העין

   ישבנו בבית הקפה היפה ביותר בעולם. הנהר הכחול הצלול כל כך, השקוף כמעט, פכפך לרגלינו, ומבטי המיואש, שהופנה הצידה כדי לא לפגוש בעיני אמי, שדיברה אלי כל אותה עת, מצא לו מפלט מעט באופק האינסופי, המרהיב.

  ובכל זאת שמעתי.

  "אמא," הפטרתי לבסוף בנימה יבבנית. אך היא המשיכה.

  "די!" שאגו פתאום רכסי ההרים הכחולים מלבינים שמולנו. כל המטיילים השלווים נפנו אלי, מופתעים, והבנתי שאני היא שצעקתי והרכסים רק מהדהדים לי.

  אך אמי המשיכה בשלה ואני, כל גופי מתעוות מכעס, שלחתי את ידי אל עיני השמאלית, עקרתי אותה ממקומה והשלכתי אותה על האדמה. כאב ראש נורא תקף אותי. העין העגולה שלי התגלגלה אל האגם וטבעה בו לבלי שוב. אני פרצתי בבכי נורא. פתאום הבנתי שלעולם שוב לא תהיה לי עין, ולמרות שהצלחתי לפגוע באמי (זה מה שרציתי) לא חשתי סיפוק. אמי הבוכייה, החיוורת, אחזה בידיי כולה שאלה, כולה אהבה, ואני הוספתי לבכות, בכי עיוור ואכזרי.

 

  נפגשתי עם בעלי בבית קפה אחר, שהשקיף אף הוא על הרכסים המושלגים. הייתה לי כבר עין מלאכותית והיא גרמה לי תחושות מוזרות במצחי. כשעפעפתי חשתי לרגע חיכוך, כמו שחשים כשמרכיבים עדשות מגע. הוא שיחק בספל הקפה שלו ובקופסת הסיגריות שלו, מסדר אותם, פעם זה מימין וזו משמאל, פעם להיפך. הנוף המרהיב והאוויר הצלול הקיפוהו, מנסים לפתות אותו, אך הוא בשלו. הקפה וקופסת הסיגריות מחליפים צדדים. עיניו מושפלות, פיו היפה אינו מביע דבר.

 כועס עליי? אפילו לא טרחתי לשאול בקול רם, הרי לא יענה, הרי "השתיקה היא העונש המוצלח ביותר", כפי שהוא עצמו הודה פעם. בעלי שופך עוד חלב לתוך הקפה שלו ולתוך הקפה שלי; שלי, ממנו לא לגמתי, כמעט עולה על גדותיו ועכשיו בעלי חייב להביט בי, כן, הוא מרים אלי את עיניו ומחייך חצי חיוך.

  "אני יודעת," נוחתת עליי ההכרה פתאום, ועכשיו שלכדתי את מבטו אני מוכרחה לומר לו, "אני יודעת שאם אני נורא נורא ארצה, תצמח לי עין חדשה."

  ובעלי נרתע מעט, לא אוהב שאני מדברת כך; למה להזכיר נושאים לא נעימים;  ואולי ישמעו אותנו – אך מבט לצדדים שכנע אותו מייד שהיושבים במקום זה, אפילו היו מבינים את שפתנו, לא היו מגלים בנו עניין רב.

 

  הוא חשב שאין טעם לדבר על עניין העין. אף לא הזדעזע נוראות כשזה קרה, מייד חשב על

פתרונות ומצא את השען הזקן, המומחה לעיניים, שהרכיב לי את עין הזכוכית. עכשיו לא רואים, והכל בסדר. אך עין חדשה? מתוך רצון? באמת, אומרת בזלזול כל הווייתו של בעלי, שהניח עכשיו לקופסת הסיגריות שלו והוא מעלעל בעיתון. ואולי זה יתכן – אני מוכנה להישבע שכך הוא חושב מאחורי העיתון שלו – אולי זה יתכן, אך רק ימים יגידו, ולמה לדבר על זה, למה לדבר בכלל.

  ראיתי את אמי מתקרבת מבעד לעצים. קשה לה להניח לי בזמן האחרון. היא דואגת, ובצדק. הרי אין לי עין. בימים האלה עלי לסלוח לה ולהבין את דאגתה. היא מלטפת את שיערי ומתבוננת היטב בפניי. בעלי מניח את העיתון שלו ומברך אותה בנימוס. שבי. שבי אתנו. ואמי לא, לא רוצה להפריע, אך לבסוף מתיישבת, ולמעשה אין בכך הפרעה גדולה. מכיוון שהיא יודעת עלי הכל, היא יודעת שבעלי ואני לא מדברים הרבה. כלומר, שהוא לא. אני כידוע תמיד רוצה לדבר, אני דברנית גדולה (ככה זה במשפחה שלנו, כולנו דברנים) ובעלי שתקן גדול, וחוץ מזה היחסים בינינו לא כל כך טובים. נדמה לי, שבגלל זה נסענו לאתר הנופש היפהפה הזה, האין זאת?

