אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
נִחְיֶה, נֹאהַב
נֹאהַב בְּטֶרֶם לַיְלָה, נִחְיֶה, נֹאהַב! –
אֶת כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ נִתֵּן לְמַעַן רֶגַע,
נִתֵּן וְלֹא נֶחְסַר, נָמוּת בִּנְשִׁיקָה
לְאֶלֶף נְצָחִים!
בּוֹא שִׁכָּרוֹן, כַּסֵּנוּ שְׁנֵינוּ
בִּשְׂמִיכָה אַחַת, שֶׁאֵין בָּהּ זִכָּרוֹן;
אֶלֶף נְשִׁיקוֹת לָךְ, וּפְרוּטָה אַחַת
לְכָארוֹן הַזָּקֵן.
בַּת בְּלִי דְּמוּת, גַּלִּי פָּנַיִךְ,
בְּחֶמֶק הַצַּוָּאר הַזֶּה יָפָה אַתְּ לְהַכְאִיב!
עוֹר חָטוּף אֲנִי, אֵבֶר בִּבְשָׂרֵךְ,
רְאִינִי – וְאֵינֵךְ.
· כָארוֹן: הספן המשיט את המתים אל השאול. נהגוּ להניח פרוטה אחת לשְׂכרו בפיו של המת.
.jpg)
יָרֵחַ
הַחַיָּה שֶׁבֵּין רַגְלַי מְיַלֶּלֶת
אֶל הַחַיָּה שֶׁבֵּין רַגְלַיִךְ.
הַיָּרֵחַ שֶׁבֵּין שִׁנַּי מְיַלֵּל
אֶל הַיָּרֵחַ שֶׁבְּלִבֵּךְ.
הַחַיָּה שֶׁבְּלִבִּי מְרִיחָה אוֹתָךְ תָּמִיד.
אמיר, מוצאי שבת… תל אביב…
ואני צפונית כלואה מרצון.
אבל שיר, אני יכולה.
מָתַי זֶה הָיָה
כְּשֶׁלְּפֶתַע הוֹפִיעַ
בַּשַּׂר וַרוּחַ
לוֹהֵט
נוֹשֵׁם צַוֳארִי
כְּמוֹ הָייְתָה זוֹ
טִיפַּת אֲוִיר אַחֲרוֹנָה
טימה, באשר התשוקה, שם האוויר 🙂
נכון:}
נשמע מדליק.והשילוב של הסיטאר עם הכלים האחרים והשירים מעורר את מחוזות הדימיון הרחוקים ביותר.
שירית, כבר עשינו את זה בעבר, וגם הופענו יחד לא מעט. הערב הבמה היא בעצם של הסיטאר והעוד – אני בא לשמוע, ורק אוסיף קצת מלים בין לבין.
שירית, כבר עשינו את זה בעבר, וגם הופענו יחד לא מעט. הערב הבמה היא בעצם של הסיטאר והעוד – אני בא לשמוע, ורק אוסיף קצת מלים בין לבין.
נחיה,נאהב!אולי לא יפה לשאול אבל אשאל בכל זאת, בדרך כלל כשאתה מפרסם שיר אתה כותב מאיזה ספר השיר..
ושמתי לב שלא ציינת מקור השיר..
צודקת, שירית, ולמה לא יפה לשאול? יפה מאוד 🙂
השיר הראשון לקוח מהספר "יום", ויש בו קשר והתייחסות גם אל אותה " עוֹטַת פָּנִים, אֵלַת חֲלוֹף" – אלת ההשתנות שהבאתי קודם –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12456&blogID=182
השיר כולו הוא חלק מ"קידוש" – הפאזה של האהבה בחיים ומתייחס לשירו של קטולוס בשם זה. יאיר הלחין ושר שיר אחר מתוך מחזור זה – 'שְתֵה לבי', שאכן נכתב ברוח הפיוט –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10444&blogID=182
השיר השני לא פורסם עדיין בספר והוא מתוך המחזור "אהבה מכשפת" שעוד שירים ממנו מופיעים כאן –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3424
(ושם יש קישורים אל שאר השירים במחזור)
שמחה שענית.אני כבר נכנסת לקישורים שלך
כי בכל מקרה מי יכול לישון?
אמיר ,קישורים מלבבים!!!היה כייף לקרוא מחדש את השירים , את קטלוג המתאהבים והלא מתאהבים, על קינאה לעומת קנאות, התאהבות לעומת אהבה וכל התגובות הרבגוניות.שיהיה ערב מלא אהבה.
נכון, כיף לחזור ולקרוא את העבודה האנציקלופדית המפוארת שעשינו שם 🙂
היי אמיר. מצליחה להגיב רק מהגיבו.
תודה על התרגום -אני נהנית ושימחת אותי מאד.
בקשר לחלק הראשון אני יכולה להחליף את הזקנים
החמורים ל"קרפדות"? איך אומרים קרפדות בלטינית?
בקשר לחלק השני שהוא עוד יותר יפה במיוחד,
בתור אוהבת אריתמטיקה מאד נהניתי מהמאות והאלפים..
והשיר כולו גם היה מתנה יפה ליום נישואי לאלופי שחל מחר בדיוק.לרגל האירוע והשיר הגעתי למסקנה שאלף נשיקות זה המון!!!!עשיתי חשבון פשוט וב-24 שנות נישואינו גם אם מחשבים נשיקה בערך לכל יום אני לא מגיעה אפילו לספירה של 10,000 ! אז יש שתי אפשרויות , או שהאהוב הזה היה עסוק רק בנישקוקים או שהוא לא חי ממש בתוך מסגרת הזמן הפיסיקלי!!מה אתה אומר?
שירית, אם תפגשי קרפדה לטינית, אז היא עונה לשם BUFO. נסי ותיווכחי.
וכן, הכמות הזאת היא בלי ספק על חשבון האיכות, מה גם שאפשר לעשות עוד כמה דברים חוץ מנשיקות 🙂
יום נישואים שמח, ולא להתבלבל במספרים!
קרפדה לטינית BUFO.דווקא שם לא רע בחרה לה הקרפדה הזו.ברבים BUFOS?הצליל נשמע נפוח משהו כמו הפה שלה אתה לא חושב?
