לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה – שירים וסיפורים משוררת, אוהבת אנשים ומילים
באור היום זה הסיוט הכי גדול שלי
באור היום אני
נאבֶקת כל חיי להשתחרר
אבל לפני גונֵי השחר
לפני שאתה מתפוגג כעשן בסדק החלון
אני מִתאווה:
תיכנס לי לוורידים
תיכנס לי מתחת לעור
אל תיתן מנוחה
תשתה את דמי ואשתה את שלך
עד לבלי נשימה
עד שחור בעיניים
תמלא אותי עד שתוציא אותי ממני
אערה אותך אל תוכי,
אהרה אותך בתוכי
עד אור היום שבו
אסתיר את הפצעים, את הפתחים, את הסדקים
באור היום אני
נאבקת כל חיי להשתחרר
טוב, קשה שלא לקרוא את זה בהקשרי באפי (בעיני הנמען הוא כל הזמן אנג"ל).
זה שיר חדש? כי זה מעניין לראות שהדברים האלה, הגבול-אפלים, משתחררים ממך עכשיו.
כבר ראית את הפרק הראשון של עונה 5, נכון? הנמען הוא דרקולה :).
כתבתי את השיר אתמול בערב. למה מעניין שעכשיו? 🙂
מקסים. יורד לשורשי פנטזיות הערפדות: היבלעות ובליעה לצורך לקיחת פסק זמן מהאני הבודד והמיוסר החי למרבה צערו בגבולות העור והגוף שלו בלבד.
תודה מירי, כמה יפה הסברת.
עכשיו=אחרי שהפכת לאמא.
חשבתי שלזה התכוונת. אבל אין קשר בין הדברים. 🙂
שיר קצת קשה.
היי מרגי. כן, אני מבינה למה את אומרת את זה…
שיר אפל ומדמם, קצת מוזר לי לקרוא אותך ככה אבל מעניין.
מאוד אהבתי את המצלול של "אערה" ו"אהרה".
כן, יש בי גם את זה. תודה 🙂
מאוד יפה. ואינטנסיבי…
אינטנסיבי מאוד. תודה 🙂
לי, אני אוהב את השיר הזה. מתאר את הרגשות האינטימיים ביותר, את הדמיונות, מה שבעל כורחנו, ואני אוהב את היהדות כי לא שופטת את האדם על-פי מחשבותיו-דמיונותיו אלא על פי מעשיו.
עקיבא היקר, אני אוהבת את תגובתך, ואת המקום שאליו לקחת את השיר, דרך עולמך. זה מעשיר אותי, תודה.