בלי נגיעה וכל מיני סבל

 

אני אתךָ ותחת רגליי נפערות תהומות

 

עורך כל כך משיי; פתאום טירוף נחת עליי

 

חשבתי שתכה אותי. "את לא אוהבת אותי כבר."

 

עורך כל כך משיי; וכשאתה גומר משהו מפחיד,

 

אלים, מרחף מעליך.

 

לא אני הבאתי את זה על ראשך.

 

לא אני, עם כל תהומותיי.

 

עורך כל כך משיי; פתאום נזכרתי

 

שבעצם רציתי שנשמח ביחד.

 

אתה פוער עליי עיניים בגינוי נורא.

 

אף אני בוודאי מביטה בך

 

במבט מפחיד. פעם משכתי בצווארון חולצתך הלבנה והיפה

 

וצבטתי את עורך (כל כך משיי).

 

עיניך, בהירות עגולות, לא הבינו.

 

וכתבתי שלא לשכב עם משוררת זה מאוד מסוכן, אם היא מאוד רוצה בך.

 

היא תשרוט ותצבוט ותמשוך, היא תכה ותנשוך,

 

תהרוס בך כל חלקה טובה. היא לא תעשה דבר, ותיפול לתהום

 

של רגשי אשמה. אתה תחשוב שתהומותיה שייכות לה, שלא אתה

 

הבאת את זה על ראשה. תחשוב שאתה קדוש מעונה

 

עם עורך המשיי ועיניך הבהירות, העגולות.

 

תחשוב שהיא זוממת להטביע אותך בדמעותיה

 

דליים שלמים של כעס מזוקק.

 

 

זה שיר ותיק שלי, ועכשיו היה לי כיף להביא אותו לכאן,  גם כי יקיר כתב לי שהוא זוכר שיר שלי מ"אֵב" – וזה השיר שהתפרסם שם – וגם כי זה התחבר לי לפינג פונג שהיה בין שירה לרונן (זעם נקבי וזעם זכרי) ולתגובה אחת של רונית אצל  שירה –  שבה היא כתבה שהיא יודעת לקרוע רק בדמעות.
אז – ליקיר, רונית, שירה ורונן 🙂
(אני מתה על הקדשות).