אני חייבת לומר שלא ברור לי בדיוק איך אתה מצליח לעשות זאת , אבל בהדרגה אתה מצליח לשחרר
מחסומים, מעצורים , עכבות, הפחתות ערך עצמיות שקשורות לכתיבת שירים.אני מנסה להבין מה הטקטיקה שלך.למשל נכנסתי לקרוא בבלוג של גיורא פישר, שהיה מרגש ביותר,ומצאתי את עצמי מתעודדת שאולי גם אני יכולה.זה מוכר לי מעצמי ומאחרים(זולתים)שלפעמים עם הרצון ללהשלים(גם בבחינת לעשות שולם), עם משהו שהתרחש בעבר, מתחילות לרחף באויר שורות מילים,
איך הן מגיעות? בריצה קלה, לפעמים בטפיפה, לפעמים מהוססות, לפעמים בסערה.
תודה זו לא מילה..
תודה, שירית, ואין לי מושג בדיוק – אולי זו סתם בריאות מידבקת. שתבואנה הרבה סערות (וה-BUFI בעקבותיהן כמובן):)
אתרי הכרויות מדליקים
http://www.loveclick.co.il/
אתר הכרויות חינם
http://www.easydate.co.il/
הכרויות סקס
http://www.bonakir.com
למרות שנכתב על ידי משורר תהילים בהקשר אחר: "תהום אל תהום קורא" מתחבר לי לשיר "ירח"
בהצלחה!
יפה "תהום לתהום קורא" בעניין הזה וגם לא מעט פסוקי תהלים אחרים. אולי תשתמש לשיר שלך?
בתרבויות כה רבות ולאורך ההיסטוריה כולה, המילון של הדבקות הרליגיוזית והמילון הארוטי שאלו זה מזה מתוך קירבה אינהרנטית די גלויה.
לאמיר
כבר השתמשתי (בהקשר אחר) אשלח לך למייל הפרטי. התחלתי לכתוב תגובה לתגובה שלך לשיר "רק אני" היא התארכה והתארכה לכן החלטתי לפרסם אותה כפוסט. עוד מעט אעלה.
אפשר גם"תאום לתאום קורא".
"תאום לתאום", שירית? למה בדיוק את מתכוונת? 'תאומי נשמה'?
זה כל כך יפה ומקורי "תאום אל תאום קורא" האם לא זה מה שאנחנו משתוקקים אליו כל החיים ?
הרי דומה נמשך לדומה וקורא לו
חנה, מהנהן אתך. זה באמת יפה ומקורי. השאלה איך להבין את זה? 🙂
להבנתי, "נמשך" מורכב מדמיון אבל גם מהזרה ומתח שעליו התשוקה שואפת לגשר, ואלה נוצרים משונוּת, מכשולים או מרחק. כשהקירבה מושלמת ונגישה מכל בחינה התשוקה הופכת לרוב לאהבה בין חברים.
חושב שבאמת יש תאומי נשמה, כי הנשמה היא חלק מ'אני' גדול יותר הכולל היתכנויות שונות של עצמו בזמן ובמרחב;
עם זאת אין זה אומר שהקשר בין שתי נשמות כאלה הוא קשר בין בני זוג דווקא. אין קץ לאפשרויות…
אמיר,חנה,תודה.כשכתבתי תאום זה היה מתוך הדימיון למילה תהום. אבל השאלה שלך אמיר גרמה לי לחשוב עוד ובשבילי תאום זה מהתאמה והתאמה יכולה לבוא ממקום של דומה כמו גם ממקום של שונה.
ראיתי זוגות וצמדים שהיו שונים מאד לפעמים אפילו הפכים והחברו יפה מאד ביחד וראיתי זוגות וצמדים שהיו דומים מאד ולא התחברו יפה ביחד כמו גם להיפך.כך שהגעתי למסקנה שהפקטור הקובע הוא לא מידת הדימיון או השוני…אפרט מחר..
סתם…
הנוסחה המצליחה לדעתי נובעת מלתת מרחב לאחר להיות הוא.ואז הוא ,כהיזון חוזר יאפשר לך להיות מי שאתה ומשם אפילו השמים הם לא הגבול, וזה בא לידי ביטוי בכל התחומים וכל המישורים.
לי זה עבד..ממליצה בחום.
שירית, זו נוסחה מנצחת, אבל נסיוני שלי אומר, שדרושים שניים לטנגו. כשיש – זהו ריקוד מופלא, כשאחד נותן מרחב והשני רק רוצה עוד שליטה – זה לא הולך…
כן, ויכול להיות עוד יותר גרוע,כשאחד רק רוצה עוד שליטה והשני רק רוצה עוד שליטה. החבל הולך ומתהדק…בסוף רוקדים טנגו מאד צמוד..
אהבתי את שני השירים וה"ירח" מכשף…
בעונג, גבריאלה. הירח הזה באמת מכשף, משהו ממשפחת הדיבוק 🙂
כשראיתי את הכותרת חשבתי על ספינת אהבה שעוגנת לכמה רגעים בנמל ומפליגה ללב ים, לאי שם..
אני מוכנה לשלם לכארון שיתן לי חופשי-חודשי, שינקב בכרטיסיה שלי, הלוך ושוב, מכאן לשם לכאן…רק לא לחזור אל התרדמת.
הלכתי לפוסט של השיר "ירח" ונזכרתי שגם לפני שנה אהבתי אותו.
אהבה שיש לה ביטוי היא כנראה לא מחלת ירח..:)
בטח יהיה מדהים השילוב של העוד עם הסיטאר.
הלואי לספינה שתיקח את כולם מכאן לעולם של יותר אהבה, מצדי שיקראו לזה מחלת ירח 🙂
היה ערב מדהים עם זמרות אורחות מופלאות מטורקיה ובוסניה, ועם יאיר תמיד נעים להופיע שוב, בקריאה ושירה יחד.
ונכון, הירח כבר ביקר פה, ואילו נחיה נאהב – לראשונה.
אמיר קשים מאוד המעברים הללו, הטלטלות מארוס לטאנטוס.
