מתוך הרומן "עקיצת האקנתוס"

 

 

עקיצת האקנתוס

מאת: רותי רום

 

 

1

 

 

כשמבזיק חשמל בשמים וקולות נשמעים ממעל, בטוחים יהודי הגטו כי אל נקם ושילם מצחצח חרבותיו ויוצא לנקום ביהודיו על ריבם ועל פיצולם. אז נצמדים גם אותם יהודים סתם לקמעות שהצפינו תחת כריות, תחת אבני סף הבית, על כרכובי אבן שפסוקים חקוקים בהם או בתוככי בגדים מגולגלים ומוצנעים בחשכת ארונות, מוסתרים מעיני זרים עד יום פקודה.

ברכה‑ציפורה שילחה מבט מפוכח אל המקום שבו הוּכלב הרקיע למים בתַך אור שנחשף וגז, התירה את הקשר בעורפה והיטיבה את הצעיף על נחשי שערה. נזכרה: אבא, איך יודעים שיש אלוהים?

הביטי סביבך, את רואה מה יפה העולם, את רואה את הסדר שבו ואיך הוא פועל כהלכה, איך יודעת השמש להאיר בבוקר ומיטיבה לשקוע בערב, איך יודע הירח לזרוח אחרי שקיעת השמש, איך שר הזמיר ואיך עץ התפוח יודע לתת פריו. עולמו של הקדוש‑ברוך‑הוא מסודר ומאורגן להפליא, מי עוד מלבדו יכול לנהל עולם כה מופתי? מציאות האל מתחייבת מן הסדר בעולם.

אבל לפני שברא אלוהים את העולם, הארץ היתה תוהו ובוהו – אז לא היה בה אלוהים? שאלה.

צבי אשכנזי הישיר מבט אל בתו המוגיעה את מוחה ברצינות. לו היית בן, ברכה'לה, היית מגיעה רחוק בתלמודך. הקדוש‑ברוך‑הוא הוא אלוהי הסדר ואלוהי התוהו גם יחד, אלוהותו אינה מותנית בבריאת העולם.

אבא, איך בדיוק ברא אלוהים את העולם?

חיוכו של האב התרחב כשהשיב בנימה חמימה: אלוהים זרק אבן קטנה לחלל והאבן התפשטה והתפשטה, אבל אלוהים כבל את האבן, שנקראת "אבן מסד", הואיל והיה צריך לשים גבולות לעולם. והאבן תמיד מנסה למרוד באל ולהתפשט עד אין קץ, והשם יתברך שם לה גבול. וחז"ל אומרים, למה נקרא האלוהים שַדי? כי אמר לעולם שדי לו. די לו להתפשט.

הִקשתה: ולמה ברא אלוהים את בני האדם? ושתי צמותיה האדומות כמו נתייצבו ישרות מאחורי אוזניה להקשבה.

כי השם יתברך מאציל מטובו על סביבתו. הוא ברא את העולם ואת בני האדם כי הוא מפזר את טובו. טבע הטוב להיטיב. ולא ברא בני אדם והשליכם לעולם שיסתדרו בעצמם. חינוכם וגורלם עדיין בידיו, על כן נתן להם את התורה כחלק מהטוּב האלוהי.

אז למה לא כל האנשים טובים?

על בריאת האדם נאמר בבראשית: "ויִיצר ה' אלוהים את האדם", ולמה נכתב "וייצר" בשני יו"דים? כי שני יצרים נתן להם, יצר הטוב ויצר הרע.

אבל למה, אבא, נתן להם יצר רע, למה לא נתן להם רק יצר טוב?

אילו ברא עולם שכולו שלום ואין בו שום רע השלום לא היה ניכר בו. רק למלאכים יש יצר טוב בלבד. וכשברא הקדוש‑ברוך‑הוא את בני האדם, קינאו בהם המלאכים. הם הבינו שהאדם עולה עליהם ברוחו ובכוחו דווקא בגלל יצר הרע, כי גבורה אמיתית היא לכבוש אותו. מדוע כתובים הזוהר וחלק מפיוטי השבת בארמית? שאל והשיב מיד, כדי שלא יבינו אותם המלאכים צרי העין, שאינם בקיאים בשפה זו.

