוץ החיים הטובים.
תבינו כבר, זה שאומרים עליכם בעיתון או בבלוג שאתם מוכשרים וטובים, לא הופך אתכם למוכשרים וטובים. כה אמר הטרול, ויחד נאמר אמן…
אמיר שים לב לדברי הטרול אם זו אינה הסתה אז מה זה
זה מעודד דיאלוג פורה אם זו אינה סתימת פיות אז מה זה
אנחנו נאלצים להגיב אנונימית כי זו התולדה של הדבר הזה שאנו נתונים למגעילותו הרבה הרבה זמן
מי דיבר פה בזכות חופש הביטוי לטרול? את/ה מתבלבל/ת.
להפך – מומלץ למחוק תגובות שיש בהן השמצה,הסתה ולשון הרע.
העניין שהתרופה שניתנה פה – חסימת הבלוגים הורגת את החולה עם המחלה.
אגב, לטעמי זכותו של הטרול לביטוי צריכה להישמר גם היא כל זמן שהדברים הם ברמת ויכוח והבעת דיעות ללא הפחתות ערך והכפשות. אדרבא, דיבור כזה ראוי לעידוד.
אבל טוב, את/ה באמת נשמע/ת בטראומה. נכון, אמנון נבות מבקר פה חודשים, אבל עזיז רק כחודש…
אין ברירה, חבר/ה, גם פה, כמו בחיים, צריך להתעמת עם מה שצריך להתעמת. אין דרכי קיצור.
אמיר היקר לא צריך לעבור כאן סדנת חניכה אגרסיבית יש אותה בחיים
למה איך מוחק את דברי הטרול שיש בהם השמצה כבר בכותרת זו הוצאת דיבה על הבלוגיה כולה, שים לב איך בלוגיה שלמה מדברת אנונימית דבר שלא היה בעבר ,וזו כמובן תוצאה של ה"שיח החופשי" וכמה אנשים יקרים הדירו רגלם מכאן בגלל ה"שיח החופשי" הקללות והנאצות כנגד חברי הבלוגיה נשארות לעיתים אפילו שעתיים וכולם קוראים אותם בחלונית!!! בחיים לא עוברים מסעות ראווה וקלון כאלה!
ולמילים יש כוח !!!
דיבורים אלימים היו פה מזמן, אבל כשהם כוונו נגד בלוגר זה או אחר, זה לא הזיז כמעט לאף אחד.
ומה זה למלים יש כוח? אז אמרו שחברי הבלוגיה חסרי כישרון, אז מה? את/ה חושש/ת שזה נכון?
תרגיע/י.
גם לפני ספירת העזיז רוב התגובות שהיה בהן מהביקורת היו אנונימיות.
אני יכול להבין אדם הנפגע מאיזכור שמו בהקשר שלילי (אני בהכון לקראת סוף השבוע) אך להפגע "בשם כולם". לא נראה לי רציני!
הסתה "נגד הבלוגיה" ?מה, אנחנו גוף אחד?
ולליאור המזכיר את חנוך לוין וגינצבורג. לא הכרתי אותם באופן אישי. אני לא בטוח שבשיח הפרטי שלהם הם ניבלו את פיותיהם.
חשוב ולגיטימי להשתמש לעיתים בקללות או בביטויים חריפים לצרכים אומנותיים כדרך לשיקוף החיים.
אבל לְמה שאתה עושה פה אין שום קשר לאומנות.
ואולי כן, כבר הולך ונכתב בראשי שיר חדש שאישיותך היא הבסיס לו. כדרכי, זה יהיה שיר מכמיר לב!
יש סיכוי שהוא יזכה לפרסום לפני שספרך יצא לאור.
בהצלחה לנו
גיורא
בתגובה הזו שורש מעביר ביקורת עלינו: שאנחנו צמאי פרסום וצמאי חנופה, וטוען מה שטוען על היסמכות על דברי הזולת. לא חושב שזו הסתה או סתימת פיות, ולכן השארתי את התגובה הזאת.
שורש, תודה על הסדנה. מדבריך עולה שכפי שביקורות טובות אינן מעידות על איכות כך גם השליליות אינן מעידות על חסרונה, ודבריך בכלל זה.
עם זאת אני חושב שאינך מדייק בדבר מקור הרגישות – זה לא קשור לאיכותך כאמן, אלא לפגיעות שעברת בחיים בכלל.
אמנים במיוחד דוכאו במשך דורות על ידי הממסד הדתי וגם הלא דתי שראה בהם (בצדק) איום על סמכות הידיעה. למה להוסיף על זה?
דבריך שמן הסוג הזה הם עבירה מיותרת, וקודם כל על עצמך.
גיורא, לא חושב שמי שמעוניין בשירתך יתקשה למצוא את שיריך בגלל ה'בידור', ובוודאי שבטורך שלך לא תתקשה להפעיל 'צנזורה נושאית' אם תרצה בזה. מצד שני לא פעם מתוך שלא לשמה בא לשמה.
אם תיזכר, גם בלוגרים מהשורה נקטו פה במדיניות הקרקס כדי למשוך קוראים, וזה כנראה חלק מהמשחק האנושי שמקבל ביטוי פה ובמרחב הווירטואלי בכלל.
כל הקסם של המטע הוא בהיות מין הכלאה בין בלוגים לקבוצת דיון.
אפשר לערוך לפורום שלנו סטריליזציה, אבל אז יהיה לנו כנראה פורום רזה וסובייטי משהו.
עדיף פורום רזה אבל בריא…
והתמונה ששמת מתאימה לטרור המילולי הנורא שאנו נתונים לו מזה חודשים כמו שציינה מישהי מטווח(או שמא מטבח) של ברווזים
לא נעים לקבל קללות כמו: סתומה או גרפומן או הטיות שונות ודוחות של השורש ז.נ.ה
יש שנטשו בגלל אווירה מחליאה זו
וזה חופש ביטוי?
איך התהפכו כאן היוצרות !!!!
מי את/ה בבקשה?
יעידו גיורא פישר ואחרים שכאשר הטרול מופיע אצלם בבלוג, מספר הכניסות אליו עולה באופן ניכר.
קללות מותרות בשם חופש הביטוי. צאו מבית הזכוכית שלכם.
אלמונים ופלמונים, דייקו בדבריכם.
הפוסט הזה מוקדש לבלוגרים ולמדיניות החסימה, אבל האם הראש שלכם כנראה מוקדש לשורש יהודה? צאו מזה
שורש יהודה הוא רק משל
זה נכון (עולה מספר הכניסות) אך לא אל הילד הזה התפללתי.
אבל, אנחנו צריכים להביט גם בראי ולחשוב" מי הם המעלים את מספר הכניסות? הכניסות הם -אנחנו! כלומר אותם קוראים קבועים של הבננות, הרי אין כאן "קוראים מזדמנים" שעצרו לרגע "לראות את התאונה".
בקיצור, במומינו אנו פוסלים.
אני לא רואה פגם בבלוגים המטפלים בנושא ליאור עזיז. מקרים קיצוניים כאלה תמיד מציבים אתגר היכן שמים את הגבול.
בברכה
גיורא
הממתין בדריכות לקרא את עיתון סוף השבוע
כתבת שיר על החוטר?
מענין
בינתיים רק טיוטות ראשונות בראש.
לא בטוח שיצמח מהחוטר שיר הזה משהו
לגיורא שלומות,
כן, אני מבחינה בינך לבין גיורא השני.
וכן, אני מכבדת את גישתך.
באשר לחנוך לוין, אין לי מושג איך דיבר הלז ברבים, אבל בשעתו, והיה זה מאוד מזמן, הזדמן לי לראות את ההצגה "יסורי איוב" בתיאטרון הקאמרי.
מה אומר לך גיורא, מחמת הקבס, אנשים משופדים בישבניהם על הבמה מדברים ומשיחים על אודות צרכיהם ועינויים וכו'. בשלב מסויים קמתי, לא עמדתי בזה יותר ועזבתי את אולם התיאטרון. פשוט נסתי כל עוד נפשי בי.
אז כן, יש לו גם הצגת אחרות כמו "לוויה חורפית" שהוא בעצם ראי לחברה על צביעותה. וגם שם מוזכרות מילים "נפיחות" וביצוען בפועל. את ההצגה הזאת ראיתי עד הסוף.
את המסקנה מדברי, כמובן שאפשר להסיק. לאחר מותו ועוד בחייו הפך חנוך לוין לסמל לעילוי.
צודק אמיר אור, ממה שאני יודעת בחוץ החיים לאמנים הם הרבה יותר קשים מאשר כאן בבלוגיה. היום בעידן הריטינג, היחצנות השירה והסיפורת או שאתה פורץ או שאינך קיים, כמעט שאין גווני ביניים.
מספר פעמים העליתי דעות לגבי חברי הבלוג, דעות שלא היו סימפטיות וערבות לאזניהן, אבל היו נכונות – לא נגדך כמובן, (בגלל ההתבלבלות) ואמיר באומץ רב השאיר אותן.
לאחרים זה לא נעם, אבל היה בהם הרבה מן האמת. אם יש בך שלמות עצמית עם כתיבתך, ממה אתה פוחד?
אבל כאשר שמים מראה לנגד עיניך ואומרים ככה אתה נראה.
מה מסתבר הרוב מתקפל.
מסקנה, גם כאן בבלוגיה יש לא מעט צביעות.
רוצים בלוגיה שמנה עם חיבוקים וחיזוקים. האמן האמיתי אינו זקוק להם, אלא אם כן הם נכונים. אלא אם כן החיזוקים וההערכה באים ממקום אמיתי.
מסקנה, כאן יש בעצם בבואה למה שמתרחש בחוץ. הראי הוא פשוט מדויק.
ועוד, גיורא לשם קרא לי "שרמוטה" אז מה?
חייכתי לעצמי ואמרתי נו טוב,
ולאמיר, בהרבה ההערכה על אומץ ליבך.
הדיון הזה חשוב ונחוץ, אלא מאי, יהיו כאן כנראה הרבה שלא יאהבו את דבריך.
עדיף פוצי, מוצי על דבר הבל ורעות הרוח.
חוה
הנה היזדהתי.
ולמי שטוען שאיני מוכרת, איני מוכרת מכיוון שאיני רוצה להיות מוכרת.
בינתיים יש לי דחייה מן הבינוניות ומטה.
לחוה,
את פשוט משקרת בחוסר בושה.
מעולם לא כיניתי אותך "שרמוטה".
כיניתי אותך "פוסטמה".
אם אינך מסוגלת להבחין בין השתיים או אינך מסוגלת לשלוט במקלדתך, שום דוקטורט לא יעזור לך.
:)))))
מראה לגיורא:
הגננת למוטי: למה קיללת את רותי?
-לא קיללתי.
-קראת לה שרמוטה.
-לא נכון.
-רק אמרתי לשקרנית המפגרת שהיא פוסטמה.
אני יודע היטב הגננת שלא יפה לקלל, מה נראה לך תגידי, את דבילית או מה?
לגיורא,
יש כאן בלוגרים, שהרבה יותר נחוץ לייצג להם את עצמם מאשר לך.
להציב להם את הראי. עבורך אין לי כל ראי. למען האמת, חמודי שלי, אולי אתה לא יודע, אבל אני הרבה יותר שרמוטה מאשר פוסטמה.
ואסביר לך ידיד מדושן ונפוח מעונג ומדשן עצמי, אם כבר דברנו על חופש הביטוי.
שרמוטה צריכה לדעת בעניני מין כאלו ואחרים. נכון, אולי לא צריך לזה שכל, אבל גם לענג גבר צריך לדעת איך.
אבל החלטת שאני פוסטמה, אז תגיד לי למה? ובנוסח בלוגרית אללי, אללי לי, שוד ושבר, מדוע אתה צריך כל פעם להזכיר את התואר שלי? שניתן אגב על מלגות הצטיינות.
מה כואב לך דובוני.