אקרא שוב את "נחיה נאהב"..ואשתפר בהבנת מחלת הירח, כדי להגיב..:)
"נאהב" בטרם "נחיה" ואחר כך נמשיך ונאהב. לפני שנולדנו אהבנו את הרעיון להיות, לבוא בגוף לאהבה.
גם נוצרנו מאהבה.(כך אני מקווה)
בהיפוך לאגדות נמות בנשיקה, לא נתעורר בנשיקה ונהפוך לנסיך..:)
אהבה עזה כמות, תכסה בשמיכת השיכחה.
אלף נצחים, אלף נשיקות…הכל עבור האהבה….גם אם נשלם לכארון עבור הנסיעה..נמשיך לחפש שם..
והבית האחרון נראה לי שמדבר על החיפוש אחר אותה אהובה נסתרת שמרגישים אותה קרובה אבל רחוקה. צלע שלו בבשרה ועוד אבר קריטי גם.
שלום נעים מאוד- תודה- ושלום…:))
זו הבנה רק להיום..מחר אולי אקרא אחרת..:)
המשפט הזה : "שלום נעים מאוד- תודה- ושלום…:))" מקביל למשפט:"רְאִינִי – וְאֵינֵךְ."
:)))))))) כן, כמעט זה, אבל הפוך. בשביל זה צריך לפתור קודם את 'בת בלי דמות' 🙂
בת בלי דמות?…..
אבל הבאתי אחת מהבית -בפוסט שלי…:)
נכון, וחמודה. היא באמת נראתה לי מוכרת מאיפשהו 🙂
נו בטח, אני הסדרנית שלה..:)
אופס…הלכה לישון.
וגם אני!
סדרנית? ככה קוראים לזה היום?
הייתי אומר סרסורית לדבר יצירה, או בתקנולוגית סוכנת קיום אתגרי 🙂
……..:)
ספורט אתגרי זה בריא!!
חוצמיזה כולם היום בביזנס, בתעשייה..:)
תמי, לקחת את זה לכיוון רוחני לעילא, וזה בעצם די מעניין לקרוא את זה ככה.
אישית לא הייתי מקדים נעשה לנשמע ולא נאהב לנחיה או לפחות נהיה 🙂
ההפלגה של המאוהבים מתבטאת בדיבורם, באלף נצחים, אבל 'למות' באנגלית שיקספירית פירושו גם לגמור.
ו'בת בלי דמות' המממ לא אפרש, אבל בעצם כבר נתתי רמז 🙂
הבנתי ברוך, הבנתיוכתבתי: "האבר הקריטי"..:)
גם ה"נהיה" כבר נעשה נוח להחריד..:)
נכון נכון, ברוך הבין גם בלי מרפק בצלע 🙂
ב'בת בלי דמות' התכוונתי לזה שהאשה כאן היא התגלות של ארכיטיפ, משהו מעבר: השיר הזה מתקשר אל אלת ההשתנות.
אם קוראים ככה, אז "ראיני" הוא די רציני, וגם ה"ואינך".
"ואינך" אבל היא נמצאת מול עצמו- בתוכו… הוא זה שמכיל אותה…אבל למה אהבה מחפשת את עצמה מחוץ לנו?
תמי, יכולת לשאול "למה אנחנו מחפשים את האהבה מחוץ לנו?"
אוף הזולתים הנפלאים האלה 🙂
ולא אמרתי שזו האהבה… רק פניה המשתנות.
ואם באלת ההשתנות עסקינן, כל זמן שאנחנו מזהים חוץ ופנים, היא בחוץ ובפנים.
מי קודם למה..החוץ שמשכנע אותנו לאהוב את עצמנו?..
האם נולדנו עם אהבה או רכשנו יכולת והשתכללנו ? דיי מורכב ..
אבל כרגע מה שכתבת מספק להמון מחשבות..אתן לה להיות בפנים כבחוץ, נראה מה ילד יום..
לא שזה לא קשור, תמי, אבל לא התכוונתי כאן לאהבת עצמנו, אלא לאהבה ותשוקה שמכוונים החוצה, אל הזולת.
בגדול, גם ה'אתה' הוא ה'אני', אבל עד אז…
בְּחֶמֶק הַצַּוָּאר הַזֶּה יָפָה אַתְּ לְהַכְאִיב!
כל כך יפה השורה הזו
וגם החיה והירח
מאד ציורי בעיניי
תודה, איריס, ולמה לא, אולי תציירי אותם פעם 🙂
החמוק החומק כמו זיכרון נשכח הוא המשך לאלת ההשתנות המתגלמת גם בגעגוע הזה.
שירים יפים ביותר
שעושים חשק – לגמרי !
השילוב נשמע מבטיח ומיוחד
בהצלחה רבה
הבטחתי לבוא,
לדברים שאתה אכן טוב בהם.
זה הגיע לי די במפתיע.
אם יסתדר לי אגיע.
אהבה ומוות.
OH L'Amour L'amour
הייית שם? ולמה אהבה ומוות?
לדאבוני לא.
אם הייתי היית לבטח רואה אותי. אני לא בדיוק מן השקטות.
מדוע בטרם לילה?
למה לא אל תוך הלילה, למה לא להבקיע דרך כל הלילה.
מסע אל השאול לא? או שלא הבנתי, אולי האינטראקציה היא סוג של מוות. אולי ההתכנסות אחד בתוך השני היא סוג של הבלעות ביצר החיים/יצר המות.
אגב, אפשר לנסות להגיב על השיר שלך בשירים משלנו? הלא כן. לתאר איזו חווית אהבים, משלנו.
משהתחלנו בתוככי הלילה
הרגשתי גופך מלכך את
כל גופי, חזי, בטני,
רגלי
והמשכנו
עד אל מעלה האור
הייתי כולי גוף
זעתך לוכדת כל שריר
כל קצה של עצב, נימי חושי מתוחים
והפסקתי להיות אני
הייתי גוף
מותך פעור
גוהר ועולה לקראתך
ואתה היית בכולי
עד שכחה, עד כלות
רגעים התקבצו לשעות
שעלו וירדו וגאו בנו
עד שנרדמתי מעולפת
בינות לעצי פרי ההדר
בשובע גופי
בשעות צהרים, והאור חד
אתה לא היית
שבתי לפקוח עיני
חוה
חוה, לא, מה פתאום?! לא שאול ולא לילה כזה. השיכרון הוא המכסה את הזוג, ולא דרוש להם שום זיכרון – רק להיות לגמרי פה ועכשיו זה עם זה.
