בננות - בלוגים / / עקיצת האקנתוס – רשימת ביקורת
רותי רום
  • רותי רום

    ציירת וסופרת.  תערוכות אחרונות: בגלריה "הקיבוץ" ובמוזיאון בת-ים. פרסומים: "עקיצת האַקָנְתוֹס", רומן, בסדרה "פרוזה עברית" בידיעות ספרים. 2007 קדמו לו:  "אהבה מודרנית אני יודע" רומן שיצא ב-2004 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספר השירה: "סיפור פשוט על אהבה" שיצא ב-2001 בספריית פועלים. הפואמה "דיווח" התפרסמה בכתב העת לספרות "מטעם" גיליון 22, יוני 2010. מרץ 2016, "אלוהים הסולח על הכול" רומן-מיצג, בביצוע שלי, שעלה ליוטיוב. הלינק: https://www.youtube.com/watch?v=KnMIo95bFkA 

עקיצת האקנתוס – רשימת ביקורת

 

 

לובה חרל"פ

 

עקיצת בת הרב

 

אמסטרדם של המאה ה-18 קמה לתחייה ברומן היסטורי הנרקם סביב דמותה של בת משפחת הרבנים הידועה.

 

 

רותי רום, עקיצת האקנתוס, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, תל אביב 2007, 461 עמ'

 

 

 

"קבענו בדאם. הרחובות היו מלאים אנשים שסיימו את יום עבודתם והכיכר המתה כהרגלה צעירים ותיירים מכל העולם… ליד שוק הפרחים עלינו שוב על הגשר… מתחתינו שרטטו סירות וי גאה בזנבן ותיירים סיניים הצטלמו על סיפונן… השטתי את מבטי אל רום התעלה… שם בית אנה פרנק, מן העבר האחר הרייקסמוזיאום… ובית הכנסת האשכנזי… הכול עילי, רך, כאילו לא בנוי הכרך הזה על תעלות תת-קרקעיות, כאילו אין עיר כלונסאות אפלה מתחת לבתים היפהפיים" (עמ' 135–136).

 

כך, בצבעים חיים וחמים, מתארת המספרת את שיטוטיה באמסטרדם שלימינו, שהיא זירת האירוע שבה מתרחשת עלילת הספר. ותוך שהיא מספרת על העיר, על עצמה ועל ידידיה, היא גולשת בטבעיות 300 שנה אחורנית, אל אמסטרדם של העת החדשה, על נופיה, שווקיה, צייריה וסתם אנשים שבה, ובמיוחד אל יהודיה – חלקם ממגורשי ספרד וחלקם נקבצו ובאו מקהילות אשכנז וממזרח אירופה. אותה כיכר, אותם הרחובות, אותן התעלות ואותם השווקים. גם רוח האדם, שאלותיו, מאווייו והליכותיו דומה שלא נשתנו שינוי גדול.

 

            הרומן שלפנינו שייך אפוא לסוגת הרומן ההיסטורי שקצת נתקפח בשנים האחרונות. להוציא את ספריו של א"ב יהושע – "מר מאני" ו"מסע אל תום האלף" לא זכור לי ספר עברי מסוג זה. רומן היסטורי, אף שאינו ספר היסטוריה, עדיין תובע ממחברו לצלול אל נבכי התקופה הנדונה ולחקור אותה. לאו כל סופר מסוגל ומעוניין להשקיע עצמו במחקר היסטורי. במקרה שלנו הגדילה לעשות המחברת גם במישור הפילוסופי והקבלי, וספרה הוא אוצר בלום של רעיונות הגותיים והבנה מעמיקה של גוני המחשבה היהודית לדורותיה. עם זאת בל יטעה הקורא: זהו רומן עלילתי, במובן מסוים אף "מותחן" (ויש שמצאו בו השפעות של "צופן דה-וינצ'י" לדן בראון), ודמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה.

 

החירות שנטלה לעצמה הסופרת לשנות את ההיסטוריה ולחדש בה חידושים היא חירות מודעת. בשיחתה עם ידידה חן נשאלת המספרת: "ואם לא תמצאי את כל היומן?", "אז אמציא את היתר", ענתה. "תמציאי?" שאל חן, והיא משיבה: "סופרים עושים את זה כל הזמן" (עמ' 121).

 

ייחודו הספרותי-צורני של הרומן הוא בדילוגים בין העבר ובין ההווה. ומעניין, אף שפרקי העבר ופרקי ההווה מתחלפים ללא קטעי קישור, הרי שהם שזורים זה בזה במין טבעיות שכזו, אף מעשירים זה את זה.

 

  

היכן החירות שלי?