אתה יודע, קשישא, תואר מקבלים לאחר עבודת מחקר מאוד מפרכת שצריך עליה גם ציון מינימום. צריך לחדש בה. וצריך לשבת המון בסיפריות.
וגם צריך לגדל ילדים, וגם לעבוד, וגם להקריב ה מ ו ן.
אבל בסוף מקבלים תעודה חתומה על-ידי נשיא האוניברסיטה. על-ידי הרקטור , אצלי הוא היה משה קווה
ויו"ר הועדה לתמידי מחקר.
התעודה מגיעה בעברית ועותק נוסף בתרגום לאנגלית.
ונניח שמחר אני רוצה לסוע לאמריקה או ללונדון, מכיוון שהוא הוצאה בב-אילן הוא מוכרת והיא מקובלת.
כמו כן, אין לי כל בעיה לקבל המלצות על מה שעשיתי.\
עכשיו, הבה ונשאל את מאור הגולה, שכתב עוד ספר ועוד ספרון, שאני לא הייתי מציצה בהם אפילו פעם אחת לצורך כתיבת עבודה הגונה.
לא כל שכן, הייתי מתביישת להוריד את שמך כהערת שוליים. כי מי כבר באמת, נו מי באמת מכיר את אדון גיורא לשם שטוען למפעל חיים. אגב, לא ראיתי את שמך בין מקבלי פרס ישראל, שהוא הפרס המוערך דווקא בארצינו הגדולה.
עכשיו אויל, תקפוץ עלי ותתן אגרוף.
אז לי יש את התעודה. והיא כמו צ'ק שיש לו כיסוי, ואני יכולה לפרוע אותו כאן וגם בחו"ל.
ומה לך יש? הה?, תגיד לי הה?
והרי רק מקשיבים לך שתי דקות משתטחים אפיים ארצה מפיהוקים ומרוב שיעמום.
ויש כאלו שעונים לך מחמת הנימוס ובהרבה עצבים.
אויש, העיקר שכחתי אתה לא מאמין במודעות עצמית.
אומרים "אני חושב משמע אני קיים"
תגיד גיורא אתה קיים? או שמישהו מוטרף והזוי לחלוטין המציא אותך.
מה אני מנסה להגיד:
אתה לא מזיז לי שום כלום!!!
תקרא, תפנים, ותבין אם אתה מסוגל בכלל.
חוה, אם פרסמת משהו, תני Ref.
אין לי ספק שזה יהיה עונג לקרוא.
חוה,
את היחידה שמסתובבת בשטח עם תארים, את היחידה שגידלה ילדים, את היחידה שיודעת לפתות גברים, את היחידה שרשומה כהערת שוליים בספרים של אחרים, כל תעודה שלך מתורגמת לאנגלית, ומאנגלית ישר לסינית.
את יודעת מה?
עשיתי בחיי די גם בתחומים שאינם ספרות (מותר לך להתעדכן) ואין לי במה להתבייש.
באשר לתואר שאת מעדיפה לאמץ לעצמך, תצטרכי למצוא פרופסור ל"שרמוּטולוגיה" שייתן לך תעודה.
אני מבין רק ב"פוסטמולוגיה".
מה גיורא,
גם אתה יודע לפתות גברים?
לא להאמין,
עוד פעם לא הבנת מה אני כותבת, ואתה מרעיש ומתלהם וחוזר
אני ואני ואני.
אני אני אני…. גיורא לשם, רק אני והכרתי ועשיתי וכתבתי ופגשתי.
וגם קללתי ונבלתי את הפה ואיבדתי את העשתונות.
תעשה לי טובה, אנחנו לא באותה הרמה, אתה לא מעניין, אין בך מאומה מן השנינות ואתה לוקח את עצמך ברצינות תהומית ובאשר לידע שלך,
בטח כאשר פגשת את חנוך לוין אם בכלל, הוא עשה עצמו כלא מכיר אותך – אם בכלל.
גיורא תמשיך אני ואני ואני. ככה כל הזמן. ככה אתה נראה וככה גם התגובות שלך.
אתה באמת גדלת לבד את הילדים, לא היתה איזו אישה ברקע – אתה עשית ה כ ל לבד.
תאמין לי פנים מול פנים פשוט הייתי טורפת מטאפורית)אותך חי, עד שלא היית מרים את הראש. כולך אגו ללא כיסוי.
כמה דוחה, לא ערכי, לא גבר, לא חכם, שטחי וריקני ומלא עד גדותיו בעצמו
למכירה…
מישהו מוכן לקנות את גיורא?
עכשיו ראיתי את כל ההתכתבות זה ממש חומר לרומן, הדמויות נבנות, טרגיות קומיות , לדעתי צריך לחשוב על ספר, ראיתי השבוע שהוציאו ספר{בארהב} על פתקים למכולת, וזה להיט, פה יש הרבה יותר חומר, מי מרים את הכפפה? {אני מפרסמת בשמי המלא למרות שאני יודעת מה צפוי לי, אבל גם אני חלק מעלילה…}
חוה,
אינך שמה לב שאת מכשילה את עצמך.
חנוך לוין היה בא אל השכונה שלנו בדרום תל-אביב (הוא גר בשכנה סמוכה)
לשחק אתנו כדורגל.
נו, מה לעשות, לבני אדם יש ביוגרפיה.
ומה לעשות אם אביו של אלן גינסברג היה שכן של אחות סבתי בפטרסון, ניו ג'רזי.
מה לעשות?
את, כמובן, ישבת כל היום ודגרת על ספרים (עיסוק מכובד, לכל הדעות) שנים לאחר שקיבלתי את תארי במדעי הטבע והייתי סמנכ"ל לפיתוח תוכנה בתחמוי הרפואה באחד מבתי התוכנה הגדולים בארץ.
מה לעות? את צעירה ואני זקן!
בריא אבל סובייטי
שלום אמיר
אני לא זוכר (או לא יודע) לאיזה בלוגרים אתה מתכוון ש "עשו קרקס כדי למשוך את הקוראים".
אני לא יודע איזה סוג של "קרקס" הם עשו.
מנסיוני הפרטי ראיתי שכשדברים הופכים להיות "אישיים" באופן טבעי הכניסות עולות. אין כמו לחם ושעשועים בעיקר כשהלודר בזירה הוא לא אתה.
אבל כל הדברים האלה (למיטב זכרוני)היו בתחומי "הסביר" אין ספק שהופעתו של החוטר (שאינו מחוייב לשום כלל) שברה את הכלים.
יש לי תחושה שאנשים נרתעים מלהגיב ביודעם שיש סיכוי שבן השטן מיד יעיר משהו. אני לכשעצמי לא מרגיש בנוח לשים קישור לפרסומים חדשים שלי מחשש שמישהו שלא יודע על החוטר של החמור של המשיח (מצא חן בעיני הביטוי הזה) לא יבין מה קורה שם.
זה באמת לא נכון לתת לו את הכוח הזה. אבל אני פתרתי לעצמי את הבעיה, כשאני ליד המחשב אני פותח לתגובות (אם אני זוכר) ואם אני לא שם, אני חוסם.
ובעניין הדינמיות של השיח בבלוג: אין ספק שמעשי זימרי גורמים לדילדול השיח בבלוג, אבל אני חושב שיש כאן גם עייפות חומר טבעית.
אני מניח ,שאם יכנסו לבלוג כוחות רעננים , מעניינים ומאתגרים תהיה תקומה.
הרי ט' באב מאחורינו.
אנשים יקרים נוטשים בגלל האווירה שנוצרה לפעמים בושה שאורחים שלי יבקרו אחדים העירו על הנאצות ושאלו
מה קורה אצלכם
למה אין צנזורה
ומה נענה להם אז לא מזמינים או שלא מבקרים
חבל
זו לא עייפות החומר גיורא
זו חוצפת החמור ….
ומיהו החמור? האם זו דוגמה לתגובה אלימה?
החמור כמשל
ומי המקלל שמעי בן גרא? הרי גיורא פישר יהיה הראשון ללכת אחרי שורש יהודה, ואז האם הוא יפעל כדויד וריחם על שמעי גיורא?
בכל מקרה שלמה לא סלח וטבח.
רמז…דק…
סחטיין ליאור,
אתה יודע תנ"ך!
בקיצור, אני לא צריך לדאוג ממך ,אלא מבנך
כלומר מתינוקה של רוזמרי.
ועד אז (עוד שנתיים?) אני ממשיך לפחד ממשהו הרבה יותר מפחיד
מאשתי
יש לפחד מליאור עזיז. הוא מסוכן מאוד.
כמו כן התלוננו על איומים והטרדות: כתבות הפלילים והמשפט של רשת ב', ערוץ2, עמיחי שלו, אור אלתרמן ועוד מווינט, עו"ד מעריב, כתב פלילים של מעריב..והרשימה עוד ארוכה…כך שאתם מוזמנים לגשת לתחנה הקרובה ולהגיש תלונה.
התיק נגד ליאור עזיז גדול יותר מהאינציקלופדיה העברית בשעתו…
השארת דברי הטרול בחלון מונעת כניסות של אנשים רצינים..אנשים רצינים לא מעונינים לשמוע פנטזיות מיניות של אדם מתוסכל מינית שזקוק ללכת לסרוגיט. נשים רציניות מתקשות להזדהות עם אתר בו מכונות נשים " נקבות".
מאחר והאתר בבסיסו נועד ליצג נשים אתה עושה כאן עוול.
צודק וזו אלימות ואלימות נגזרת מהמילה אלם
הטרול שניתנת לו במה כאן בלי למחוק מיידית את דבריו גוזר אלם ועלבון על האחרים ושופך את דמיהם בעלבונותיו
מילא אצלו משהו התרופף אבל שבלוגר שפוי ישאיר במשך שעות ארוכות את העלבון תלוי בחלונית הראווה כמו אות קלון זו בושה
ועוד על מי על טובי הכותבים אחת מהן יעל שנתנה לרבים מאיתנו את הזכות לכתוב מעל במה זו
זה מביש ואין להתמם שזה לא כך
מקווה שהמאמר הזה יעורר מודעות
לנזק שנגרם וכולנו פגיעים אין חסיני אש!
רק מלאכים ואנחנו לא
ולצאת דופן על חשבון האחר זו אינה גבורה
צר לי שדברי אנונימיים
זה כורח פסטיבל התחפושות הזה
במקרה שלי ןשל אחרים זו הגנה ולא רוע
סורי
מרושע לייחס למי שלא חוסם תגובות כוונת מכוון בהשארת התגובה הפוגענית,
ולא מציאותי לצפות שישגיח על בלוגו בשבע עיניים עשרים וארבע שעות ביממה (או שמא ישכור לו בלוג-קיפר?).
אמיר,
מדוייק יותר לומר "בלוג-סיטר".
כן, זו הייתה כוונתי. תודה.
ה"שורש יהודה" הזה פשוט משקר ומטעה את הבריות. חנוך לוין מעולם לא ניבל את פיו, וכמוהו אלן גינסברג.
הנצחת השקר היא אחת הבעיות הנובעות מתגובות לא מבוקרות.
הבעייה השנייה חמורה יותר.
לא פעם ולא פעמיים השתמשו בבלוג שלי להשמיץ ולנאץ אחרים.
לו היתה בדברים הטחת ביקורת בפוסט שלי, לא הייתי טורח לעסוק במיונים ובמחיקות. אך הדברים הגיעו לידי כך שכל ההתיחסות היתה לפתע לגופם ולאבריהם של אחרים, בעלי בלוגים אחרים.
שנמצאת בפוסט שלך כבר חודשיים ?
כנראה שאתם די נהנים מהחגיגה כשהיא על חשבון אחרים ,
ועוד מתחסדים בהתיימרותכם לשמור על דמוקרטיה.
לא התחייבתי למחוק כל דבר.
חוץ מזה, יש לי גם דברים אחרים בחיים חוץ מ"בננות" ומחיקות.