"להתכסות בכותונת אחת" הוא גם ביטוי יווני לשמחה מסוג זה 🙂
גם שירך היפה מתאר מין חוויה כזו, ואפילו את ה"ראני – ואינך" שבסוף.
השיר שלי הוא לא יפה. הוא נכתב בגחמה של רגע. אבל זה התרחש. ניסיתי להיות מושפעת מדברים שאתה כתבת, כמו האור החד, כאשר מתעוררים.
למען האמת, היתה שעת צהרים והייתי מותשת לחלוטין, מן הלילה שהיה אכן מין נקי באשר הוא מין.
מכיוון שקשה לי עם אהבה, ראיתי בשיר שלך את מה שרציתי לראות. מה שאני כתבתי היה רק מין שבו באמת היתה מן שכחה כזאת, כמו "גוף בתוך גוף".
אם הייתי כותבת על אהבה, זה היה נראה לגמרי אחרת. אבל שירים איני חושבת שאני יודעת לכתוב.
אני חייבת לומר לאחר שזכיתי למחמאות על יכולותי הסיפרותיות דרך רני, שיש לי את כל הגושפנקא להגיד שהשירים שלך הם באמת משהו, ממש עולם ומלואו, רוחב יריעה כל כך אדיר. שימוש במילים ממגנט. איפה אני יודעת לכתוב שירה לידך.
בכל אופן, לכתוב, צריך להשתחרר, להוריד מחסומים להיפתח לעצמך, למילים, לעולם, לזמן ולמה לא ואני הרבה יותר עצורה ממה שנדמה.
אולי אני זוכרת בחיי אהבה אחת שממש עשתה לי את זה. אבל גם ממנה ברחתי. וכתבתי על זה ספר שלם לבדוק מה זה היה. אבל הספר נזרק, ואולי טוב שכך.
אתה יודע כתבתי פעם שיר על אבי. היה לי חלום, ממנו הקצתי בבהלה על אבי שנמצא בלב ים ואיני יכולה להגיע אליו, וכך השיר ממשיך, עד שאני חולמת שאני פותחת דלת, אבי נמצא בפתח הדלת
והוא ממשיך
ואני נותרתי וראש מדוזה בידי,
והשאר החליק בצווחה נוראה
במורד גרם המדרגות, קומה
ועוד קומה
עד שהתנפץ אל מעבי הרצפה.
שימות, אני לוחשת לעצמי, שימות כבר האבא שלי.
אני יודעת שזה מזעזע, ושזה אינו קשור בכלל לנושא כאן.
אבל הרבה משוררות ומשוררים כתבו על האבות שלהם. וכך אני כתבתי על אבא שלי. לשיר הזה היו דווקא עוצמות נוראיות, כי הוא בא מן הבטן.
בכל אופן מה שכתבתי למעלה רצרצתי סתם.
חוה, לא יפה? לא צריך 🙂
ובקשר לראש המדוזה – תזרקי מהר מה שיש לך ביד.
ואיך זורקים? לתוך כתיבה למשל.
למה, אתה בורח כל כך מהר,
דווקא אני זקוקה לחיזוקים ממך.
על השיר שכתבתי כבדרך אגב.
זה היה חלום אמיתי. שבו ראשו של אבי התגלם בראש של מדוזה ונשאר בידי. למה דווקא ראש מדוזה – לא יודעת, ככה זה הופיע לי בחלום.
כתבתי על זה בשיר
אני נותרת עם ראש מדוזה בידי.
הגוף, נשמט מידי במעבה גרם המדרגות.
האם אתה מתכוון שראש המדוזה יפגע בי אם אמשיך לאחוז אותו?
אמיר זה היה חלום שהיה מאוד ממשי, הוא נחלם כשהייתי בת 24.
אני רצינית.
אולי עלית כאן על משהו פסיכולוגי?
אם אני ממשיכה לאחוז אותו עד היום, כמו את משאלת המוות לאבי?
יכול להיות שזה מה שחוסם אותי לאהוב?
אין לי תשובות, הדברים במציאות יותר מורכבים.
אבל אענה לך על דרך תשובתך.
לזרוק ולומר שלוש פעמים
טפו, טפו, טפו?
הה?
חוה
חוה, רק את יכולה לדעת אל נכון את משמעות החלום עבורך.
אבל אעשה למענך טיול, כאילו היה זה חלומי שלי, ואולי יהיה בו מין משוב:
אני מין פרסאוס – ניצחתי את המדוזה, ואז למרבית הזוועה אני מגלה שהיא הייתה אבא שלי. אני מחזיק את הראש בידי, אבל זה מין נשק שפוגע גם בי: אויבים אבל גם אוהבים – כל מי שרואה מה אני מחזיק – נהפך לאבן. אני ממשיך להחזיק, אבל אז הראש הזה הופך לחלק ממני.
אמיר,
על זה אפשר להגיד ספוקי!!!
או אמאל'ה!!!!
המסע אכן היה מעניין.
אבל אני מרדנית. כל מה שאבא שלי אמר לי לעשות, עשיתי דווקא.
בגיל 18 בערך הוא מצא גלולות נגד היריון על השיש בוילה הענקית בה גרנו, ואז הוא צרח בהיסטריה.
"את יכולה לעשות את זה אבל למה את צריכה לשים לי את זה מול העיניים".
תתפלא בחשד הראשון להיריון בלתי רצוי, אבי היה זה שהלך איתי לגיניקולוג. שלוש זריקות וגמרנו.
אז תגיד, וואו, איזה אבא על הכיפק היה לך. זה לא בדיוק ככה.
הכסף בבית הביא אותו לסוג של עריצות נוראית. הוא היה אומר
את תעשי תמיד מה שאני רוצה ומה שאני אומר.