 

הדמות המרכזית בספר היא ברכה-צפורה, בתו של הגאון הרב צבי אשכנזי, המכונה "חכם צבי", שהיה בתקופה מסוימת רבה של הקהילה האשכנזית באמסטרדם, ואחותו של הרב יעקב עמדין. הסיפור בעיקרו הוא פרי של קריאה ביומנה (המדומה) של ברכה ציפורה שאותו מצאה המספרת (בתחבולות שלא יביישו שום רומן בלשי) בגנזי ספריית המוזיאון היהודי. ברכה-ציפורה הנשואה באושר לתלמיד חכם העוסק בסתר גם בקבלה והנמצאת בחודשי הריונה הראשונים, אינה מסתפקת בחיים מסורתיים של אשת איש נאהבת וחברה מכובדת בקהיליית הנשים. משחר ילדותה היא בולטת בהתעניינותה בתרבות היהודית ובחכמות הגויים. היא, היודעת קרוא וכתוב, שואלת בסתר ספרי פילוסופיה מספרייתו של אחיה, ומנסה לנהל שיחות בעניינים שברומו של עולם עם אחיה ועם בעלה ולקנות לה אחיזה בעולם הלמדנות וההגות, אלא שהללו חוששים לשלמותה האמונית ומדירים אותה מתחומם.

 

ברכה-ציפורה מגלמת פמיניזם מסוג מסוים. היא אינה פורצת גדר ואינה בועטת במוסכמות. עם זאת אין היא מוותרת על זכויותיה הבסיסיות ללמוד ולהוסיף דעת, והיא אף פועלת במטרה ליצור מסגרות חינוכיות חדשות לבנות דורה. הנה למשל הדו-שיח בין ברכה ציפורה ובין חמותה:

 

– אני רוצה ללמד ילדות אשכנזית והולנדית, קרוא וכתוב…

– למה, ברכה-ציפורה? למה עכשיו? עוד מעט תהיי אם, לא ייוותר לך זמן לילדים אחרים. למה לקומם עכשיו אנשים בקהילה…

– ללא קריאת שפת לעז, גם המוכשרות שבבנות ישקעו אל חיי יומיום תפלים וחסרי עניין.

– גידול משפחה אינו משימה תפלה וחסרת עניין! גערה בה חנה.

– האם זה גורלנו, לגדל דור נוסף של בנות חסרות סקרנות והשכלה?

– ומה יהיה עליהן אחרי שתלמדנה? את רוצה שתמרודנה בתפקידן במשפחה?

– חלילה, הן תהיינה אמהות טובות אף יותר ורעיות מצוינות… ככל שתדענה יותר הן תהיינה טובות יותר, מוסריות ותורמות יותר לקהילה… (עמ' 310-311)

 

באחת משיחותיה עם אחיה היא משווה בין המגדרים ומתריסה:

 

"חלומה של כל אישה בקהילה להינשא לתלמיד חכם… זה היושב בבית המדרש מול הגמרא הפתוחה – זו חירות! החירות לבחור בין השכלה למסחר או לליטוש עדשות. היכן החירות שלי?" (עמ' 346)

 

ואם חשבנו ששיחהּ של ברכה-ציפורה הוא נחלת העבר, מסתבר שלדעת המחברת, גם בתרבות ההייטק, "הדת החדשה", עדיין הנשים נאבקות על מעמדן. כך אומרת המספרת לידידה חן: "וכמו בדת הישנה… אתם הגברים שולטים במצב, מכתיבים את הקצב ואת התמורה. הנשים נמצאות מאחור. עדיין מתרפקות על הדלתות" (עמ' 380).

 

דעותיה של המחברת בנושא זה (כמו גם בנושאים אחרים) צצים ועולים מדפי הספר באמצעות המספרת. כמו ברכה-ציפורה כך היא מתחבטת בהגדרת זהותה כאישה, כיוצרת, כיהודייה.

 

עלילה מהמגילה

 

אחד המקורות המרכזיים ששימשו את המחברת הוא ספרו האוטוביוגרפי של רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) "מגילת ספר". ספר זה מיוחד מהרבה בחינות. קודם לכול הוא ייחודי בשקפו את אישיותו המיוחדת של היעב"ץ. בדומה לאביו החכם צבי וכממשיכו הרוחני, כישרונותיו העלו אותו לפסגות הן בתורה והן בחכמות, וזאת אף שלא למד בצורה מסודרת לא את זה ולא את זה. חיי הרגש שלו היו סוערים ביותר, אף משאו ומתנו עם הבריות לא התנהל על מי מנוחות.

 

"מגילת ספר" ייחודי גם מבחינת הסוגה הספרותית שהוא מייצג. ככל הידוע לי אין בידינו עוד  יומנים אישיים מתקופתו שנכתבו עברית. וברשותכם אומר משהו על העברית של החיבור. עד לפני שנים לא רבות חשבו החוקרים שהעברית של ימי הביניים ושל ראשית העת החדשה הייתה "שפה מתה". בעשורים האחרונים "רוככה" הדעה הזאת, והייתה הסכמה שהעברית שימשה הן כשפת התרבות והלימוד והן כשפת התקשורת בין הקיבוצים היהודיים בעולם. אך העברית של החיבור הזה ונושאי העניין שהיא מתארת, מצעידה אותנו להכרה  שהלשון העברית בזמנו כשירה הייתה להביע את ענייני החיים כמות שהם, כולל בתחומי המסחר, הפוליטיקה  האמנות והחכמה, וכן לבטא את שיחות החולין המשפחתיות והחברתיות ואת דקויות הנפש.