אמיר
אני מבחינה שעיקר המתקפות הן על אנשי ספרות, כך שאני מדברת ממקום מוצל יחסית , אבל כמתבוננת מהצד, נדמה לי שאלה שמייעצים או פוקדים עליך איך לנהל את הבלוג, טועים וגם אתה , לא בניהול בלוגך כראות עיניך. אני ננית לקרוא איך אתה מתנהל עם התגובות של כולם הטרולים והחברים שאינם מזדהים, אבל לא כל אחד/ת כשיר'ה להתנהל כך ובשבילו האפשרויות שמוצעות כרגע הן אפשרות טובה. גם אני בחרתי למחוק מה שאינו רצוי ולנהל את הבלוג בישירות בלי השהייה, ואני מאוד אוהבת לראות שמה שכתבתי מופיע מיד בחלון הראשי , אבל אינני שופטת כי יש כאלה שמופגזים יותר. הרבה יותר.
יפה שכתבת מה שכתבת כי זו דוגמא להתמודדות, אפילו סוג של שעור, אבל יש לסלוח ולהבין מי שאיננו יכול כמוך. בעיקר כי הם נמצאים במרכז ההפגזה ולא עין הסערה , כי למיטב ידיעתי עין הסערה הוא דוקא מקום שקט…. הפעם הארכתי בהשראת מגיבייך הקבועים והאנונימיים , כנראה בגלל שאתה קורא גם תגובות ארוכות.
הי מירי,
הושמצתי והותקפתי פה לא פחות מאחרים, ואולי יותר, ובצורות מכוערות ביותר – כך שלא בדיוק הייתי בעין הסערה 🙂
שלא תהיה אי הבנה – אין לי טענות למי שבוחר/ת לחסום או לסנן תגובות. יש לי בעיה עם דרישה גורפת מכולם לעשות כן.
נכון לעכשיו, את ואני וחברים נוספים בחרנו להשאיר את הבלוג פתוח ואחרים בחרו לסגור – כל אחד כהבנתו, ובהתאם למה שמתאים לו כרגע. הכל בסדר עם זה, וכדאי שחופש הבחירה יישאר גם להבא בידי כל בלוגר על בלוגו.
רצוי שהבלוגר ימחק מיידית עלבונות על חברו או שישהה את התגובות המועדות לפורענות לשיקול דעת מאוחר יותר
האוטומטיות מזמינה התפרצויות אפלות לא ניתנות לשליטה
גם ביזוי הבלוגר עצמו מביש, פגיעה בו- היא פגיעה בנו וזו אינה מליצה
היכן שכבוד האדם נרמס נעשית הפרה חמורה מאוד של זכויותיו
הבנתי אמיר
באמת לא מקובל עלי שאנשים ימליצו לאחרים למחוק. במיוחד אצלך יש רגישות להשמצות של אחרים בתנאי שזה לא מגיע כפקודה. אני זוכרת שביקשתי ממך למחוק אפילו דברים שלי כשהתרשמתי שמישהי יורדת עלי והיה לנו ריב. השתלחתי בה אמנם בעילום שמה ואחר כך לבקשתה דרך האי מייל ביקשתי מכל מי שכתבתי אצלו דברים נגדה למחוק. נדמה לי שיש דרך מקובלת לבקש למחוק מה שפוגע- לכתוב מכתב אישי ולבקש. לא להאשים את הבלוגר בדברים פוגעים שאחרים כתבו אצלו, ולבקש יפה. כן לא חייבים כלום!
אמיר לעניות דעתי
העובדה שאתה כן עונה לדברים של אותו אנונימי מעודדת אותו. נראה לי שרבים מחברי הבלוג לא מתאפקים וקוראים את דבריו. כשהם נראים ראויים,עונים לו. כשחושבים שיכולים להבליג, משאירים. לעניות דעתי ואנא סלח לי טרול/ים ,הזלזל
יתדלדל, יתייבש וייפול כשתדברו מעל ראשו או סתם תמחקו, תמחקו, תמחקו. הנה עכשיו אני שוב מסתכנת כמו בתגובתי הקודמת אצלך אמיר בשטף דברים שלו אצלי.
מעולם לא עניתי ולא התייחסתי אליו/אליך טרול וכך אמשיך ואני מזמינה אותך אם רק יתאפשר, אולי כבר מאוחר מידי לפתוח בלוג משלך עם שם ובאומץ.
מתכוננת למטח הבא.
אמיר אתה באמת אחלה , מה לעשות , מצטרפת למי שמצדיע לך. בתור אביר יחסי האנוש,ועיקר העיקרים שלא חדלת להשתתף בבלוגייה ואתה כמו כמה מאיתנו שומר על הגחלת בנאמנות ותורם מכשרונותיך ומסבלנותך לאנשים.
מירי יקרה,תודה על דברייך התומכים.
אשר לטרול – מדוע שלא אענה לו כשהדברים אינם הכפשות ולשון הרע? ביקורת ומחלוקת אינם בלתי ראויים לדיון, ואם זה מישור הדיון, הרי אין בעיה.
אמיר תראה מה קורה עכשיו בחלונית
אתה לא מבין נותנים לו פתחון פה והוא לא סותם אותו זה מסוכן
אמיר חבל שאתה לא מבין. לפעמים גבול ברור הוא הפתרון. אני שוב מזמינה את הטרול לפתוח בלוג, תראה כמה עניין יש בדבריך , כשהם ראויים בעיני אחרים. אני לא הייתי עונה לך אולי בגלל שאני כל כך זקנה ובלה וכל מה כתבת…:)
המסדר יעבור לדום, עמוד דום!
הי אמיר, קראתי את ה"פקודה" ודווקא הבנתי ממנה תחינה, אבל זה הכל כנראה עניין של אינטונציה שחסרה בעת הקריאה,ואין לדעת באמת.
ולמה תחינה? כי נראה לי שהיא נובעת מפחד ויאוש של האנשים, כמו גם מכך שאתה קצת חריג בנוף, בכך שבעוד רבים נבהלים וסוגרים את עצמם בתוך הבלוג של עצמם, אתה נשאר פתוח ואיתן.
מצד אחד התנהלותך ראויה להערצה בעיניי, ומנגד אינני חושבת רעות על האחרים אלא מקבלת את זה שלא כולם בנויים מאותו חוסן.
ומיותר לציין שאינני בלוגרית כך שלא חוויתי את הרעים על בשרי בתוך מה שמרגיש לכם כאן כבית, לעומת זאת אני זוכרת יפה מאוד איך בכיתי בגלל ענת פרי ואיך גבריאלה ואתה ועוד כמה בעלי אומץ יצאו להגנתי, וזאת לדעתי התנהלות הרבה יותר נעימה וחברית מאשר שכולם היו נועלים את בלוגיות שלהם, והייתי נותרת בתחושה של אחת שהפקירו אותה לאנחות הכאב שלה.
ויתרה מכך, רק הטיפול הנכון, והמילים הנכונות הם אלו שעזרו להעביר ולהשכיח את אותו גועל שהיה כאן, ואפילו הגעתם למצב שבו ענת פרי כתבה מכתבי התנצלות לכולם ועזבה בשקט. לאחר אותה דלקה, אף הגיעו ימים שקטים ושמחים ומאוד נעימים.
אז נכון שפה ושם מגיעות שרפות חדשות ויש כאן כמה קוצים רציניים שכאילו באו להשאר, אבל הסטוריית הבלוגיה מלמדת שעם הטיפול הנכון, הם לא יצליחו להשאר, לפחות לא עם הקוצים, כל סברס קוצני יש לו פרי מתוק ורך וצריך רק סבלנות ואהבה. וחוץ מזה שני הקוצים האחרונים הם אנשים חולים, כפי שהם מעידים על עצמם, והם מדלגים בין בתי חולים לבין הבלוגיה, עד שיבינו שהטבת דרכיהם תוביל אותם למעוז הבריאות, ומי שיכול להראות להם את הדרך הם חברי הבלוגיה, אבל לא בדרך של מחיקה ונעילה, אלא בדרך של אומץ וכוח הנובע מטוב ומביטחון פנימי.
ולמרות כל מה שאמרתי או הצעתי, כן מבינה את הפחד וההפגעות של האנשים הטובים שכאן, ומאחלת להם להיות חזקים ולפתח דרך כאן, חוסן והומור, כלים שמהחממה הזאת הם נפלאים גם בחיים עצמם, אלו שמחוץ לרקיע הארגמן עם הרבועים הירוקים שמתמלאים במילים שהופכות לאנחנו.
המשך יום נפלא,
סיגל.
המסדר יעבור לנוח, עמוד נוח!
ובאיזה עיתון אני צריכה לקרוא על הטרול? גלה לי בבקשה פרטים…
ליפית, הרגעי
זה אמנם לא איזכור חיובי, אך הוא לא קשור לליאור עזיז, אלא למשוגע אחר- גיורא פישר -:)
סיגל, נכון, היו כבר דברים מעולם ובסופו של דבר הפוגעים הם שעזבו.
כך היה עם י.ש. וכך גם עם ע.פ. שהזכרת.
מי שמזדעק היום לא בהכרח יצא להגנת הנפגעים אז.
אני חושב כמוך שמצבים כאלה צריכים לשמש כהזדמנות לחיזוק האתיקה של הקבוצה, אבל גם בזה אין חובה לקחת חלק 🙂
סיגל, כפי שהסברתי בתגובתי למירי,
אין לי טענות למי שבוחר/ת לחסום או לסנן תגובות. יש לי בעיה עם זה שמישהו בא בדרישה גורפת מכולם לעשות כך.
אני מבין את חוסר הרצון של אנשים לעמת רוע – ואיני קורא לחייב את כולם לנהוג בצורה שאני בוחר.
אגב היו פה פרשות עוד לפני ענת פרי, וגם אחריה. ואם זכור לך, ענת פרי תקפה אותי משום שיצאתי להגן על משה גנן, שאותו האשימה בהטרדה מינית.
כן,
אבל היו כאן הרבה צדקניות, ורחמניות רחמנא ליצלן, שאכן נענו לפניה גורפת מלעמלה ומיניה וביה באופן אוטומטי חסמו כל הבנות את הבלוגים שלהן לתגובות.
האם זו הסולידריות הנשית עליה מדבר הפמיניזם?
והיה וכן הוא, והרי אז אנחנו הנשים מוצגות כחסרות דעת ודעה עצמית. מה שעוד יותר גרוע.
עיקר הקצף יצא כנגד י.י. ו-ר.י. והם התקפלו וסגרו את הבלוגים לתגובות.
האם זה סימן שהבלוגים שלהם טובים, מעניניים – זה מעיד אכן על איזה סטליניזם גורף של להשתמש ב"מקור ההשפעה שלהם" כדי לסחוף אחריהם גם אחרים. כמובן שהוא אמור לגבי בננות ולא לגבי העולם שם בחוץ.
ומי שיש לו איזו תלונה על איך אני כותבת, ומי ששאל אם יש לי ישבן גדול בגלל שאני חרשנית.
לא, נדמה לי שאין לי ישבן גדול באופן מיוחד אבל אני מכוערת פחד אימים. יש לי שיער אדמוני קצוץ, חצקונים על הפנים. משקפיים עבות מסגרת, ירכיים עבות. ובכלל אני בסביבות מטר וחמישים על איזה שמונים קילו.
אבל מה, הישבן שלי, דווקא הוא נשאר לא גדול. אולי בגלל האמירה הסטריאוטיפית שלא כל דוקטור הוא חכם או משכיל או יודע ושאר שטויות שחוזרות על עצמן במעגלים.
עיקר שכחתי, איזה כיף לגיורא לשם שפגש גם את חנוך לוין וגם את גיזנבורג.
עכשיו הכי ברצינות, אני מתעבת צדקנות, התחסדות, תמיכה בללא חשיבה עצמית, חנופה מכל סוג שהוא ותחושות של נפיחות עצמית וגם רגשי נחיתות בגלל שאני שמנה, לא זכיתי בהכרה, עוד לא יצאתי מן החיתולים.
מחק את המיותר, או כולם יחד.