לגבי השיר של עדי עסיס. באמת, מאיפה אני אמורה לדעת שזה שיר פוליטי, כאשר אחרים מדברים על ממטרות על הגג.
ולא זקפה גברית בהחלט לא מפחידה אותי. היא יפה בעיני, על פני הגוף הנשי.
דברנו על זה כבר לא?
וענית לי על זה כבר לא?
אז ככה, בשנה שגרתי ברח' ידידיה פרנקל בתל-אביב נושקת לצלנוב ולשכונת פלורנטין המתחדשת. היה שם חלון ענק, ולא פעם הייתי עומדת וחזי חשוף בחלון. למה? ככה?
מי שראה, זאת היתה בעיה שלו, השאלה היא מה אני רציתי להגיד, ואת מי אני רציתי. אז זה התקשר לי.
אתה יודע אם הייתי כותבת על זה בשיר. נניח. ואתה היית מביא את זה כשיר. כולם היו אומרים ואו, איזו העזה.
אבל אם אני כותבת ככה, אז יצרפו לי כל מיני תוספות למילה …נפש..
אז גם לי יש את ההתרסה שלי נגד הנורמות של החברה.
ועוד משהו בד' אמותי
אני עושה מה שאני רוצה!!!!
חוה, כל הכבוד על מעשה אזרחי ראוי. אין כמו חזה חשוף בחלון להעלאת המוראל השכונתי 🙂
יפת חזה היא מחמאה נאה, ו'יפת נפש' על אחת כמה…
אתהפשוטסרסור ותו לא
ונחיה ונאהב
ונחיה
ונצמיד סטיקר לחלון בנמל:
"ימותו הקנאים!"
ונחיה ונאהב
ונחלום.
מה אומר ומה אדבר אמיר,
נראה שלאחר היום הולדת שלך, הליבידו עובד שעות נוספות.
הלוואי על הרבה גברים אחרים.
ותודה, באמת תודה
המון תודה
חוה
אני תמיד חשבתי שיש משהו טבעי בעירום האנושי. וזה היה מאותו הרגע שהתחלתי לחיות עם הגוף שלי בשלום, שזה באמת תהליך נפשי ופיזי ארוך.
ככה הייתי יושבת גם ברמת השרון בדירה שלי, לא חשופת חזה, אבל משהו די מינימלי על גופי ושומעת את הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט.
תגיד יפה לך חוה.
תאר לך שכולם היו חיים בהרמוניה שכזאת עם הגוף האנושי, ועם המוסיקה הכל כך נשגבת הזאת.
ושוב תודה בהרבה צנעה
חוה
תודה, ריקי, היה בהצלחה והיה גם הרבה חשק 🙂
מפתה הפיתוי הזה,
בהצלחה רבה בערב, אמיר.
תודה, תלמה, את מוזמנת להתפתות לו בכיף 🙂
צרוף מנצח. חבל שלא אהיה שם בפועל רק ברוחי. שיהיה בכיף!
והשירים כרגיל…יפים וחושניים.
תודה מירי, הרגשתי את רוחך, אבל לא היה מזיק קצת יותר – היה חם בכל המשמעים 🙂
אהבתי — תרתי משמע:)
שיהיה לנו הרבה תרתי, אומי 🙂
דימויים חייתיים נהדרים בשיר "ירח".
יצרים ותשוקה אל מול מוות – שני קטבי הקיום הללו מתבטאים באופן ציורי ועז בשני שיריך ,אמיר
תשוקה, בהחלט, חנה, אבל האם בשיר השני יש מוות? רק תשוקה ואהבה, נדמה לי.
הראשון מדבר בעצם על עניינים קיומיים שחורגים רק מזה. וכן, גם מה שבין אהבה ומוות.
התכוונתי כמובן לשיר הראשון שיש בו מוטיב ביאליקי של למות מאהבה או עזה כמות אהבה ברוח שיר השירים (בשיר "אייך" של ביאליק והמיתיני עם אביבי )
הבנתי, חנה. אם ככה, הכל מסתדר 🙂
תודה.
אבל חושב שגם לשיר השני ועולמו יש הרבה מקום בעולמנו, ובעצם הוא מגשים את ה'כאן ועכשיו' שאליו מתפלל השיר הראשון.
ברור ,אמיר, במיוחד כשמשולבים בה שני הירחים זה שבין השיניים וזה שבלב, בלי הסינתזה המופלאה הזאת אין לדעתי קיום לתשוקה, כשהיא לעצמה בלבד (זוהי דעתי האישית כמובן)
מסכים אתך, חנה, שזה הטוב משני עולמות, אהבה ותשוקה. אבל קשה לדעת יותר מאשר על זמן ההווה, מה יקרה. כשמתאהבים הכל נראה לנצח.
חושב שהתביעה בתרבות המערב לשדך תמיד בין שני העולמות הביאה לרוב צער ותסכול.
במקום להאריך בתשובה משלי, הרשי לי לצטט לך מרשימה של יהודית אוריין, מלפני 15 שנים:
"אומרים אהבה יש בעולם, לאיזו אהבה מתכוון המשורר, שהרי בעברית אותה מילה משמשת אותנו לאהבת שרימפס ולאהבת הבורא, לאהבת ילדים ולאהבת אשת איש. על איזו אהבה שאיננה מקונן המשורר.
לאהבה זו, שעליה מפייטים המשוררים ועל היעדרה הם כואבים, יש ביוונית מלה מיוחדת.
לביאליק למשל, לא חסרה כלל אהבת אם, שכן עם אמא שתוארה בשירי היתמות שלו הוא לא ידע חוסר. האהבה הארוטית היא שחסרה לו כשם שהיא חסרה לכל מבקשיה.