 

כאמור, הרבה מהחומר ההיסטורי המשוקע בספר מקורו ב"מגילת ספר". כך למשל מספרת המחברת (עמ' 53) על מאורע שאירע בילדותה של ברכה-ציפורה, עוד בהיותה בבית אביה. במהלך ויכוח הלכתי שהיה לחכם צבי עם ראש ישיבת פראג הוא קרא לבתו שתבוא ותוכיח לאותו רב כי שגה בדבריו, ואכן לגאוות אביה היא הצליחה במשימתה. סיפור זה מקורו במגילת ספר (מהדורת כהנא, תרנ"ז, עמ' 53).  גם הסיפור על תמונת החכם צבי מקורו במגילה. לפי היעב"ץ "בקשו ממנו [אנשי קהילת לונדון הספרדית ביקשו מהחכם צבי שביקר בעירם] שישאיר להם דמות דיוקנו… ועם כל הפצרתם לא הקשיב לדבריהם [כנראה משום "לא תעשה לך… כל תמונה"]… עד שעלתה בידם בקשתם וחפצם … בתחבולה גדולה ע"י אומן נפלא, שגנב צורתו בלי הגיד לו" (עמ' 87). הניסיון עם אישה שעמד בו היעב"ץ, מסופר בכנות מרגשת בספר (בעמ' 104-105) על פי המסופר במגילה (עמ' 82-83), ומעיד על אישיותו הסוערת של היעב"ץ.

 

בצד פרטים אלה ואחרים ובצד ההשראה הכללית ששאבה המחברת מן המגילה, יש לציין שפרטים ואירועים רבים המתוארים בסיפור לא היו ולא נבראו. נזכיר למשל שלפי המגילה, בתו המשכלת של חכם צבי היה שמה מרים. "ברכה-ציפורה" הוא אפוא שם בדוי. גם בעלה לא היה שמו כבסיפור וכן לא שם משפחתו (השוו המגילה, עמ' 65-66). ואגב, ההסבר שמביאה המחברת לנוטריקון ס"ט שהוסיף החכם צבי לשמו, שכפי המקובל לחשוב פירושו "ספרדי טהור" ושהוסף על ידו כביכול על שום חיבתו לשיטת הלימוד הספרדית (עמ' 26) –  בטעות יסודו. הכינוי ס"ט הוא כינוי של ענווה, ופירושו: "סין וטין", בעברית: עפר ואפר (ויש מפרשים שהוא ברכה לאריכות ימים, ראשי תיבות: "סיפה טב", כלומר "סופו טוב"). ועוד, שלא כבסיפור שבו היעב"ץ הוא בעל בית באמסטרדם, היעב"ץ לא התגורר בבגרותו בעיר זו. כמו כן, לא נראה שהמעשה המזעזע המתואר בסוף הספר, אכן התרחש באמסטרדם. אך תיאור זה נטל השראה מתורות מסטיות קיצוניות של זרמים שבתאיים שקנו להן אחיזה בקהילות מסוימות ברחבי העולם היהודי דאז וכנראה גם באמסטרדם. 

 

מדובר ללא ספק ביצירה מרשימה במיוחד, רחבת היקף ועמוקת ממדים. המתעניינים בחברה היהודית על גווניה הפוליטיים, הרוחניים וההלכתיים, ימצאו בו עניין רב. אוהביה של אמסטרדם ייהנו משיטוט ברחובותיה ומשיוט בתעלותיה. אוהבי המסתורין והסוד ירחרחו בהנאה אחרי סוד היומן הגנוז ומסתרי המוזיאון היהודי. אנשי הספרות יעריכו את השילובים הכרונולוגיים ואת הסגנון והלשון.

 

כידוע, כתב היעב"ץ ספר בשם "עקיצת עקרב" (העוסק במחלוקתו עם רבי יהונתן אייבשיץ במסגרת מלחמתו בשבתאות), וייתכן שזה מקור ההשראה לשם הספר שלנו. צמח האקנתוס (הקוציץ) המקובל כעיטור מסורתי באומנות היהודית הקדומה ואשר עיטר אף את דפי יומנה של ברכה-ציפורה, עקצץ את אצבעה של המספרת בבואה לחשוף את נבכי נפשה של הגיבורה. אף אני נעקצתי. סיפורה הייחודי של ברכה-ציפורה ושל קהילות אמסטרדם הותיר בי את רישומו העמוק.

           

———————————————————————————————————-

ד"ר חרל"פ היא מרצה בכירה וראש "המרכז ללימודי הטקסט" במכללה האקדמית לחינוך ע"ש ליפשיץ בירושלים

 

 

 

 

תגובה אחת

  1. בהצלחה עם הספר. נשמע מעניין.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרותי רום