וכאשר ארצה להשפיע אשפיע. אבל בעולם שבחוץ
כי חברה
ידע/כוח.
השאר
"לא לשווא חיכינו לברברים"
ומסתובבים בינינו המון, אבל המון כאלו בכל מיני תחפושות – לא ארוטיות בהכרח.
חוה
ובאמת די לנפנף בדוקטוראט שלך, כולה לספרות וכולה בבר אילן.
ובאמת די להראות חכמה: למה לכתוב מניה וביה שאפשר להגיד לאלתר?
ורמנא ליצלן, באמת בנאלי שחבל על הזמן.
ומה זה כאשר ארצה להשפיע אשפיע? על מי תשפיעי? איזה עיתון יתן לך לכתוב בו?
את אלמונית חוה ואלמונית לנצח תישארי.
לצערי ההומור שלך ירוד, והניסוח לא משהו כלל. מה זה לא לשוא חיכינו לברברים?
ציטוט? מאיפה?
ומה את חושבת שכל דוקטור הוא חכם?
לפי שיטתך כל משורר הוא מוכשר.
הנה, תראי מה קרה לי, הפכתי לטרחן כמוך ומשעמם. תמיד ישעתי שבסוף אדבק באיזה נגיף מבננות בלוג החולה והדווי
ובאמת די לנפנף בדוקטוראט שלך, כולה לספרות וכולה בבר אילן.
ובאמת די להראות חכמה: למה לכתוב מניה וביה שאפשר להגיד לאלתר?
ורמנא ליצלן, באמת בנאלי שחבל על הזמן.
ומה זה כאשר ארצה להשפיע אשפיע? על מי תשפיעי? איזה עיתון יתן לך לכתוב בו?
את אלמונית חוה ואלמונית לנצח תישארי.
לצערי ההומור שלך ירוד, והניסוח לא משהו כלל. מה זה לא לשוא חיכינו לברברים?
ציטוט? מאיפה?
ומה את חושבת שכל דוקטור הוא חכם?
לפי שיטתך כל משורר הוא מוכשר.
הנה, תראי מה קרה לי, הפכתי לטרחן כמוך ומשעמם. תמיד ישעתי שבסוף אדבק באיזה נגיף מבננות בלוג החולה והדווי
שלא כמוך,
פרסמתי הרבה, וכתבי העת פתוחים לפני, מכיון ששם טוב יותר טוב משמן טוב, מה שבאמת אי אפשר להגיד עליך.
המאמרים שלי, חלקם הועברו לאמיר, וגם ליעל ישראל, ועוד ידי נטויה.
הדוקטורט שלי מטריד כנראה אותך ואת לשם, ופעמיים כבר כתבת שלא כל מי שהוא דוקטור הוא חכם. שמעתי את זה כל כך הרבה בחיים שלי, אבל מה אתה אפילו לא נמצא במקום הזה, אלא במקום של חרטוט.
ולכן, עניתי לך.
איני צריכה להסביר לך או להצטדק בפניך, אבל יש כאן כמה אנשים שאם אשלוף את העט שלי ואחליט לפרסם על אודותיהם זה יהיה מאוד לא נעים.
ובאמת, שאיני צריכה ללמוד ממך איך לכתוב.
ובחרתי באלמוניות, כדי לא להימצא בתוך המעגל של הכרה או לא הכרה מעגל שהרבה מאוד שוחים בו כמו בביצת דומן.
זו הפעם האחרונה שאני עונה לך, התמודדתי כבר עם יודעים ממך, מה עוד שבאמת חוץ מאיזו להטטנות קרקסית – אתה אפילו אל אינטיליגנטי, ואין לך מושג בשום-כלום!!!
מי שצריך לדעת יודע.
מה לעשות, אתה לא ביניהם.
כך שעליך אפילו אי אפשר לכתוב
הה?
גם אני, כמו סיגל, לא מתאפקת ומצדיעה לך, אמיר יקר, על ההתנהלות והניהול של הבלוג שלך. אני בהחלט חושבת שבורכת בסבלנות ואורך רוח, אבל יותר מזה, ביושרה. ממה שקראתי אצלך, אכן היו הרבה מאד מתקפות עליך ואליך, ודי נדהמתי לגלות איך אתה עונה למנאצים בלשון נעימה ונטולת פניות. אני גם מסכימה איתך לגמרי, שהדרישה לסגירה כללית, מיותרת, ובעיקר ממיתה את הדיאלוג. כל בלוגר צריך לעשות מה שנכון בעיניו, ובלבד שבלוגו לא יהפוך ללוח מודעות אבל או איחולים לאבל:)והכפשות. ואת זה אומרת מישהי שסגרה את הבלוג שלה לתקופה מאד ארוכה, לא רק בגלל הפחד מתגובות כאלה ואחרות, אלא מהעובדה שההתעסקות בזה גוזלת זמן רב. ועוד אני חושבת שזה עניין של תקופות. לפעמים הקיבה שלי מסוגלת לעכל פירות באושים, ולפעמים לא. שוב, אני חושבת שזכותו של כל אחד לעשות כישר בעיניו, אבל לדאוג שהבלוג שלו לא יהפוך להיות מזבלה. ועוד עניין, שלי אישית הוא מאד חשוב, בפרט עם יציאת ספרי, בע"ה. ברגע שאנשים מבחוץ נכנסים למטע, וזה מה שהם רואים, והם לא מכירים הסטוריה וכו', תגובות מהסוג שהיו פה לא רק מרתיעות ומבריחות, אלא הורגות את קהל קוראים פוטנציאלים. וכל כך חבל. אני כתבתי בזמנו, לענבל כהנסקי, שחברים שלי התעניינו בספר שלה, בעקבות איזה פרסום שהיה בפייס בוק, לא יודעת, כי לא אני עשיתי את הקישור, הגיעו לבננות, ופשוט ברחו כל עוד נפשם בם. אמיתי. אמיתי. אז הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להריח קוראים פוטנציאלים.
טוב, כמובן שאני לא רוצה להריח קוראים פוטנציאלים אבל גם לא להבריח:)))))
נכון וזה קרה גם לי
איריס, אני מסכים לגמרי עם הראייה שלך. כל אחד אדון לבלוגו, ומה שמחייב אותנו הוא לא איזשהו שלטון ושררה הכפויים עלינו, אלא רק יחסים אתיים בינינו.
אשר ל"מזבלה", בהשוואה למקומות אחרים פה עוד טוב ותרבותי 🙂 ברגע שהדברים מונחים ברשות הרבים, אין מנוס מלהתמודד גם עם תופעות לעומתיות, בדרכים מדרכים שונות.
אני חושבת שכל עיסוק ברפש רק מרבה רפש, אפילו התלבטתי אם להגיב כאן.
אצלי תמיד פתוח לתגובות, לא אוהבת נעילות, אבל שירלי נתנה בידינו כלי שאפשר להשתמש בו בתבונה.
אני חושבת שטרולים הם אבן בוחן מצויינת לחוסן של מקום, מי שרוצה שיחסום לחלוטין, מי שרוצה שימחק כשהוא יכול או אפילו ישאיר.
מה שכן – דברי לשון הרע לא מקובלים עליי, ואני חושבת שמחובתו של בלוגר למחוק דברי נאצה על בלוגרים אחרים.
(לא בלשון פקודה אלא ככלל לא כתוב)..
וכדאי להמשיך לעסוק במה שאנחנו אוהבים – יצירה.
בכל פעם שתגובה אצלי חורגת מהעניין, אני מעיפה אותה לעזאזל.
אני חושבת שהצבת גבולות היא תנאי מאד בסיסי וחיוני ביחסים עם אנשים.
על חלק מתגובות הנאצה חשבתי לענות, ונוכחתי לדעת שזה גוזל ממני אנרגיה פנימית ומתעל אותה למקומות שלא מתאימים לי, על כן המחיקות.
אתה מכיר את זוללי האנרגיה ?
…
יומטוב לכל מי שרוצה !!!
את היחידה שקולטת פה משהו ושהשכל שלה לא בתחת. יחסי אנוש – עמיר ? פחחח
שאפו! מסכים עם כל מלה רונית.
כאשר אני מדברת על צביעות אני יודעת על מה אני מדברת.
כל מתנגדי יקפצו על דברי כמוצאים שלל רב.
אז ככה, יעל ישראל הציעה שאפתח בלוג וגם שלחה לי את שני ספריה לביקורת.
היא פנתה או לא פנתה לגב' קילצ'ינסקי, האחרונה, או שתיהן ביחד החליטו שאין ללת לי לפתוח בלוג
תשאלו למה?
אז ככה, לפני שנתיים, היה לי נסיון התאבדות, מה לעשות שהוא עבר בבלוגיה. בני, שחלה גרם לי דאגה רבה.
מכיוון שצלצלו לגב' קילצ'ינסקי בלילה, וזה מאוד הטריד את הגברת היא החליטה שהיא אינה מסכימה לפתוח לי בלוג.
כל חילופי הדברים הועברו אלי דרך המייל הפרטי שלי.
יש לי מספר דברים להעיר, לא מעט משוררים וגם סופרים התאבדו, בשידור חי או לא חי. דליה רביקוביץ נסתה כל חייה להתאבד וגם היתה מאושפזת.
האם הגב' קילצינסקי לא היתה פותחת לה בלוג? בוודאי שכן. גם אבידן בדרכו שלו התאבד, גם וולך הזדיינה עם כל עובר אורח וצורת החיים שלך הובילה למותה.
גם סילביה פלאת התאבדה, ועוד, ועוד,
ועוד.
אבל הסיפור לא נגמר בכך. יעל ישראל עדיין קוותה שאכתוב עליה ביקורת. לימים העלתה פוסט בו היא מתראיינת ומצטלמת בשל אחותה הסכיזופרנית.
קפצתי והערתי, איך את לא מתביישת. לי לא אפשרת לפתוח בלוג מכיוון שיש לי בן חולה מה שגורם למשפחה הרבה עוגמת נפש. ואת מצטלמת כאילו את מתמודדת עם הסכיזופרניה.
יעל ישראל התקפלה והפוסט נעלם.
אז אין לי בלוג בבננות, אבל, מכאן מגיעה בדיוק אותה הדיקטטורה ואותה הצביעות.
ואני תמהה עליכם אנשי הרוח.
ושואלת
לטרוק דלתות בפני ועוד לחכות שאפרסם ביקורת גורפת.
עוד הציעו לי לפנות לאמיר אור שיעשה נפשות אצל משה בן יקיר שיבקש מאשתו לעתור בפניה לעשות לי את הטובה ולפתוח לי בלוג.
אז אמיר, לא התחננתי בפניך, ולא בקשתי שתפנה למשה בן יקיר.
ועוד הצהרתי שאני נכנסת לבננות רק בגלל אמיר אור,
ועוד, גם כן אנשי רוח.
נכון, איני דליה רביקוביץ
אבל באמת אשה לאשה זאב,
ורגישות בין אנשי ספרות לרוח האדם, למצוקותיו הלגיטמיים איין.
אז למה לי בלוג בבננות.
והדיקטטורה בידי אשה אחת או שתים.
שתשאר בידיהם, גם לסנן, גם למחוק, גם לערוך סלקציה
לחיים או למוות.
באירוניה.
ולא אני לא עזיז, אבל כאן אכן נבחן האדם על כל תכונותיו.
ולך אמיר, תודה על שנתת לי במה ותמכת בי.
חוה
הי חוה, רגע לפני השינה וחייבת לכתוב לך שמכל מה שכתבת, היום כאן, היית בעיניי הכי אמיתית והכי מרגשת ונגעת לי מאוד בלב.
באמת בלי כל קשר להתאבדויות אני חושבת שהיה נפלא לו היה לך כאן בלוג והייתי שמחה לבקר בו ולקרוא.
כך או כל אני נהנית לקרוא אותך גם ככה מהתגובות ומאז אותם ימים שעברת דברים גם בחיים וגם בבלוגיה, אני חשה שכאילו חל בך שינוי אדיר ואני מקווה שגם בחיים הפרטיים שלום לבנך.