ארוס ביוונית משמעו תשוקה מינית. האל ארוס, הממונה על האהבה הגופנית, משעבד אליו בני אדם ואלים, והוא שגרם גם לזאוס לעשות הרבה שטויות כשבא לו. בעיני היוונים נתפסת האהבה הארוטית כקדחת או כפורענות גורל, שכנגד שתיהן אי אפשר להילחם. כך התאהבה פדרה בבנה החורג והמיטה אסון על משפחתה, והלנה היפה עזבה בעל וילדים למען אהובה והביאה למלחמת עולם בין יוון לטרויה. את כוחו של ארוס לא ניתן לנצח, כהוא מהווה לגבי היוונים את מקור המשיכה המינית שבין גבר לאישה, בין קשיש לעלם ובין עלמה לעלמה. אבל שלא תהיה כאן טעות כאילו היתה החברה האתונאית חברה לגמרי מתירנית. אשת איש היתה אסורה אז על גבר זר בדיוק כמו בסעודיה של היום.
אלא, שהגניוס היווני הקדום, זה שהמשיג את רוב המושגים שאנו משתמשים בהם עד היום, ידע גם לעשות הבחנה מאלפת בין שתי האהבות, שהעולם המודרני מכליל במילה 'לאב' ב-ל' רבתי.
הארוס הוא רגש עז ומטלטל, וכל סימניו הם סימנים גופניים. אבל אותה אהבה ארוטית מהוללה חסרה לחלוטין את הממד המוכר לנו כאהבת נצח. וכאן מצויה החוכמה היוונית, שידעה לפצל את רגש האהבה לשתי רשויות נפרדות ואף סותרות. בכל השירה הארוטית הקדומה שלהם מודגשת הזמניות והארעיות של הארוס. לא מדובר שם על נאמנות, להפך. בכל תהילותיה מודגש השגיון שבה, הפכפכנותה והיותה בת חלוף. היווני שוחר את ההרפתקה הארוטית מתוך ידיעה שחייה קצרים, ובאביב הבא יתאהב במישהי אחרת באותה דבקות. הארוס מכה והולם בנו שוב ושוב, וחרף הסבלות שהוא ממיט עלינו אנו שוב ושוב מייחלים למכת הקורנס שלו.
הארוטיקה כולה מחמדים ועינוגים אבל אין בה מאומה מהרגש הקיים בין הבעל לאשתו או בין הורים לילדיהם. אהבת הנצח, שמכילה נאמנות ומסירות בלתי מסוייגת, מכונה בפיהם 'פיליה'. כשגיבור החיל יוצא לקרב אצל הומרוס, הוא נפרד מאשתו הדומעת ומבטיח לה נאמנות, הפרידה בין השניים אומרת קשר עמוק שיעמוד בפני נחשולים, קשר שאין בו – ומתוך הבנה פסיכולוגית עמוקה – שום דבר שוקק וארוטי. על פיליה אין כותבים שירי אהבה. נשגבת, מקודשת ומקדשת פרי בטן, אבל אין לה שום סימן פיסיולוגי. החכמים האתונאים האלה ידעו להשכין שלום בין אהבת הרעיה לאהבת הפילגש מבלי שתהיה סתירה בין השתיים. זו אף זו היו חלק מן החיים, ושתיהן משלימות את הצרכים האנושיים הגופניים והנפשיים אלו בצד אלו.
רק המערב הנוצרי, אולי בהשפעה יהודית, מתעקש להכיל את שתי האהבות הללו תחת מושג אחר. וחפיפה זו בין השתיים מולידה הרבה צביעות ואכזבות עם סבל וניאוף וגירושין, מפני שהמערב מתעקש להפוך את הארוטיקה לפיליה, בעוד שני רגשות אלו לא יתקיימו בעת ובעונה אחת באותה אישה. אנשי המערב משתטים בניסיונותיהם החוזרים להפוך את המאהבת לרעיה החוקית, מה שדופק להם את כל החיים וגם את האהבה עצמה. מדעית הוכח שכל משיכה מינית מגיעה לקיצה אחרי חצי שנה עד שנתיים מקסימום.
וחוכמה מאירת עיניים זו מצאתי במבוא שכתבה מרגלית פינקלברג לספר השירה היוונית 'תשוקה מתירת איברים', תירגם אמיר אור, הוצאת 'ביתן'."
תודה ,אמיר, על המאמר אני חושבת שהנטיה לשלב בין השתיים אינה קשורה למערב אלא לנטיה "גנטית" נשמתית המוטבעת עמוק עמוק בשורש הוויתנו כבני אדם במובן המלא של המילה. שורש נשמתנו רוצה לזווג את הייצרי עם האלוהי החייתי עם הרגשי כך אנו בנויים, לא קשור למזרח או מערב, זה מעבר לכך
חנה, אני מסכים אתך ששני הצרכים קיימים באדם, אבל השאלה היא אם יש פסול באחד מהם, ואם לא – האם תמיד חובה עלינו לממשם דרך אדם אחד.
ההיסטוריה של החברה והמשפחה אומרת שברוב המקרים לא. ואם מדובר על נשים – הרי ברוב החברות לא שאלו כלל את פיהן.
הרעיון של התשוקה והאהבה הכרוכות יחד החל באידיאל החצרוני האבירי של ימי הביניים, ונמשך משם הלאה עמוק לתוך הרנסנס, הרומנטיקה והזמן המודרני, וכמעט ללא עוררין עד לסיקסטיז.
אנחנו יורשי המורשת הזו.
תודה, לבנה, החיה משחרת ללב 🙂
לא בטוח למה הכוונה בתגובות האלה, אבי 🙂
אמיר מאחר ואני עדיין לא בקי ברזי הבלוג,כנראה שהתפקששו השורות והם נדדו אולי לבלוג אחר.ראשית תודה על הפירגון וקבלת הפנים.נחיה ונאהב שורות חזקות שבאו כמו צמר גפן בכיסוי השמיכה,והשמיכה מלאה בזכרונות של סדינים מקומטים אחרי אהבה.
אבי אליאס
אח, אח אבי. אם יאספו את כל הסדינים האלה של כל אחד מאיתנו בערימה, לא עליהם נרצה לנוח רגע בשעתנו האחרונה? 🙂
אמיר, אבי,סליחה שאני מחרבת חגיגות, אבל ממש לא.
הרבה יותר נעים על סדינים ריחניים שעברו כביסה טריה..
אבל לפני המוות? צריך לשקול זאת בכובד ראש.
דרך אגב , ליום חגיגי במיוחד , אישי כתב לי שיר
"אם מזרון היה יכול לדבר..