 

ואני כבר לא זוכרת כלום.

 

  אצל השען הזקן הוא התנהג אלי כמו אב או אח גדול. הניח יד על כתפי והבטיח שלא יכאב. דיבר אל השען הזקן בשפתו, דיאלקט מוזר, מובן לי רק בחלקו, וגילה הבנה כה מעמיקה בפרטי העניין, שתהיתי, אולי הוא פשוט יודע, אולי כבר קרתה פעם הבושה במשפחתו, מישהו עקר לעצמו עין…

  השען היה ישיש נחמד, כולו ורוד מזיקנה, ושיערו צחור, ללא אפרוריות. בעיני התכלת שלו לא היה חיוך, אך גם קר לא היה. אחרי שהביט היטב על העין שלי, זו שנשארה, פנה לעצב את השנייה. בינתיים קרא לעוזרו שתחב צמר גפן חיטוי לחלל בראשי וניקה שם מעט, זה שרף אך אחר כך הרגשתי יותר טוב. אמי כמעט והתעלפה בזרועות בעלי.  "זה כואב מתוקה?" השתנקה לעברי ואני, המוגלה מתערבבת על לחיי עם הדמעות, לא ידעתי מה אשיב. "זה לא כואב לה," אמר בעלי בביטחון.

   "זה לא כל כך נורא כמו שזה נראה," ניחם אותם השען הזקן. "תופתעו לדעת כמה התופעה הזאת נפוצה. ובעיקר במשפחות הטובות ביותר. בחורות בגיל ההתבגרות, או מבוגרות יותר. זה קורה, ואיש אינו יודע, כי כיום אפשר לייצר עיניים חלופיות משכנעות מאוד. ועם העין החדשה, בדרך כלל גם הטירוף שוכך קצת." זה מה שאמר או שנדמה לי שאמר כי מבטאו הקשה על ההבנה. הדיאלקט המוזר ההוא.

 

  עם עיני החדשה קמתי מן הכסא מסוחררת ונפלתי אל זרועות אמי, אל חיבוק כה רך, כה רך עד שהתחלתי שוב לבכות, וכל כך מפחיד היה החיבוק, מפחיד וטוב, והשען הפריד בינינו ונזף: "את הורסת לי את העין עם הבכיות שלך, בואי, עכשיו לא לזוז." הוא ניגב את לחיי ואיפר את עיניי בעיפרון שחור ובמסקרה. "ותראי איזה יופי," הפנה אותי אל הראי. בעלי ואמי החלו סופרים את השטרות, ולאחר שערמו אותם על שולחנו של השען היינו חופשיים לצאת משם, וברחוב איש לא הביט בי עוד מזועזע, נראיתי ככל האדם.

 

ובלילה הייתי כבר כשירה לאהבים, אישה לכל דבר, בעלת זוג עיניים יפות. החמלה הזהירה שנהג בי בעלי עד לביקורנו אצל השען התפוגגה, ויחסו אלי חזר להיות אותה מזיגה נושנה של אהבה וכעס. כשהיינו עירומים הוא אחז בשתי ידיי מעל ראשי כך שלא יכולתי להזיזן וכך שכבנו, וכעסתי עליו שכבל את ידיי, אך מורגלת מדי בשתיקה לא הצלחתי לומר לו שירפה, וזעמי התמזג בתשוקתי עד שגופי הפך נרפה וחם ומתמוסס, והייתי כולי שלו והתפללתי שלא יפסיק;  וכשהפסיק הנחתי את ראשי על כתפו והשתדלתי לא לבכות, כדי שלא יתרגז.

 

אם אני ארצה תצמח לי עין חדשה… חזרתי ושיננתי לעצמי בלילה, שוב ושוב. אם באמת ארצה.

העין שהרכיב לי השען היא קרה ורעה ואינה שלי. אם רק ארצה אוכל לחממה, למלאה ברוח חיים.

אך לא ידעתי איך רוצים ובקושי ידעתי איך מסרבים. כה הרבה היה עליי ללמוד, וכה גדולה הייתה השתיקה שעטפה אותי.