ליל מנוחה לך,
סיגל.
חווה, אם את חושפת דבר שלא ראוי לחשוף ברבים – את התכתובת בינך לביני ושירלי – ראוי שתגידי דברים לאשורם, כי אצלי הכול מתועד במיילים.
את פנית אלי וביקשת בלוג, שלחת רשימה מעיתון 77, אמרתי כן, ביקשתי שתשלחי תמונה וכו' ואפתח לך. לא התייעצתי עם שירלי כי חשבתי שלא תתנגד.
את הצעת לכתוב על הספר שלי, לא אני ביקשתי ממך. אז ביקשתי שישלחו לך ספר, וכאות ידידות, בלי קשר לשום דבר, אלא לחיבתי אלייך, שלחתי לך ספר ישן שלי, שנשלח כאן להרבה חברים בבלוגיה.
מעולם לא ביקשתי ממך לכתוב עלי. את הצעת, ואת התלבטת מולי איפה כדאי לכתוב.
וממילא, בסוף יצא שבכל המקומות שחשבת עליהם, כבר מסרו את הספר לביקורת, כמו עיתון 77, מאזניים וכו'.
ואני הסכמתי לפתוח לך בלוג כי ביקשת, ולא כי אני פניתי אלייך, או כי העליתי בדעתי שתכתבי עלי ביקורת.
ללא כל קשר לכך, בעודי מתכוונת לפתוח לך בלוג, סיפרתי לשירלי שאני פותחת לך, ובגלל אותו מקרה היא התנגדה. היא התנגדה, כי את העלית כאן הודעת התאבדות, היא פנתה למשטרה, ולמחרת כתבת שזה היה בצחוק. והיא נפגעה מזה מאוד.
וזה הכול.
ויש לי את הכול מתועד במיילים.
לא עשינו לך עוול, ואני מצדי עדיין אשמח אם יהיה לך כאן בלוג.
אבל לעיתים התנהגות לא זהירה, כפי שקרה לך אז, גורמת לאנשים להירתע. זה האתר של שירלי, היא מממנת אותו, וזו זכותה.
ואמיר, ביקשתי שתמחק, כי אני חושבת שלא בסדר להוציא החוצה התנהלות מיילים פרטית, אבל לא מחקת. אז אני עונה כאן לחווה.
ומבקשת שאחר כך תמחק הכול.
וגם אצל שירלי הכול מתועד, כולל המיילים שלה אלייך.
ואיננו אדם אחד, שירלי ואני. היא היא, ואני אני. והטעות היחידה שלי, כפי שכבר אמרתי לך והתנצלתי רבות, היתה שהסכמתי לפתוח לך בלוג לפי שהתייעצתי איתה. ובכך פגעתי בך, ועל כך התנצלתי מיליון פעם.
אני זוכרת את המקרה, כי חוויתי את חווה על בשרי באותו לילה.
הייתי כאן והיו עוד איזה שניים שנעלמו מיד ברגע שחווה הכריזה שהיא הולכת להתאבד – לא זוכרת את המילים המדוייקות אבל משהו עם זה שנמאס לה והיא שותה "מכוס התרעלה" וכולי. מכתב התאבדות כזה.
אני לא ידעתי מה לעשות, והייתי פחות או יותר לבד מול זה (היו עוד אחת או שתיים שנעלמו מיד), התכתבתי עם יעל וכתבתי לשירלי ובינתיים לא היתה תשובה. פניתי לסהר ברשת ושקלתי קשות אם לפנות למשטרה. בקושי בקושי הצלחתי בסוף ללכת לישון אחרי שיידעתי כמה אנשים, ממש בקושי.
ושירלי ויעל ומשטרה וסהר ואני לא זוכרת מה עוד …. ולמחרת בצהריים או משהו כזה חווה מופיעה וכותבת לנו שהכל היה בצחוק, ומה יש לנו וכל זה.
אם זו לא מניפולציה אני לא יודעת מה כן.
אז באמת חווה, את וכל ה"אנשי רוח" שלך –
את עוד מעזה לכתוב על אחוות נשים – את האשה שהכי שונאת נשים שקראתי מעודי, מה את בכלל עושה בבננות אם את כל כך מזלזלת בנשים?
את שונאת נשים, מקנאה בהן, את מגיבה של בלוג אחד בלבד שזה אחלה,
אבל מה בין זה לבין קצה קצהה של התנהגות קהילתית ?
בעיני – הכל אבל הכל, מניפולציות.
רונית, אני לא נכנסתי אז לבלוגיה ולא ידעתי על כך. קיבלתי את המייל שלך רק למחרת, ובינתיים הבנתי ששירלי פעלה. אני לא הייתי קשורה בכלל לעניין המשטרה. שירלי היא בעלת האתר והיא פעלה לפי שיקול דעתה בעקבות הודעתך.
נכון, יעלה,
שתיכן לא הייתן באותן שעות כאן,
כנראה ששתינו התכתבנו יותר בבוקר, אני כבר לא זוכרת במדוייק.
בכל מקרה, כתבתי לשירלי ולך ואז פניתי לסהר והיתה מישהי מכאן שהתכתבנו על זה ובסוף היא הלכה לישון.
אבל לא זה מה שחשוב בדברים שכתבתי כאן.
אני זוכרת שנעשתה מניפולציה.
אנחנו התכתבנו רק למחרת בערב, רונית. ושירלי ואת כבר פעלתם בעניין.
כתבתי כאן תגובה שלמה והיא נעלמה לי.
שום דבר ממה שקרה אז לא היה בצחוק. למחרת בצהרים היחיד שהתקשר אלי היה אמיר אור ושאל מה שלומי, הוא שמע שאני מאוד מדוכאת, ועניתי לו שזה בגלל צרות שיש לי עם הבן שלי.
למחרת בלילה לאחר שראיתי את התגובות דברתי כמעט שעתיים עם מישהי מערן שהסבירה לי שאנשים מאוד מפחדים להתמודד עם המוות. בין היתר זה משליך עליהם.
את הסיפור של הבן שלי אתם בעצם יודעים, אולי אתם לא יודעים שאני היחידה שמכניסה אותו אלי הביתה. שבינתיים לא צלחה התביעה למשרד הביטחון, שאיתן לוקח סמים, ופעמים רבות הוא ישן ברחובות, ואז הוא מגיע אלי.
לא פעם ולא פעמיים גנב ממני כספים, כרטיסי אשראי משך סכומים גדולים מן הכספומט והותיר אותי בשוק וללא כסף. אתם גם אינכם יודעים שבהתקף פסיכוטי הוא מסוגל להתערטל אל מול פני ואזי אני צריכה לברוח. ואתם גם לא יודעים שלא פעם ולא פעמים הכה אותי קשות, דחף והפיל אותי על הרצפה.
ועדין אני היחידה שמכניסה אותו אלי הביתה.
וליעל, גם אצלי שמורים כל המיילים ועצתי אחת ואת חוזרת עוד פעם ועוד פעם על אותה הטעות גם כאן, אם את אינך יכולה לפתוח לי בלוג, כי את תלוייה במישהי אחרת אל תבטיחי. ואת עושה את זה גם כאן. עד שתוודאי אל תכתבי ואל תתחייבי, זה אינו מציג אותך באור יותר טוב. נהפוך הוא חלופת המיילים שחשפת בפני היתה מאוד מאוד מביכה.
היחידי שבאמת עזר לי, העז והתקשר היה אמיר אור. ושוו בנפשכם, אם באמת היה קורה לי משהו, איך הייתם מתמודדים? לא זאת שמנסה להתאבד, בואו נעניש אותה, ננדה אותה.
לדליה רביקוביץ היה את יעל דיין ועוד אחרים שסייעו לה. אמא פרנסה אותה לאורך חייה. לי אין אף אחד בעולם, עם הכל אני מתמודדת לבד.
אז לא צריך לרחם עלי – כי בעצם אתם גם לא מסוגלים. אבל להוקיע אותי שאני עושה מניפולציות, בחיים שלי, או של הבן שלי.
אבל עכשיו עלה הסיפור מכיוון שמסתבר שבאמת יש כאן סתימת פיות אמיתית. בדיוק כמו שהציג אותה אמיר. מה לעשות, התרגלתי להיות לבד ואני לא מפחדת מכלום. גם לא מן המוות.
ומה אתכם?
נראה אתכם מתמודדים עם מה שאני מתמודדת? ללא כל שיפוטיות, וגם בלי פחד.
ואכן, בין היתר האנשים שאותם אני מעריכה כאן הם באמת אמיר בכבודו ובעצמו. ולסיגלי – כפרה שלי גם אותך.
פשוט למדתי להסתיר מכם ה כ ל – כן, אתם הבבואה של החברה שאינה באמת מקבלת את האחר.
חווה,
אם יש לך את ההתכתבות, תביטי בה. שם תמצאי את מיליוני ההתנצלויות שהתנצלתי בפנייך על אי ההבנה. אחרי שהתכתבנו כמו סחקבקיות שלושה שבועות, וכתבת לי את כל פרשת חייך הקשה, כולל הדברים הכי אינטימיים בחייך, והתיידדנו מאוד, פתאום האשמת אותי שאני ממציאה את שירלי, ואין שירלי, והיא רק דרך שלי לא לפתוח לך בלוג. וכשהוכחתי לך שיש שירלי, ושיש לה אפילו בלוג כאן, עדיין לא האמנת, אז שלחתי לך את התכתובת ביני לבין שירלי, ומתוך כבוד אלייך הסברתי לך את הסיבה בעניין אותו מקרה של הודעת התאבדות. כי סברתי שתביני, מתוך החברות ביננו.
חווה, חווה, הרי אני לא מכירה אותך ולא היה לי מייל שלך, ואני לא יודעת מי את. אז איך אפנה אלייך ואבקש שתכתבי בלוג? ומדוע שאבקש ממך לכתוב עלי ביקורת? הרי אינך מבקרת בכלל. תזכרי שבעקבות הראיון איתי בעיתון, את התעניינת, ואמרת שאת רוצה לכתוב בגלל ענייני הסוציליזציה של נשים וכו'. אמרתי לך שד"ר רוני הלפרן כבר כתבה מאמר גדול עלי, ואמרת שגם את רוצה. אז אמרתי טוב, מצדי, את מציעה, אחלה.
האם נראה לך הגיוני שאם הייתי רוצה שתכתבי עלי, שאגיד לך פתאום שאיני רוצה לפתוח לך בלוג? זה הגיוני?
כתבתי לך את זה, ולא הבנת, ולא הבנת שזה קשור באותו מקרה של הודעת התאבדות שלך. צר לי חווה, אבל את כתבת למחרת שזה היה סתם, שלא התכוונת בכלל לזה. ניתן לגשת לפוסט ההוא של אמיר ולחפש את התיעוד. את הבהלת פה בלוגיה שלמה, אז שירלי כועסת על זה, וזה זכותה.
וכפי שאמרתי לך, שירלי ואני לא תמיד מתאמות קבלת מועמדים. ידעתי שהיא מעוניינת בקבלת כותבי ביקורת ספרותית, והייתי בטוחה שהיא תשמח שאני פותחת לך. לא העליתי בדעתי שהיא תסרב בשל אותו מקרה מלפני שנתיים.
חווה, אני לא עשיתי לך דבר מלבד זה שטעיתי בכך שלא שאלתי קודם את שירלי, ועל כך התנצלתי בפנייך מיליון פעם. מה את רוצה, את דמי? את בשרי? מבקשת ממך שתרדי ממני בבקשה. לא עשיתי לך דבר ואת יורדת כאן ממש לקטע של תביעת דיבה. לי ולשירלי יש את כל התכתובת איתך. אני מבקשת ממך להניח לי.
אני נהגתי איתך לכל אורך הדרך בידידותיות ואמפטיה והגינות, וחשפתי בפנייך את כל המיילים עם שירלי כדי שלא תחשבי שאני הולכת מאחורי גבך. אני מבקשת ממלך להפסיק להכפיש אותי ולשקר עלי בבלוג של אמיר או בכל בלוג אחר.