מה הוא היה מספר? –
וכן הלאה על השמחות והבכי,
על העושר והתשוקה וגם על גב אל גב..
אבל כמובן שמותר למי שרוצה , להעדיף סדיני ימי אתמול אם זה הקטע שלו.
מרגש מאוד, בייחוד מהסיבה שיש בראשון גוון קטולוסי שכזה.
תודה, ונכון, אבל זה נגמר לגמרי אחרת – עם בת בלי דמות – שזה כמעט ההפך מ"לסביה שלי" 🙂 –
vivamus mea Lesbia atqu' amemus
rumorusque senum omnes unius aestimemus assis
אמיר,קראתי את שילוב האותיות בקול,לא הצלחתי לפענח את משמעות המילים-אפשר תרגום?
שירית, טוב שביקשת תרגום – רואה ששכחתי שם מלה. צ"ל rumoresque senum severiorum.
ופירושו בתרגום שליפה, אבל בעונג:
נחיה, לסביה שלי, ונאהב,
ועל כל רכילויותיהם של זקנים חמורים
לא נשים פרוטה.
ויש גם המשך:
soles occidere et redire possunt
nobis cum simul est una dormianda.
da mi basia mille
deinde centum
וכו'.
הסבר מחר 🙂
טוב, לא באמת מחר 🙂 אז הנה ההמשך (ואני רואה ששוב שכחתי מלים – brevis lux, perpetua, אבל לא חשוב):
שמשות יכולות לשקוע – ולשוב
אבל לנו, אחרי אורנו הקצר
הלילה הוא שינה אחת מתמדת.
תני לי אלף נשיקות, אחר כך מאה
אחר כך עוד אלף, וחוזר חלילה,
עד שכל חורש רעה יאבד את החשבון (=וכך לא יוכל לפגוע)
אוח, כבר חשבתי לצום עד מחר, עד שיהיה המשך..:)
אמיר אני מתנצלת כי בטח לא הייתי מובנת בתגובה הזו. עקבתי אחר התרגום ולא הבנתי למה הוא בהמשכים, אני סקרנית וזו הייתה תגובה צינית לא במקום ולא מכוונת אליך. באמת סליחה.
אבל בזמן האחרון באווירה של "יראת שמיים" בבלוגיה, חשבתי שלצום או לעלות למירון ל- 40 ימים יעזור לי להתגבר על ביטול תחושת החופש , חופש ספרותי יצירתי שאני חווה כאן..
נו, הלך צום קטולוס. אבל תמיד אפשר למצוא סיבה חדשה לצום, אפילו אצלו :)))
לו, המסכן, היו שתי אהבות לא קלות – האחת ללסביה המתעתעת, והשניה ליובנטוס, שגם אתו המשורר לא ממש ידע אושר. זיונים, ככה נראה, דווקא לא חסרו לו, אבל ההתאהבויות עשו בו שמות.
האהבה הראשונית שלי היא אהבת החופש. חופש בעשייה חופש חשיבה חופש בחירה–חופש.
לא מספיק שנלכדתי בגוף גם נלכדתי בציוויליות, בחוקים שנכתבו בידי בני אדם (הלכה)בשם "השם"…
אני רוצה להיות מיזנטרופית (בוז לאופיה של האנושות) אוהבת אדם.
אמיר, תקרא את הקישור ותגיד לי שיהיה בסדר.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3759911,00.html
יהיה בסדר? תלוי איך מסתכלים על זה.
בינתיים נראה לי שחוקי מרפי תקפים אצלנו גם ברמה הממלכתית.
בידיעה הזו על אפליה גזענית של ממש מופיעה למטה תמונה של איזה פונדמנטליסט מפקיסטן שבאותה מידה יכול היה להיות איזה באבא משלנו. החושך זורח בקצה המנהרה, אבל כנראה בלי אסון של ממש כלום לא יטלטל אותנו משתיקת הכבשים.
מה שבטוח הוא שאם ניכנס לחרדות במקום לפעולות, נהיה חלק מהבעיה ולא מן הפיתרון. "נחיה, נאהב" הכרחי כדי לא לשכוח מהו הדבר שעליו אנחנו מגוננים.
זה נכון. אני מרגישה מותקפת ממה שקורה סביב, כאילו וזה מתקיף אותי באופן אישי. ושוכחת כיצד יהיה הכי נכון כדי לשנות את המצב.:(
תמי, אני איתך עם החופש. אבל מיזאנתרופית (שונאת אדם) זה ההפך מאוהבת אדם, לא?
אם אני יורד לסוף דעתך, הבוז הוא ליראי מצוות שמיים מלומדה. כן?
מיזנתרופ הוא מי ששנא ובז לאופי של בני אדם וגוזר על עצמו בידוד..וזה כביכול בניגוד לאהבת אדם.
אבל אני מוצאת שיחד עם אהבת אדם אני גם מיזנתרופית.
(אני אומרת לעצמי-יופי תמי, מסבירה דבר רק בהיפוך מילים) אין לי ממש יכולת להסביר את הניגודיות הזו אבל היא איתי.
וכן, קשה לי עם מצוות "עשה".
קשה לי הפחד מיישות אלוהית שיושבת בשמים ושופטת אותי אם נישקתי את המזוזה או נסעתי בשבת, אם אכלתי ג'מבו עם קממבר או הגעתי לאורגזמה עם דינוזאור לא נימול.
תמי, דינוזאור זה בסדר, אבל לא דינוזאור ערל ר"ל! וכל זמן שאת לא אוכלת את הג'מבו שלך בכיפור, הרי שצום אחד – ומחול לך.
וברצינות – מבין לגמרי את האהבה שנאה הזו. השיעור בעולם הזה הוא במידה מכריעה שיעור בזולתים. לא קל.
ובבניין ציון ניוחם.
תמי, טוב שהסברת כי באמת לא ממש הבנתי.
בסביבה של "יראת שמיים" קנאית ומאור פנים מן הסוג הצדקני תמיד מוטב לרדת ולא לעלות. לגבהים מסוג זה, יש לקוות, לעולם לא נגיע.