 

מפה ומשם הגיעו אליי השמועות: אנשים מרכלים עליי. ומספרים על אחרות, אחרות שעקרו לעצמן עיניים והלכו אל השען המפורסם, על אחרות שפרצו בבכי מר לאחר שהבינו שאת הנעשה אין להשיב (ואולי כן?). ממני נזהרו, שלא אשמע דבר; כמישהי שעשתה זאת הייתי מסוכנת, זה ברור.

אמי, אמיצה בדרך כלל, אף היא נזהרה; לילה אחד שמעתי אותה אומרת לבעלי בשקט שהיא הייתה הגורם ושהיא חוששת להרגיזני שוב, ובעלי אמר שאין לנו כסף לעין חדשה, ואכן מוטב להיזהר.

"איך אתה בכלל יכול לחשוב על כסף," שמעתי את קולה של אמי נכמר בדמעות ולבי יצא אליה, וגרוני נחנק וחוסר אונים גדול תקף אותי, לו רק יכולתי לקום ולחבקה. לו רק יכולתי לרצות לעשות זאת…

אך נשארתי ממוסמרת למיטתי, כולי בוערת מיגון, עד שהוא בא ונישק אותי. מצצתי את שפתו התחתונה, העבה, כמו שתינוק יונק ממוצץ וכך נרגעתי לבסוף ונרדמתי. שנים רבות ישנתי בזרועות אמי ועכשיו כבר שנתיים אני ישנה לצדו. לפעמים יש לי חשק לדחוף אותו עד שייפול מהמיטה, נוכחותו מפריעה לי, האוויר בחדר לא מספיק לשנינו ואני נחנקת. לפעמים אני מתרפקת עליו וחושבת שאמות אם ילך. ולפעמים (בדרך כלל) זו מזיגה של השניים. וכעת אמי ישנה לבדה מעבר לקיר, בתוך שנתי העמוקה אני חשה אותה לפתע לבדה מעבר לקיר ושנתה נודדת – בילדותי הייתה אוחזת בידי להרדימני כשנדדה שנתי אני – ותחושת חטאי כסם שינה כבדה היא אף יותר משפתיו של בעלי, כעת אני שוקעת עמוק עמוק, כבר אבדתי, ושוב שכחתי לרצות את העין…

 

בבוקר על שפת האגם, כשטיילנו שלושתנו ונשמנו את אוויר הפסגות הקרחי, רץ אלינו ילד קטן, כולו דמעות. "מה קרה?" אמי כבר עטפה אותו בחום והוא נרגע והשתנק מעט וסיפר:  "הלכתי לדוג, כמו כל יום, יש דגים טובים באגם הזה ו…" הוא נעצר, לא מוצא את המלים. לבסוף משך בכתפיו כאומר שאין ברירה, הפנה מאתנו את מבטו והושיט לעברי את כף ידו, שהייתה עד כה קמוצה סביב משהו; זו הייתה העין שלי בידו, היא הושחתה במים, אך ללא ספק, זו הייתה העין שלי; שלושתנו צרחנו מבועתים, והילד זרק את העין שלי אל שביל העפר וברח. ענני אבק היתמרו סביבה; היא התלכלכה. לא אזרתי עוז להרימה; אף אמי ובעלי לא העזו. אך גם ללכת משם לא יכולנו; כאילו כוח טמיר משכנו לעמוד שם ולהתבונן בה.

השען הזקן הפתיע אותנו; הוא התקרב בצעדים כה שקטים, שלא הבחנו בו קודם. ללא כל גינוני טקס, הוא התכופף ונטל את העין.

השתנקתי.

"די לך, עלמתי, " שלווה אינסופית הייתה בקולו. "היא לא שלך," הוסיף והרגיע, "היא חדשה.

מקסימום ארבע שעות. אני מצפה לראות את בעליה בקרוב."

"ואתה תחזיר לבעליה את אותה עין?"

"ודאי, אחרי שיפוץ קל. את חושבת שאני יוצר אותן יש מאין?"

"וגם לי…" היססתי.

"בוודאי, גם לך רק השבתי את עינך שלך."

"אבל היא קרה ורעה ואינה שלי!"

"לא יותר קרה," גיחך השען, "ולא יותר רעה, משהייתה קודם."

"אבל אני לא מרגישה כמו קודם!"

"אדוני," התערב בעלי, "אתה רוצה לומר ששילמנו לך סכום כסף כה גדול עבור השבת אבדה ותו לא?"

"ושיפוץ קל," הנהן השען בלבביות. "כן כן. הרבה עבודה!"

הוא נופף לנו לשלום וכבר התרחק.

 

סוף סוף לבדי מול הראי אני מתבוננת בה ושואלת את עצמי איך, איך, איך, ארצה אותה. היא קרה ורעה והיא אני עצמי.