ועוד משהו חווה, את יודעת שאני האדם האחרון שילעג לך על מקרה הבן שלך, לאור המקרה המשפחתי שלי, והתכתבנו על זה, כזכור לך, על הדמיון המשפחתי עם החלת הנפש.
לא אני ולא שירלי חשבנו שעשית מניפולציה, אבל למחרת את כתבת אצל אמיר שזה סתם נאמר בצחוק, שזה לא היה רציני הודעת ההתאבדות שלך. אז ייתכן שרונית פירשה את דברייך בהגזמה ונבהלה, אבל את זו שכתבת למחרת שכלום לא קרה. וצריך להיזהר בדברים כאלה. ושירלי נפגעה שנהגת כך במה שנראה כקלות דעת, והקמת בלוגיה שלמה על הרגליים והדאגת אנשים, בשעה שלמחרת נתת צפירת הרגעה שזה היה "בסתם".
אז שירלי ואני התנצלנו בפנייך על אי ההבנה על פתיחת הבלוג, ומבקשות ממך להניח לזה. אין כאן סתימת פיות, כי לא ראוי לחשוף דיאלוג אישי ברבים. הרי לא היית רוצה שאחשוף ברבים את כל מה שכתבת לי באופן פרטי, נכון? אז מדוע את מוצאת לנכון לחשוף דיאלוג שהיה ביננו? זה לא הוגן ולא חברי. ואני התנהגתי איתך ממההחלה ועד הסוף בידידותיות ובחיבה.
רק הערה אחת, יעל:
אי אפשר לפרש "בהגזמה" הודעת התאבדות של אדם, בוודאי ברשת כשכל השאר נעלמים מהשטח. בדיעבד כולם חכמים.
אם באמת היא היתה מתאבדת מה הייתי עושה ?
מה אתן הייתן עושות ?
ובדיוק בגלל זה כתבתי לה תגובה בבלוגייה, הגבתי לה, ואז ניסיתי להשיג את כל העולם.
הודעתי קודם כל לסהר (סיוע ותמיכה ברשת), ואז מיילים לך ולשירלי.
עמדתי להתקשר למשטרה, מה שהיה מוריד ממני את כל החששות ונותן לי אפשרות ללכת לישון – אבל התלבטתי קשות, כי לשלוח משטרה לבית של אדם זה לא דבר של מה בכך !!! ואת כל זה חוויתי בגלל אדם שנקרא חווה, שתמיד כתבה כמעט רק רעה על נשים בכלל וגם בפרט.
אני באמת לא חושבת שהיא שייכת לכאן, בטח לא לבלוגייה של נשים.
זה מקום שדורש מינימום של התנהגות.
אז חווה, אל תקשקשי לי בקומקום.
חשבתי אז גם שאני בשום אופן לא מוכנה יותר לקחת אחריות כאן על אנשים שמנהלים מניפולציות – מודיעים על התאבדות ואז מגחכים על מי שניסה לעזור.
יש גבולות וצריכים להיות.
חוה ויעל, מכיוון שאינכן מסכימות על העובדות בעניין הבלוג, הביקורת וכו', עדיף שתעבירו את הדיון הזה לפרטי, או אם אתן מביאות את הדברים לבמה ציבורית, תגבו אותו בנתונים מהתכתובת ביניכן. כפי שזה, הקורא אינו יכול אלא להצטער על חילופי הדברים האלה.
הגיבוי מקומו בבית המשפט.
חווה, אני מסכימה עם אמיר. כשם שהתכתבנו ביננו כמה שבועות בחברות ובקרבה רבה, אם יש בליבך עלי, למרות שמאוד התנצלתי בפנייך, אנא כתבי לי אישית. אשמח לדבר על כל זה, ועוד.
יעל
מי שחווה את המקרה על בשרו הייתי אני ולא את.
את בסך הכל לא ידעת איך להתמודד עם המצוקות אליהן נקלעתי באותו הלילה וחיפשת סיוע ממיעל, מסהר, מסמדר, או מן המשטרה.
מכאן ועד להחליט שאני שונאת נשים, מקנאה בנשים, המרחק הוא אדיר. מעניין באמת איך הגעתי למסקנות כל כך מרחיקות לכת.
יש כאן מספיק בלוגריות שהחמיאו לי לאורך הדרך, וקבלתי את דבריהן באהדה רבה ביותר. וחלקן גם בהערכה. עייני בתגובתה של סיגל למעלה.
ועוד את מחליטה שאני מניפולטיבית? חלפו שנתיים ימים מאז, כאשר יש לי מה לומר אני אומרת, כאשר התנהגויות מסויימות אינן לרוחי אני כותבת, וגם כאשר הם לטעמי, אני מציינת.
מאז למדתי את הלקח, שאנשים אינם יודעים להתמודד עם מצוקות של אחרים, מה בכך, את זה אני יודעת כבר כל כך הרבה זמן.
מה קרה רונית, באותו הלילה לא ידעת להתמודד? אני היא זאת שהיתה במצוקה. את פחדת. זה ההבדל.
האם חזר מקרה כזה מאז?
האם אני מתאבדת סידרתית דרך האינטרנט?
ומאז שנתיים ימים תמימים חלפו ומאומה לא חזר על עצמו, ראה זה פלא?
אולי אני במקרה מקנאה בך, את שאיני מכירה ואם כן, אולי תסבירי לי על מה בדיוק יש לי לקנא בך? איני מכירה אותך כלל.
השארי במסקנותיך הפסקניות שלך.
אולי דברים שאני רואה, את אינך רואה.
אני מודה לך על שהתגוללת עלי, עלבת בי ופגעת בי.
וראה זה פלא, אני מתמודדת. ואני עונה לך איני מתקפלת. ועוד, חשוב, סטטיסטית רוב הכותבות כאן הן נשים.
מעבר לכך, בשל תגובות שיפוטיות כשלך, ושל אחרים שאינם מכירים אותי,
על אירוע שכבר ארע מזמן, מזמן.
כתבתי שאדיר רגלי מן הבלוג. אמיר מחק זאת, אבל מכיון שמעודי, בך לא פגעתי, ולא נתקלתי ואת בחרת להוציא עלי מילים שיש בהן הרבה רעל,
מסתבר אולי שאיני צריכה להיות כאן.
חוה
חוה,
הדברים באמת מעבר לתחום שלי.
אני מאחלת לך שתרגישי טוב ושיהיה לך טוב, אני מכירה מה זה סבל… אפילו הרבה סבל לצערי.
הפעם בחרתי לומר את כל מה שהיה על ליבי, בלי צנזורה, אולי זו היתה טעות,
בכל מקרה, אני מפסיקה כאן כי זה לא נושא פרי.
מקווה שתימצא לך התמיכה והאהבה והעזרה לה את ראויה.
רק טוב,
מרונית.
לרונית,
אתמול בלילה, תתפלאי, קבלתי את דבריך מאוד קשה. אפילו בהתפרצויות בכי איומות.
אני יודעת שקשה מאוד להתמודד, לבד בלילה, כאשר מישהי באמת אולי מנסה לטרוף את נשמתה ואת עומדת חסרת אונים.
אבל רונית, זה לא היה רק בגללך,(אתמול, אני מתכוונת) צ'יק גדול שחזר ודפק לי את כל חשבון הבנק. אני מבינה שאת עברת לירושלים, ואני איני מוצאת את מקומי בחיפה.
תתפלאי, יש לי המון חברות טובות, מילדות שאני מאוד מתגעגעת אליהן. כאן אני חשה מאוד מנותקת והכל הגיע לי עד צואר.
דבריך היו רק בבחינת שמן על המדורה.
ובכל אופן איני שומרת טינה, ואני שמחה על הדברים שכתבת לי.
יש בהן מעט מן הנחמה. ואני באמת מאחלת לך מכל הלב שתמצאי את חייך, ותדעי בהם רק טוב.
מעבר לכך, חייך הן באמת עניינך הפרטי, וכמו כן גם חיי.
איני יודעת אם אני זקוקה כל כך לאהבה, אני רק רוצה את החיים שהיו לי בחזרה.
ובאמת שתינו נמצאות בשלבים שונים של התמודדות בחיים. יחסית אלי עד עוד צעירה, וגם כפי שהבנת מאוד נאה.
אני מקווה שכל מה שאת מאחלת לך יתגשם.
בברכה,
חוה
חוה, יעל, מצטער שנמחקו לי בטעות – התגובות היפות שלכן, בהן חוה התנצלה על הודעת ההתאבדות ויעל כתבה שהיא שמחה שחוה קיבלה את התנצלותה של יעל. עם כל הקושי והצער, מקווה שהדיאלוג הזה פיזר מעט את העננים מעל הלב.
חוה, כתבת שנפגעת מזה שלא מחקתי תגובות נגדך. ובכן אין לך כמובן מושג כמה כן מחקתי שלא הספקת לראות :). קשה לעקוב אחר כולן. בכל מקרה צדקת, אבל כשמוחקים תגובה, נמחקות גם כל התגובות שהוגבו לתגובה הזו, וכך קרה עם תגובתך שלך ועם רבות אחרות: מחקתי את התגובה שהתלוננת עליה, ואיתה נמחקה כל השרשרת, ובה גם דברייך.
היה טעון משהו השבוע, מאחל לכולנו שבת של שלום.
לאמיר,
ראיתי בדיוק את כל התגובות שמחקת.
הייתי ממש בשוק!!!
אבל, כן הספקתי לראות. באמת התכוונתי לבוא אתמול לבית ביאליק, אבל לאור היום המוטרף הזה פשוט לא ידעתי את נפשי בי.
אולי לא הספקתי ליצור, אבל הייתי במקומות אחרים לחלוטין, שאיני מאחלת לאף אחד להיות בהם.
עשר שנים תמימות נלקחו מחיי. עשר שנים, לרבות כל מה שאבד לי.
הבלוג שלך החזיר מעט טעם לחיי, השקיע אותי בחזרה בענייני ספרות, דברים אחרים קשה לי לעשות. ופתאום התגוללות שכזו.
בשעה 8 בערב באמת קרסתי. זו לא היתה הסיבה היחידה, אבל באמת שלא יכלתי לעמוד בפרץ. פיזית פשוט לא יכלתי לעמוד על הרגלים. בעלי לשעבר מאוד חרד לי והיה עימי על קו הטלפון. כמו תמיד.
ואז החלטתי, שאם משהו עושה לי כל כך רע. למה לי?
אתה יודע שאיני מן החלשות, אבל מבול כזה של השמצות?
הספקתי לראות, אל תדאג, הכל הספקתי לראות. וראיתי שמחקת.
חכם מי שעומד מן הצד ומעביר ביקורת.
טוב, באמת איני יכולה לעמוד בזה.
מצטערת.
חוה
לאמיר,
אני לא התנצלתי בפני יעל, גם לי יש את כל המיילים.
ואין לי שמץ של מושג על איזו הוצאת דיבה אתם מדברים.
אבל, ביקשת שהדברים לא ידוברו כאן. בקשתך כבודך.
היחידה שהושטתי לה יד לפיוס היתה רונית בר-לביא.
והיא אכן ענתה לי.
אם זה היה בצחוק או לא אתה היודע.
והרי אתה היחיד שבאופן אישי התקשרת אלי, וכאדם רגיש, הבחנת שלא היה כאן שום צחוק ושום נעלים.
שאלת אותי אם אני יודעת מה נעשה בבלוגיה ואמרתי לך שאין לי מושג.
ורק התנצלתי ואמרתי שיש לי המון בעיות עם הבן שלי. וזה נדמה לי שאיחלת לי שארגיש טוב.
רק אחר-כך ראיתי בבלוג מה קרה.
הייתי די חדשה באינטרנט, אבל לא לקחתי בחשבון איזה רעש זה יעשה.
כל זה לזכותך.