אישית אני מעדיף אפילו את תענית קטוליהו על – נגיד – צום גדליהו. שם לפחות יש סיבות ישירות וכנות לתענית הלב והנפש.
אמיר,
איפה אפשר למצוא שירים מן הספר פדיון המת, קראתי את אפיטף, וחסרים לי שירים.
חוה
חוה, את פדיון המת, אני חושש, אפשר להשיג כיום רק בספריות ואוספים פרטיים. אזל ואין עותקים, אבל אולי אולי נשאר משהו אי שם בירכתי המחסן בהליקון – צריך לפנות במכתב מייל למזכירות ולבקש לרכוש את הספר. ייקח קצת זמן, אבל יחפשו.
צריך לרוץ עכשיו – אמשיך לענות על השאר אחר כך.
זוכרת את החיות המקסימות האלו שלך, פרסמת כבר פעם ויללתי.
אבל לא רוצה ירח בין שיניים או בלב, רוצה ירח מלא בשמיים !!
השיר הראשון יפה מילולית ונורא תשוקתי,
אבל הוא מדבר אליי כפנטזיה, כעולם האשליות, כאוסף ערגונות וחיים שלמים של סבל בגלל הערגונות האלה.
לילל תמיד טוב, רונית 🙂
לי דווקא הירח המלא בשמים הוא סמל לערגה בלי פשר, בלי תחתית, מין כישוף שהוטל על הלב, והוא תמיד שם, רחוק.
כמו המלה זו – היפה והרומנטית מן החיים – "ערגונות".
ו"נחיה נאהב" דווקא נראה לי יותר ממשי מכל אשליה של שליטה באהבה, חתונה עם גבירת הלב או האביר על הסוס הלבן.
ההשתנות היא עניין מאוד יציב 🙂
"הַחַיָּה שֶׁבְּלִבִּי מְרִיחָה אוֹתָךְ תָּמִיד."
איזה משפט! איזו הבטחה!
זה בעצם הענין, לא?
העסק עם הירחים והשיניים מסובך לי מדי…
בְּחֶמֶק הַצַּוָּאר הַזֶּה יָפָה אַתְּ לְהַכְאִיב!
עוד שורה אהובה, ופיסת נוף אהובה.
לגמרי, עלעלית! איך זה שרק את שמת על זה אצבע? אבל גם בתשוקה אין לזלזל. לסקציה הזו שייך "חמק הצוואר הזה", שהרי התשוקה בנויה בדיוק על ההזרה, הבלתי מושג, החומק. מה שמושג לגמרי הופך למובן מאליו, ולפעמים במובן הקרוב והטוב, החברי. אבל לא תשוקה.
לא הבנתי את תגובתך.לא זילזלתי בתשוקה, להפך. מה שהחיה מריחה- השונה או הזר, הוא הוא גורם התשוקה, לאו דוקא אי- המושגות. בשל כך התפעלתי כל כך מההבטחה השאפתנית "תמיד".
"מה שמושג לגמרי הופך למובן מאליו" מזכיר לי את התאוריה על כך שלכל תא אורך חיים קצוב מהווצרו, ועצם חיותו את החיים היא סיבת מותו הטבעית…
עלעלית, זאת הצרה עם הקצרנות 🙂
הבנת אותי לגמרי, אבל לא הייתי בטוח שאני מבין אותך.
אוהב את הדוגמה של התא. החיים הלא מעוכבים הם סיבת המוות הטבעית לעוד חיים חדשים. חותם על זה.
הי אמיר, טו באב תמיד מזכיר לי גיל צעיר יותר שלי, שירי האהבה והחשק שלך גם הם, ובכל זאת שירים שכיף לקרוא בכל גיל.
בשיר ירח ממש אפשר לשמוע את צליל היללות, אַאוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ 🙂
למרות שאלו מילים הן מפעילות את חושי הריח והשמיעה. שיר שמכירה ומאוד אוהבת.
השיר "נחיה נאהב" נשמע כמו תפילה שרק ניתן לומר אמן בתום הקריאה.
רק ש…בסוף "ואינך" בעצם חושף שהתפילה לא נענית. תפילה לחיות כל רגע באהבה ולמות בסוף הנשיקה, חיים כאלה הם חיי אושר נצחיים שבהם נדמה לי שבת בלי דמות היא אולי האהבה עצמה, ותחת השמיכה נמצאים אם כן שנים שהם אחד, אדם המלא באהבה, שאיננו מבקש אהבת נצח לאהובה אחת, אלא להיות מחובר לאהבה בכלל לאורך כל ימי חייו. ולכך אומרת אני אמן.
(קראתי מהתגובות שהשיר הוא מחווה לקטולוס רק שאם אני זוכרת נכון שם הלילה הוא במשמעות הפוכה, כמו גם כמו שאמרת לסיגל ב.י. שזה איננו שיר אהבה לאדם אלא לאלה).
המשך יום נפלא ובאמת לו ניתן, אז שנחיה רק באהבה.
סיגל, זה שמיילל לירח מיילל גם מהלב, וקריאתך את התפילה שבשיר הראשון מדויקת לכוונתי. שמח מאוד שזה עובר.
ונכון – אצל קטולוס המוטיב הוא של "אם לא עכשיו אימתי" מכיוון הפחד – 'לנו, בשקוע אור קצר, / הלילה הוא שינה אחת מתמדת'. אבל כאן, התפילה היא לברכת ההווה, לכאן ועכשיו המוחלט שגם אם נפגוש את האהבה מאחורי פנים רבות, לא נזכור בשעת האהבה אלא נחווה.
אתה מביא אותי לאורגזמה לילה אחרי לילה בשיריך ומכתמיך. לא אכחד – גם בתמונותיך. אני על הגב, אני על ארבע, הלילה הייתי עליך ואתה טפחת על ישבני תוך כדי… מומלץ. דאנקשן.
הלו זה רדיו?
רוצים למצוא אהבה? רוצים לקרוא מאות מאמרים על אהבה, הכרויות וסקס?
הכרויות:
http://www.imeet.co.il/
אהבה:
http://www.imeet.co.il/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/
http://www.xn—-zhcdbmb6lij.com/