אז למה, אבא, לא כולם מתגברים עליו? למה יש אנשים רעים, למה בכל זאת לא כולם טובים?

השם יתברך לא רצה להעניק לאדם לחם חסד, הוא רצה שאנשים יקבלו את שכרם הטוב הודות למעשיהם הטובים, אמר וגנח.

למה אתה נאנח, אבא?

קשה חינוכן של בנות…

למה?

יש לדאוג לחינוך – הן במילֵי דשמיא והן במילֵי דעלמא – גם בתחום הרוח וגם בתחום המעשה.

 

צינה נישאה מן האַמְסְטֶל. ברכה‑ציפורה כרכה את הצעיף על פיה ועל אפה. חזהּ נמחץ אל ידיה המשוכלות על מעקה העץ הכחול. בעיניה האפורות עקבה אחרי אוניות "חברת הודו המזרחית" הנכנסות אל הנמל, נושאות בבטנן תבלינים, קפה, אורז, אבנים טובות וחפצי אמנות מארצות רחוקות.

 

בשעת בוקר מוקדמת, כשערפל נסוך על המים והעיר שקועה בתרדמה של קרת שׂבֵעה, היא קמה ממיטתה. שנתה אינה טובה. חלומותיה טרופים ונמוגים עם אדי המים המיתמרים מפיית קומקום החרסינה המצויר כחול, וקצותיהם אינם גלויים דיים להיאחז בהם עם בוקר.

היא הוגה באהובהּ, משקיטה את גופה בפסוקי תהלים.

פרכוס הדפים בחצות הליל כפרפרים בין אצבעותיו השקופות ועיניו רתוקות אל הספרים בדבקות.

ידיה לופתות את בטנה.

מאהבה, הכול מאהבה…

 

בעלייה הצפונית של בית הכנסת הפורטוגזי, בשחרית של שבת, היא היתה בת מצווה. "תפילה למלכה ולשררה ירום הודה," קרא החזן, "הנותן תשועה למלכים. וממשלה לנסיכים. בני בית המלוכה של אורנז'‑נסאו וראש עיריית אמסטרדם ואנשי מועצתה…" בנברשות הבדולח הענקיות התלקחו אלף אורות, נרעדו בחביון קפלי שמלת הכלה של בת‑המצווה, ושׂערה נחושת קלל בתחרה צחורה. בנות הגטו שילבו ידיהן, קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות. בלחייה פרח השָני. נמשים צהבהבים תכפו. דומה דודי לצבי או לעופר האיָילים…

אמה דחקה בה במרפקה, לא ללטוש עיניים, ברכה'לה.

בדרכם הביתה אמרה האם, מה שגוזר הקדוש‑ברוך‑הוא, כך מוכרח להיות, עוד קודם יציאתך לאוויר העולם כבר הוכרז בשמים: בת פלוני לפלוני. אדבר עם חנה, אמו.

ברכה‑ציפורה הואדמה עד שורשי נחושת שׂערה. מזגה הסוער נהדף שוב אל לחייה.

 

כבר חודשיים, מכובסים למשעי, מקופלים הסמרטוטים בארון, נטולי תכלית, והיא חושדת.

פורת‑יוסף אינו מקשה.

מאז ליל כלולותיהם שימשו לו הסמרטוטים אות לימים נקיים.

כאשר נתלו מכובסים על חבל שהתקינה ליד החלון בחדר הפנימי, מוצנעים מעין כול, זולתו, ידע כי היא אסורה לו.

פורת‑יוסף שומט את עיניו מפני עיניה: אסור להתבונן כך בגבר שמא תביאהו לידי חטא.

אבל אינך סתם גבר, אתה בעלי.

גם גבר, התעקש.

שוב נוקבות בו עיניה בחוסר הבנה כאומרות, הרי כך טבעו של המבט, לסמן על פי פקודת בעליו, אם עשוי הוא ללא חת, את רצונו.

