שלושתן

על שלושה ספרים שקראתי ואהבתי בזמן האחרון – שלושתם מאת נשים.

צפלין/ תמר וייס (כתר)

"אני ניגשת לכוך הסמוך, מין פינת עבודה, מעלה אור במנורת שולחן קטנה, ויושבת לנסות לתפור את המכפלת שנפתחה בחולצה שאני מתכננת ללבוש מחר, לראיון העבודה. ותוך כדי כך אני חושבת שאולי אין תקווה לרעיון המחזה שלי. כי גיבוריו הם שני אנשים נבונים, מבינים, סבלנים, ואיך אגיע לקונפליקט, עימות, שיא? ידברו קצת, ויגיעו להסכמה. והקהל ישתעמם."

כך נעמה, גיבורת "צפלין", אבל הפלא ופלא, זה בדיוק מה שעשתה תמר וייס בנובלה העדינה הזאת (אמנם לא מחזה; ואולי לתיאטרון אכן יש תביעות אחרות), והקהל כלל וכלל לא השתעמם. וייס משתפת אותנו בשבוע מחייהם של נעמה וישי, זוג נשוי טרי, דתיים, מתגוררים במודיעין, בזוגיות שלהם ובעולמותיהם הפנימיים, בלי שיאים כפויים וגם בלי עיגול פינות, בלי סטריאוטיפים או ניגודים שגורים – בורגנים או לא בורגנים (הרי זו היצירה הספרותית הראשונה המתרחשת במודיעין!); דתיים או לא דתיים; זוג מאושר וככזה, פחות מעניינים מזוג לא מאושר (מה שטולסטוי עצמו ממילא הפריך ב"אנה קרנינה" בסיפורם של קיטי ולוין, אבל משפט הפתיחה שלו ודאי מהדהד בתודעה הקולקטיבית יותר ממורכבות הרומן כולו) – נעמה וישי הם נעמה וישי, והם מעניינים, ותמר וייס היא סופרת, כלומר מישהי שכותבת את הסיפור שהיא באמת רוצה לספר, ולא את מה שהיא סבורה שהקהל רוצה לשמוע.

שלושתם/ אסתי ג. חיים (כן, היא שלנו!) (ידיעות אחרונות)

התאהבתי בשלושתם וב"שלושתם", ספר שבלעתי במהלך סופ"ש מענג. במהלך רוב הספר השלושה הם בני עשרים, שני בנים ובת שנהיו חברים הכי טובים עוד בכיתה א", ובמהלך השנים הקרבה ביניהם מקבלת נופך אחר. הזכירו לי את הסיפור שלי "להיות אחד" באהבה העזה ובמשאלה להיות תמיד יחד, קרובים, אוהבים. אסתי ג. חיים הראתה כל כך יפה איך המשאלה הזו מתנגשת עם המציאות, וגם כשבנתה במודע ובמוצהר חלק גדול מספרה כסרט הוליוודי, לא נעצרה בקלישאות של הסרט ובוודאי לא סיימה בסצנה שבה הסרט היה מסתיים.

נדמה לי שההנאה הכי עמוקה שלי מהספר הייתה להזדהות עם כל אחד מהשלושה, גם במקומות שבהם הוא מקנא או לא בטוח באהבת האחרים, כועס עליהם וסובל מהתנכרותם, וגם להיות מעל לכל זה, להכיר ולהכיל את שלושתם במקום שמעבר לעימותים, בעין החומלת שיכולה בהחלט גם להיות אירונית ומצחיקה – זה המבט של המחַברת המאוד מקורית.

חתונה בשלג/ יעל בן צבי (גוונים)

בסיפורים קצרים שעוסקים באותה דמות ומשרטטים מתווה של סיפור התבגרות, יעל בן צבי מוכיחה את עצמה גם היא כסופרת אמיתית, שמספרת את הסיפור שנכון לה לספר ולא משהו שאולי הקהל רוצה. היא כנה, מינורית ולא מתיפייפת בכתיבתה, וזה חשוב או מרשים במיוחד כי הסיפור עצמו סיפור לא פשוט כלל וכלל, על התעללות בתוך המשפחה. אף שיש לקוות שרובנו לא נדחפנו לזרועות ולמיטות של גברים זרים בגיל חמש עשרה, הסיפור הראשון, על התבגרותה של גלי, בכל זאת יכול לעורר הזדהות אצל נשים רבות, וכן הסיפור "חתונה בשלג" שעוסק בקשיים של זוג צעיר המנסה לקבוע תאריך ומקום לחתונה מול לחציהם של שני זוגות ההורים. גלי גם נוהגת להביט בחלון אל השכנים, ואחד הסיפורים עוסק בדינמיקה המדומיינת-נצפית של השכנים, נער ואמו. המבט הזה של גלי מבעד לחלון הוא מבט אמפתי, וגם הוא אחד המאפיינים של יעל בן צבי כסופרת טובה ומעניינת.