חוה
טוב, אני עדיין לא כל כך התאוששתי מצטערת. מכל הלעג, מהעלאת הנשכחות, והרי כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז.
אבל לא מאתמול
חוה יקרה, אני לא הספקתי לקרוא את מה שנמחק ומבינה שלא הפסדתי שום דבר ברמה:)
כן יכולה לראות שחיטטו לךבפצעים ועברת ימים לא קלים וזה עצוב לשמוע.
לדעתי, קריאת הזאב שלך הייתה אות מצוקה גם אם לא ממש ניסית להתאבד בפועל ומכיוון שאינך צועקת זאבים סדרתית הרי שמתוך אותם טפטופי מידע של ימים עברו ניתן היה ללמוד עלייך הרבה יותר עמוק מכל תמונה של כל בעל בלוג ועברו שנתיים והפכת להיות חלק חשוב בנוף וכל פוסט הוא דך חדש וחלק מבחינתי אז נניח שלא קראתי כאן שאת רוצה ללכת ואם תגיבי בפוסטים החדשים אקרא אותך בעניין רב כמו תמיד.
ולמה שהתכתב כאן, זה רק מוכיח את עניין המטבע הדו צדדי. וזה בסדר. גם אי הבנות קורות ולא תמיד חייבים לקחת הכל ללב אלא אם זה דברים טו7בים.
מקווה ששלומך טוב.
סיגל.
חוה יקרה, אני לא הספקתי לקרוא את מה שנמחק ומבינה שלא הפסדתי שום דבר ברמה:)
כן יכולה לראות שחיטטו לךבפצעים ועברת ימים לא קלים וזה עצוב לשמוע.
לדעתי, קריאת הזאב שלך הייתה אות מצוקה גם אם לא ממש ניסית להתאבד בפועל ומכיוון שאינך צועקת זאבים סדרתית הרי שמתוך אותם טפטופי מידע של ימים עברו ניתן היה ללמוד עלייך הרבה יותר עמוק מכל תמונה של כל בעל בלוג ועברו שנתיים והפכת להיות חלק חשוב בנוף וכל פוסט הוא דך חדש וחלק מבחינתי אז נניח שלא קראתי כאן שאת רוצה ללכת ואם תגיבי בפוסטים החדשים אקרא אותך בעניין רב כמו תמיד.
ולמה שהתכתב כאן, זה רק מוכיח את עניין המטבע הדו צדדי. וזה בסדר. גם אי הבנות קורות ולא תמיד חייבים לקחת הכל ללב אלא אם זה דברים טו7בים.
מקווה ששלומך טוב.
סיגל.
חוה יקרה, אני לא הספקתי לקרוא את מה שנמחק ומבינה שלא הפסדתי שום דבר ברמה:)
כן יכולה לראות שחיטטו לךבפצעים ועברת ימים לא קלים וזה עצוב לשמוע.
לדעתי, קריאת הזאב שלך הייתה אות מצוקה גם אם לא ממש ניסית להתאבד בפועל ומכיוון שאינך צועקת זאבים סדרתית הרי שמתוך אותם טפטופי מידע של ימים עברו ניתן היה ללמוד עלייך הרבה יותר עמוק מכל תמונה של כל בעל בלוג ועברו שנתיים והפכת להיות חלק חשוב בנוף וכל פוסט הוא דך חדש וחלק מבחינתי אז נניח שלא קראתי כאן שאת רוצה ללכת ואם תגיבי בפוסטים החדשים אקרא אותך בעניין רב כמו תמיד.
ולמה שהתכתב כאן, זה רק מוכיח את עניין המטבע הדו צדדי. וזה בסדר. גם אי הבנות קורות ולא תמיד חייבים לקחת הכל ללב אלא אם זה דברים טו7בים.
מקווה ששלומך טוב.
סיגל.
חוה יקרה, אני לא הספקתי לקרוא את מה שנמחק ומבינה שלא הפסדתי שום דבר ברמה:)
כן יכולה לראות שחיטטו לךבפצעים ועברת ימים לא קלים וזה עצוב לשמוע.
לדעתי, קריאת הזאב שלך הייתה אות מצוקה גם אם לא ממש ניסית להתאבד בפועל ומכיוון שאינך צועקת זאבים סדרתית הרי שמתוך אותם טפטופי מידע של ימים עברו ניתן היה ללמוד עלייך הרבה יותר עמוק מכל תמונה של כל בעל בלוג ועברו שנתיים והפכת להיות חלק חשוב בנוף וכל פוסט הוא דך חדש וחלק מבחינתי אז נניח שלא קראתי כאן שאת רוצה ללכת ואם תגיבי בפוסטים החדשים אקרא אותך בעניין רב כמו תמיד.
ולמה שהתכתב כאן, זה רק מוכיח את עניין המטבע הדו צדדי. וזה בסדר. גם אי הבנות קורות ולא תמיד חייבים לקחת הכל ללב אלא אם זה דברים טו7בים.
מקווה ששלומך טוב.
סיגל.
חוה, לרגע לא חשבתי שזה בצחוק.
לא יודע לאיזו בקשה שלי את מתייחסת – לא ביקשתי, אבל זה ממש לא משנה עכשיו.
אם את לוקחת ככה ללב, באמת עדיף ביותר שתקחי פסק זמן ומנוחה.
רק טוב
אמיר
מאוד מעניין אמיר,
אתה לא לוקח ללב? הה?
אז לשם מה כל הפסטיבלים וכל האירועים למיניהם? חלק מהם מכיוון שאתה אולי לוקח ללב, ואולי יותר ממני.
יש לך לפעמים תגובות – מה זה לא רגישות, חבל לך על הזמן.
ומכיוון שהעלית פוסט לשירי אהבה, אני מבינה שקצת תרמתי להשראה.
ומתוך כל כך הרבה דאגה, אתה מגרש אותי מן הבלוג, לכאורה מתוך דאגה לשלומי.
אני זוכרת מספר תגובות כאלו שלך, אם את כל כך לוקחת ללב אז למה לך להתעסק.
יש דברים שאיני כותבת – שגם אתה לוקח ללב, ואולי יותר ממני, עליהם אני יודעת. אבל זהו ההבדל ביני לבינך – בדיוק ההבדל ברגישות האנושית – ביני לבינך. אבל במקרה כזה – מן הראוי הוא לטפח, לתת כוחות, לתת תחושה שאתה רצוי.
קראו לך אביר יחסי האנושי, מצטערת, אני איני רואה זאת ככה. הרבה דברים מנחים אותך ולא תמיד אלו הם יחסי האנוש.
ובשל החיספוס שבתשובתך, וחוסר הרגישות ואולי היא לעצמך, באמת לא אקח פסק זמן, מכיוון שמכולם אתה פעם נוספת פשוט נותן לי בעיטה בתחת. והכי פוגע. אולי הרווחתי את זה ממך ביושר.
בסדר אמיר,
יש לך כאן מספיק מעריצות,
רק בבקשה ממך, אל תעמיד פנים שלשלומי אתה אכן דואג.
ואחרי שנרגעתי קמעה, תודה לך על זריעת המלח בצורה כל כך מנומסת.
אדם צריך להיות רגיש גם לאחרים ולא רק אצל עצמו.
תחזור, אמיר, לפסיטיבלים היזומים, ותקבל שם ה מ ו ן אהבה!!!
לאמיר,
אין לי מושג על איזה בקשה אתה מדבר.
אבל, ראיתי באמת כבר יותר מידי, והתשובה שלך ממש "מתק שפתיים"
יאללה אמיר, אז הלכתי ולא לפסק זמן, פשוט הלכתי, שלא על מנת לחזור.
יהיה לך כל כך נעים ומרווח בלעדי.
חוה
ממש דאגה לשלומי, הצחקת אותי.
חוה יקרה, לא 'גירשתי' אותך, והתגובה המשתלחת הזו לא במקומה. אני שמח לתגובותיך בד"כ, אבל נדמה שהמרחק אצלך בין הערכה להכפשה הוא 0.2 מ"מ בקירוב :).
גם אני, כמו האקס שלך, חושב שאם התגובות של אנשים פה גורמות לך סבל, זה לא רעיון רע לקחת מרחק ולקבל מחדש פרופורציות על ערכך העצמי.
במקום להמשיך בזה, בואי השתתפי בתחרות השירה – רק אהבה בלי מלחמה.
לאמיר,
עם בעלי לשעבר לא דברתי בכלל על הבלוג, אלא על הצ'יק שחזר שדפק לי את החשבון, על זה שאני בחיפה ואני כאן לבד ואני מתגעגעת למרכז. הוא בכלל לא ידע על הבלוג. אין בינינו כל יחסים של אהבה, אלא ילדים משותפים, ותביעה שהוא ינהל אותה כדי שאחזור למרכז. אבל כן, הוא מאוד חרד לשלומי.
לא הכפשתי אותך, אבל נתתי לך דוגמא חיה בדיוק לאיך שאני מרגישה. לנוכח תשובתך . זה לא נעים נכון – אז ככה בדיוק אתה גורם בתשובות שלך אלי, אגב, גם במיל פרטי ענית לי פעם את אותה התשובה. אז הבלגתי. אבל כרגע הרי כאילו הצטרפת לאותה השורה של נותני העצות.
אבל אז לא התגוללו עלי כמו כאן. אולי בגלל שאתה גבר, נושא התמיכה בדרך כלל שמור לאישה וגם ההרגעה של הצד השני. ועשיתי את זה כאן לא פעם ולא פעמיים, כמעט תדיר צדדתי בך ושיבחתי אותך בין היתר גם זו סוג של תמיכה הלא כן?
אם נכנסתי בך עכשיו, הרי היתה זו תגובה חייה, אשר משקפת את תשובתך שלך. ומסתבר מה -א תה רואה בכך הכפשה.
והרי כתבתי לך שיר אהבה, הלא כן.
בוא ואזכיר לך את תשובתך. האמת שאני נבוך, אבל איני יכול להחזיר לך באותה המטבע – הלא כן.
אז ככה – שיר האהבה שכתבתי לך יוק!!!
ובכלל זה לא היה שיר אהבה. אלא שיר שאמר אני לא מחזרת.
וגם כרגע, אין בכוונתי לחזר.
ולבטח שאיני מרגישה כל אהבה, לא אהדה,
שכן היחידה שעדיין כתבה לי מילים של חיבה היתה סיגל, וסיגל היא גם בין הקוראות היותר מעניינות שלך.
ויש לי שאלה ואולי היא אישית – האם אתה בכלל יודע להעריך, לתמוך, מכיוון שאהבה היא באמת אינה חכמה גדולה. היום היא ישנה ומחר לא.
שלא כמוך, אינני מתייסרת ארוכות, כאשר פוגעים בי – אני חותכת באיבחה אחת. עד לכאן מגיעה ההערכה העצמית שלי. מה דעתך?
ואם נפגעת, הרי היה פשוט מראה לתשובתך "המרגיעה".
וכעת אני לוקחת את שיר האהבה שלי בחזרה.
ונכון לכעת – באמת תמשיך בלעדי.
חוה
אינני יודע מדוע צריך לשבש עובדות ביוגרפיות.
יונה וולך מתה בעטיו של סרטן מוח העצם, ולא בשל סיבה אחרת.
חנוך לוין היה אחד האנשים הנעימים בארץ הזאת והיכרתי אותו מילדותו.
כנ"ל אלן גינסברג שהיכרתי ב-1961 והייתי עמו בקשר עד שנה לפני מותו.
חנוך לוין הוא גדול המחזאים העבריים
רק שחבל שקצת חזר על עצמו
קשקוש. גדול המחזאים שלנו הוא נסים אלוני.
יחי הסובייטים. באמת איפה סטאלין כשבאמת צריך אותו.
חוה ויעל, מצטער שנמחקו לי בטעות התגובות היפות שלכן, בהן חוה התנצלה על הודעת ההתאבדות ויעל כתבה שהיא שמחה שחוה קיבלה את התנצלותה של יעל. עם כל הקושי והצער, מקווה שהדיאלוג הזה פיזר מעט את העננים מעל הלב.