אביה אמר, נתכוון האל לבן אלא שהחליף דעתו ברגע האחרון, כך הופיעה הבת עם מזג של בן, וטפח על תלתליה האדמוניים רגע לפני שצנחה בחצר השכנים מעברו האחר של החלון, והכיסא שטיפסה עליו נשמט על רצפת החדר.

 

ברכה‑ציפורה הידקה את לפיתת הבטן ורעד רצרץ בשדרתהּ.

השוק בוואטֶרְלוּפְּלֵיין התעורר. תגרנים תפסו את מקומם. היא צעדה על הגשר. מחשבותיה התגלגלו בראש – לא לרמוס, לצוד! ומה אם חוטאות? חֵטְא. חֵטְא. בסיס לאמונה. בסיס להוויה האנושית. שיהיה במה לבעוט. שיהיה ממה לקום…

מוכר הספרים בירכה במנוד ראש כשקרבה. היא שלפה ספר שנחבא בין כנפות אדרתה והושיטה לו, קלקול המידות, מלמלה בחטף ואספה את ידיה, אסור להחזיק, מסוכן מאוד, נדחפו המילים, רוצה להחזיר ולקבל את כספה.

לא מקבלים כסף בחזרה, גיברת, נפערו חניכיו העירומים והבל חריף עלה מגרונו, את רוצה למכור לי בחזרה אז תקבלי פחות שני פלורינים ממקודם ששילמת, אבל תדעי לך זה ספר מפורסם מאוד בארץ גרמניה וגם הסופר שלו גרימלסהאוזן ידוע מאוד.

הוא ערטל את הספר מעטיפת הבד הקמוטה וכפה עדינות על אצבעותיו הגסות כשפשפשו בין הדפים אחר אותו בחור נוצרי שהתאהב ביהודייה היפהפייה ובנופת צופים שכנעהּ שתהיה אמו של מלך המשיח. מעת לעת שינה את תחפושתו והופיע כאליהו הנביא והפיץ שמועה שממנו ייוולד המשיח. ואף לאחר שילדה האישה בת לאהובהּ ההזוי, הוסיפו מאמינים לדבוק בהם וטענו שבן הוא המחופש לבת מפני עין הרע.

באותו מצב, אמרה, לא קלקלתי כלום, רק הספר הזה הוא קלקול וחילול שם שמים.

ציפורניו השבורות הוארו לרגע בזהב אותיות הבלט שעל הכריכה: קן הציפור הנפלא. תראי איזה דפוס… זהב. עשיר מאוד…

את הכסף, זירזה אותו, חסרת סבלנות.

הסוחר מנה את המטבעות לִפנים כף ידה.

היא רחקה בצעדים מהירים. היה צריך לשרוף. אבל אסור. אַל. לאותיות יש כוח. יש חיים. באמצעות עשרים ושתיים אותיות האלף‑בית שהקדוש‑ברוך‑הוא "חקקן, חצבן, שקלן והמירן, צרפן וצר בהן נפש כל היצור", יאמר אביה, ר' צבי אשכנזי, רבה של קהילת לבוב, יכולה יצירתו של אדם נטול מעצורים שבלבו רהב, ליצור גולם, כי עוונותיו מבדילים בינו לבין אלוהים, אך בהימנעותו תבוא לידי ביטוי מידת הענווה שלו.

אבא היה נעצב לו ידע שקראתי. ויעקב מהיר חֵמה. כביכול שרביט בידו. מרגיש יורש.

כצמחים הנאחזים בכותלי אבן כך עיניה בספרים מקטנוּת. נדחקה לשיעוריו של יעקב אצל אביה. יעקב: הגאולה בספר, אולי במילה, אולי באוֹת. בעיניה היתה בולעת את האותיות עד שגיחך ר' צבי אשכנזי: די לטרוף בעיניים שלא יהיה אחר כך כאב בטן, ברכה'לה. אחרי כן היתה משננת על דף את האותיות עד שנצטרפו למילים שיצרו משפטים. תחילה שורות ארוכות ואחר כך נקצצו ונקבצו לתבניות של חמש שורות כל אחת עם קצב מדוד. לנוכח הדפים המתאספים תחת המזרן חשב אביה שזוהי גחמה של הבת המיוחדת עד שתישא בעול משפחה משלה ותשקיע בה את מרצה הסוער. אף בתחזיותיו הפרועות לא יכול היה להאמין שבתו תקרא בספרים חופשיים.

 

היא עקפה מסכות פגאניות שהיו שרועות על הארץ. חדש מהיבשת השחורה, צרח המוכר הצנום וחמיצות ריחו נורתה מקרביו עם כל צוויחה. תרשים של נימי דם עיטר את חוטמו הבולבוסי והעיד על חיבתו ליי"ש – אשר החליף את אבות המזון בכלכול גופו – ועל הזנחת האקונומיה הבסיסית של משק האדם החושב.

הגיעו הלילה באונייה! שאג.

בגנבה בחנו עיניה את מסכות עובדי האלילים המפחידות שבקודקודן הנֵצו נוצות צבעוניות. קרני שמש של בוקר גבישי וקר הדפו את הערפל, ביערו חרון אלוהים מן השמים. מתעלמות מיוצרן, פיזזו להן רעננות על הפנים האפריקניות, נשמרות מארובות העיניים המשוקצות. משם נשקף הפולחן, שחור ומאיים, כמו המילה "אפריקה" שאצרה בתוכה עולם סמוי, מפחיד וקסום, שיש בו, כך אומרים, יערות‑עד ונהרות שוצפים וחיות עדן, ובין העצים רוקדים עובדי צלמים שחורי עור לקצב תופים מרעימים. ברכה‑ציפורה חלפה על פני הבית הגדול בבְּרֵייסְטְרַאט. מאחורי וילאותיו, כך סיפר לה אביה בילדותה, הקיזו פעם הנרות אור מתוך החושך עד עלות השחר ונלכדו בבדים הגדולים של הצייר המוזר, אוהב היהודים. מאז נאסרו שם, אמר, מנסים אחרים ללמוד את סודם.

הדרך הכבושה הפכה לבוץ רך שדבק בנעליים. הבתים, קטנה קומתם במדרון הדרומי‑מזרחי של הרחוב. כאן לא התגוררו אותם יהודים ששלחו ידם בעסקי בנקאות או בעלי המניות החשובים של "חברת הודו המזרחית". יהודי אמסטרדם העשירים, אילי תעשיית המשי והטבק, היהלומים ומזקקות הסוכר, רחקו מחלק זה של הרובע.

ברכה‑ציפורה נשענה על משקוף ביתה תחת המזוזה, הרימה כפיס עץ וגירדה את הבוץ מסוליות נעליה. רעש הרוכלים על עגלותיהם והמולת הקבצנים והבטלנים שהתפיחו את אוויר הרחוב בפעלתנות ובצלצול נבלמו בכתלים, הותירו את פנים הבית בתעניתו. היא הסיטה את סריג התחרה שהושאר אמש על שולחן המטבח, אומנות נשית שהיתה ידועה כבר במצרים הקדומה ושכעת רווח העיסוק המהוגן בה, ופיזרה עליו דפים שחילצה מן המזרן שחרט בהם את טבע גופו הגשמי. פורת‑יוסף טרם חזר מתלמודו הלילי. בכיור שרוּ צלחות מעוטרות בכחול‑דֶלְפְט וספלים מארוחת הערב. ומה אם יבוא עתה ותתראה בפניו כעקרת בית עצלה? במפח נפש השיבה את הדפים ואת הקולמוס אל מקומם תחת המזרן. היא קרצפה את הכלים והניחה אותם על החלון לייבוש. נטלה סמרטוט ורוד והבריקה את הכיור הגדול. באותו סמרטוט שפשפה את שולחן העץ עב הרגליים. השבשבות בקערת החרס ריסנו סחרורן, הלבינו תחת הקמח שניפתה. בין אצבעותיה נילוש בצק גמיש וחלק. היא צרה ממנו כדור וכיסתה במגבת. בקערה אחרת הכינה מלית: חתכה בצל, טיגנה בשומן, קצצה בשר ובחשה. הוסיפה מלח, פלפל, ביצה טרופה ופירורים שצבטה מן הלחם. רסיסי זיעה הופיעו על מצחה. היא הסירה את צעיפה וסבך פיתולים ארגמניים נשר על גבה ועל פניה, הסתחרר חופשי כגלים המאיימים לשטוף את ארצה ולמגר אחת ולתמיד את החוצפה האנושית כנגד הרגלו של הסדר האלוהי. ידיה המקומחות התייצבו על מותניה והותירו שם ועל לחייה טביעות לבנבנות. אם תזדרז ייוותר לה זמן לכתוב לפני שישוב בעלה.