חוה, כתבת שנפגעת מזה שלא מחקתי תגובות נגדך. ובכן אין לך כמובן מושג כמה כן מחקתי שלא הספקת לראות :). קשה לעקוב אחר כולן. בכל מקרה צדקת, אבל כשמוחקים תגובה, נמחקות גם כל התגובות שהוגבו לתגובה הזו, וכך קרה עם תגובתך שלך ועם רבות אחרות: מחקתי את התגובה שהתלוננת עליה, ואיתה נמחקה כל השרשרת, ובה גם דברייך.
היה טעון משהו השבוע, מאחל לכולנו שבת של שלום.
קשקוש בריבוע
ה"קשקוש בריבוע" נאמר בקשר למחזאים
כל מילה בסלע אלמונית יקרה
אם פוגעים בבלוגר בקללות ונאצות זו אינה ביקורת זו אכזריות
הנובע מחולי מנטלי
מרוע
באתרים אחרים מסננים תגובות בכל מערכת המכבדת את עצמה
תבדקו בעצמכם
ברור, דברי לשון הרע צריכים להימחק או לא לתת להם להיכתב מלכתחילה, בגלל זה כתבתי שצריך להציב גבולות, לא מדובר בשום חופש ביטוי, מדובר בבלבול עצמי לגבי מה צריך לספוג ומה לא.
כבר כתבו מה שכתבו על מי שמרחם על אכזרים …
ועכשיו בואו נמשיך ליצור !!
ומה הפחד להזדהות ? אנחנו משטר אפל כאן ?
דברו אוטוסטרדה !
כדי שהטרול יתעלק עלינו ולא ימחקו או שימחקו אחרי שעתיים?! מי צריך את האנרגיה הרעה חשוב רק להבהיר את העקרון
זאת יעל ישראל? אולי תזדהי?
תוצאת הדמוקרטיה לפניכם.
טיפול מיני דחוף יקירי.
לפני כולנו.
350 שקלים לחמישים דקות.
שלוש פעמים בשבוע.
ושלא ירמו אותך ויתנו 45 דקות. תרצח אותם, תשסף את גרונם, תאיים על אחותם. יאללה בשידור חי.
תרביץ מכה.
שורש יהודה – אמא שלך זונה ואחותך שרמוטה.
כן, אתה ככה נואש בדיוק.
ועוד קצת. כל היום ולילה אתה כאן.
אכן, פעילות יוצרת !
אתה מושמץ משמע אתה קיים. תמשיכי לכתוב עליו ואז ימשיך להתייחס אלייך. שווה!
שורש יהודה עזיז משיח בן דוד, תגיד למה שלא תכתוב סאטירה? אתה באמת מצחיק
כי הוא אדיוט.
כתבתי לו את זה לפני חודש, שינסה לפתוח בלוג (לא בטוחה שעכשיו יתנו לו …) במקום לכתוב על קקי ופיפי כל היום.
לא יודעת אם סאטירה, אבל אם ינתב עצמו, זה היה יכול להיות מעניין. מזמן לא קראתי סאטירה נורמלית בארץ. מזמן.
אז למה נתקעת פה שורש עץ, אם רקוב?
גם לך לא נתנו בלוג ואתה יורה לכל עבר? תסתכל פנימה במראה אתה יודע את התשובה
ועוד בשעות מוקדמות בכל בוקר. נראה לי שכניסה לבלוג בננות הוא העיסוק היחיד בחייך- לגיטימי , אבל למה להשמיץ אם כך?
אסור לי לגרבץ בביצים מדי פעם? מה, אתה לא רואה האח הגדול? בננות בלוג זה האח הגדול בשבילי. קופים משעשעים בתוך כלוב ועוד מגיבים לבוטנים שאני זורק לעברם.
כתיבה- עבודה-כתיבה -עבודה.
כולנו חווים את הכתיבה והעבודה שלך.
יישר כוחך !
ויישר כוח המעסיקים שלך
כתיבה- עבודה-כתיבה -עבודה.
כולנו חווים את הכתיבה והעבודה שלך.
יישר כוחך !
ויישר כוח המעסיקים שלך
אתה לא עזיז- זה בטוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אל חוטר המשיח כמובן אלא למי
הוא בכלא בכלל או באברבנל.או התאבד בקריאת ספר של יעל ישראל.
אני לא עזיז אני מלכת אסתר!
זה באמת העיסוק העיקרי והיחידי בחייך. כל הכבוד על החריצות והשעות שאתה מקדיש למפעל החיים שלך
ואגב אני יותר פופולרי במחשב בית המשפט בת"א מאשר בבננות בלוג. תבדוק: 7 תביעות על שמי.
תוכל לפרסם שם מסות , סיפורים, דעות ,קטעי שירה , ועוד..
לי אישית קשה לראות אותך מתבזבז בבננות.
עתידך במחשב בית המשפט. קדימה
שורש, התגובה הנ"ל דורשת גיבוי עובדתי, ובלעדיו היא מסתכנת, כמוך, בלשון הרע.
אמיר יקר יקר מאוד מאוד למה שלא תמחק את התגובה המנאצת לטובת הכל
כי במסוה של "דמוקרטיה", הוא בעצם אוהב ורוצה לראות דם. שימי לב שהוא מלבה את האשץ
טעות בידך. תגובתך נמחקה עם שרשרת תגובות שלמה בהמשך לתגובה של שורש שמחקתי משום שהכילה לצד טיעונים לגיטימיים בדיון גם גידופים ודברי בלע.
עם זאת, אל דאגה – גם חלקך לא ייגרע 🙂
כי נכון, גם תגובתך היא דברי דיבה, ובאה ללבות אש. אמחק אותה בסיבוב הבא.
רונית, לראייתי – שאפו!!!
לפני חודש יעל ישראל הורידה פסוט שאיחל מוות לאייל שני ואישתו. והנה היום היא הורידה פסוט בו היא פגעה בחוה, שבכתה בפוסט זה שיעל ישראל לא נתנה לה בלוג בבננות כי חוה לא כתבה עליה ביקורת טובה על ספרה. יעל ישראל רגילה שחברים כותבים עליה בעיתון, כמו רן יגיל. והנה גילינו שהאי לא מפסיקה לשלוח ספריה לחברים מכרים עיתונים שדים ורוחות ומפלצות, העיקר שיכתבו עליה בעיתון. חולת פרסום שכמותה. אני חוזר ואמר בננות בלוג נשלט ע"י יעל ישראל ושרלי צלנצנסקי שתי מטרוניות רשע, שכל מטרתם פרסום עצמי ובמה לפרסום קשקושיהן, כי את יעל ישראל אף אתר לא רוצה ואף עיתון לא רוצה.
מסכנה חוה, בכתה ימים ולילות כי לא נתנו לה בלוג בבננות בנות.
בגלל זה אגב היא ניסתה להאתבד. עוד לא שמעתי על אמא שמתאבדת בגלל שהבן שלה זקוק לה.
ליעל וגם לרונית
מכיוון שאתן מסלפות כאן עובדות. שירלי מעולם לא התנצלה בעיני, והדברים אינם כמו שאת מתארת.
ולרונית, יכלת להתקשר למשטרה במקום עכשיו להתגולל עלי שאני שונאת נשים, מאיפה את ממציאה את השטויות האלו.
לסיכום, לא מדובר בי מדובר על הנחתת הוראות מלמעלה, וכבר כתבתי לך שאני לא מעוניינת בבלוג,
אני עוצרת כאן. זה לא לרמה שלי ההכפשות שאליהן נכנסתן והאור שבו יעל, רונית וכולכן מציגות אותי.
ממש אוהבות נשים הה?
ולאמיר, תודה לך על שמחקת בפוסט למעלה את תגובתי לשורש יהודה, ואתה משאיר כאן את הכפשותיו עלי.
ובננות? הצחקתם אותי.
חוה, לכי תתחתני כבר עם שורש יהודה ויהיה לכולנו שקט.
אני והבן של חוה נעשן סמין ואח"כ אזיין אותו בתחת ואח"א אותה בתחת שלה…למרות שבא לי על התחת של יעל ישראל יותר. אבל היא לא נותנת לי. היא נותנת רק להומואיים לזיין אותה בטוסיק, כמו אילן שיינפלד
חוה, באמת, את מצפה ששרלי הגרוזינית תתן לך פה בלוג לאחר שאת מאיימת להתאבד פה? את דרמה קווין לא קטנה, מיס טרחנות וארכנות.
אין לך חיים? להודיע על מותך באינטרנט?
ולא ברור לי למה דוקטורית לספרות צמאה לפרסם בבלוג. הרי אמרת שיש לך השפעה רבה וכתבת במקומות רבים. אז כנראה אין לך כלל השפעה ולא כתבת באף מקום, אם מתת להכנס לבננות בלוג.
ולא ברור לי, סליחה על ההתערבות, למה את מאפשרת לבנך לחיות ברחובות? אין מוסדות עבורו? את כותבת פה שטויות והבן שלך מתגולל מסומם ברחוב? לא מבין אתכן בנות, ככה זה עם כולן אחרי גיל הבלות? או אחרי שמעיין היצירה נגמר ונשארת רק המניירה?
לאמיר,
לנוכח התגובות המרושעות נגדי שהשארת כאן בבלוג, ועדיין הן ממשיכות להתגלגל,
כדאי באמת שאדיר את רגלי מבלוג בננות, ומן הבלוג שלך בפרט.
כאשר נכנסו בך בעין הסערה לא עמדתי מנגד, ואילו אתה משאיר את התגובות של שורשים ואחרים, את שלי אתה מוחק, או מזיח הצידה.
אכן בלוגיה עם יוצרים מהוללים בחרת לך.
כשאותי מכפישים בצורה חסרת טעם וחסרת בסיס, אני פשוט זזה הצידה.
היה בטוב אמיר
והישאר באותו הבית שבחרת לך
אכן צלין אמיתי אתה.
חוה
את המאמרים ששלחתי לך הוצא במדפסת ועשה בהם שימוש כעצת ידידך החדש – שורש, חוטר שיהיה מי שיהיה.
אני הלכתי!!!
ואם יעל ישראל תקיים הבטחתה בבלוג שהורידה מן האויר, כי היא עוזבת את בננות בלוג, הרי שהרווחנו כפליים!!
אבל לצערי חוה ויעל ישארו פה לנצח, ואיפה הן יכתבו על עצמן? על נייר הטואלט שבביתן? בלי תגובה הכרה חנופה פרסום וקול מענה? אתמהההההההההה
אני מודה, כי לא הייתי צריכה לאיים בהתאבדות בבלוג זה, אך האם זו סיבה למנוע ממני לפרסם רשימותי באתר "מכובד" זה". דה עקא, הפכא מיסתברא, הנשים פה שמו אותי למטרה ללעג ולקלס, ואין מנחם.
אמיר, אני מודה לך שתקשרת אלי אחרי שאיימתי בהתאבדות. יעל אני מודה לך על השיחות עימך על אודות אחיך חולה הנפש ועל בני האומלל. אני מקוה שניישר הדורים ביננו, ואכן ינתן לי, רחמנא ליצלן, מניה ביה, לפתוח פה בלוג בהם אפרסם חלקים מעבודת הדוקטורט שלי.
בברכה והתנצלות
חוה
חווה, אני שמחה על כך. שתינו יודעות מה זה כאב, וגם התכתבנו על כך רבות, על חיינו, ועל אחותי ועל בנך, ועל כל הצער הכבד והמשא הענקי הזה בחיינו. ואחרי הידידות הוירטואלית האינטנסיבית ביננו במשך כחודש, לא היה עולה בדעתי לפגוע בך. וכתבתי לך רבות, שאני מתנצלת מיליון פעם על אי ההבנה. ושמחה שאת סולחת.יעל
וזה לא השפה של שורש זה מישהו אחר יש איזה שלוש שורש מסתןבב בבלוג הזה