בסמרטוט הוורוד קינחה את אדן החלון בחדר הפנימי ושטחה עליו את המצעים המנוערים. בחלון ממול, אסתר'קה גזולת הרוח והבינה ניערה אף היא מצעים, חבטה בהם בידה וכשהבחינה בברכה‑ציפורה חשפה שיניים חסרות המגודרות באחיותיהן המרקיבות והפשילה את שמלתה עד שנחשפו שדיה הכבדים, שעליהם נאמר שהם ניתנים לצעירי הגטו למציצה כמעט חינם. כמעט חינם כי היא דורשת ממתק כתגמול. ובתמורה לשניים אף תיאנח ברטט. לשונות רעות מספרות שגם מבין הרבנים הרגילים נכשלו בפטמותיה.

היא ישבה אל השולחן, נעצה בו את מרפקיה, תמכה את ראשה בין כפות ידיה. מרק הכיסנים בעבע והמילים תססו על לשונה כמו יורה רותחת. מן הכיסא שאליו החליקו עיניה לא היה בכוחן של כנפי היונה המחוררות, הטוויות ברקמת התחרים, להמריא.

אביה, דעתן וקפדן, תמיד בלב פולמוס: בשל כשרותה של תרנגולת שלבה חסר, בגין אי‑פסילתו של מניין זה או אחר, בעטיין של קבוצות מתפללים שמתפצלות מקהל בית הכנסת הפורטוגזי, מחמת מניעתו התדיינויות עם תיאולוגים נוצרים או מסיבת רדיפתו אחר שבתאים סמויים. בן שש‑עשרה כבר פסק הלכות. תיאולוגים פרוטסטנטים התעניינו בשפה העברית, בפרשנות המקרא, בספרות התלמודית והרבנית ובקבלה. חלקם למדו עברית בבית ספרו של וַאן‑דֶן‑אֶנדֶן, אחרים מן הספר הקטן דקדוק עברי הכתוב לטינית, שחיבר שפינוזה לטובת הנוצרים שרצו ללמוד עברית.

בשיחות עם רבנים וחכמים יהודים דנו בהבדלים בין הברית הישנה לברית החדשה. היו ביניהם משכילים, כמו איש הכנסייה המלומד יוהנס קָרַמוּאֶל לוֹבְּקוֹביץ, שקטרגו על היהודים כי בהיותם עם פרימיטיבי ונבער, שוללי האלוהות שמבשרים כתבי הקודש, קבע להם האל טקסים יומיומיים רבים בברית הישנה כדי שלא ייכשלו בעבודת אלילים, ואילו הברית החדשה באה להחליף את הישנה. אותם תיאולוגים דנו בשליחותו ובאופיו של המשיח ובמצוות.

ר' צבי אשכנזי התנגד לשיחות, ונימוקו עמו: כוונת אנשי הדת הנוצרים היא ללמוד מן היהודים כדי להגביר עליהם את השפעתם ולהביאם להמרת הדת. דבר שנמצא לו סימוכין בכתביו של אותו לובקוביץ, שעל פי הצהרתו בחר לכתוב בדיאלקטיקה קפדנית ובהוכחות מובחנות שישפיעו על הרבנים, ולא בחרפות, בגידופים ובסתירות.

לו נודעו בקהילה מרובת החרמות כתיבתה וקריאתה בכתבים החופשיים, היה גורל אביה כגורל הזלזל הצונח, נידף בנחשולי סערה צעקנית.

אחיזתה בקולמוס התהדקה.