7 | וְעַכְשָׁו הַשָּׂדֶה הַקָּטָן. אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ חוֹלֶפֶת
מֵאֲחוֹרֵי הַמַּחְסָנִים הָהֵם, מְפַלֶּסֶת לָךְ דֶּרֶךְ אֶל חֲלוֹם הַלַּיְלָה
שֶׁלִּי, אוֹסֶפֶת לְתוֹךְ סַלְסִלּוֹת־קַשׁ צִבְעוֹנִיּוֹת סִימָנֵי־דֶּרֶךְ
לְבָנִים שֶׁהִמְשִׁיכוּ לְהַבְהֵב סְבִיב חֲלוֹם הַלַּיְלָה שֶׁלִּי, בּוֹדֶקֶת
אוֹתָם, מְנַעֶרֶת אוֹתָם, מְאַוְרֶרֶת אוֹתָם, קוֹשֶׁרֶת אוֹתָם לַצַּוָּאר
שֶׁל חַיַּת הַלַּיְלָה שֶׁלִּי, מַעֲנִיקָה לָהּ אֶת הַסְּוֶדֶר שֶׁלָּךְ, כְּאִלּוּ
הַכֹּל לְעוֹלָם יִהְיֶה, לְעוֹלָם לֹא יִגָּמֵר
8 | הַשֶּׁמֶשׁ חוֹלֶמֶת אוֹתָנוּ וְגַם כָּל הַנִּסִּים
9 | פֹּה וָשָׁם, בַּכִּכָּר, מִישֶׁהִי אַחֶרֶת מְאַבֶּדֶת אֶת שִׁוּוּי
מִשְׁקָלָהּ, חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי דֶּלֶת הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה, יוֹרֶדֶת אֶל
הַשּׁוּלַיִם, מְסַבֶּכֶת אֶת עַצְמָהּ עִם שְׁתַּיִם, שָׁלֹש, מְכַבֶּדֶת אוֹתָן
בִּשְׂפָתֶיהָ, מַעֲנִיקָה לָהֶן דַּיְסָה אֲדֻמָּה, מַצִּיעָה לָהֶן רֶגַע אוֹ
שְׁנַיִם שֶׁל אֹשֶר לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
10 | עַכְשָׁו זֶה אַחֶרֶת: חַיַּת הַלַּיְלָה מְשַׂחֶקֶת בְּגַלְגַּל
זְכוּכִית עַל עֲרֵמָה שֶׁל סִיד. אֲנִי מַאֲמִינָה לָהּ כְּשֶׁהִיא לֹא
עוֹנָה לִי. יֵשׁ לָהּ שְׂרֵפָה בַּלֵּב
11 | זֶה לֹא שֶׁהִיא לֹא עוֹנָה לִי: חַיַּת הַלַּיְלָה – הַקְהִּלהָּ
שֶׁלִּי, הַמַּקְהֵלָה שֶׁלִּי, הַמַּנְגִּינָה שֶׁלִּי, הַצִּיבִילִיזַצְיָה שֶׁלִּי –
מִצְטוֹפֶפֶת בְּתוֹךְ פְּקַעַת שֶׁל דִּמְדּוּמִים. נוֹבֶלֶת
12 | אֲנִי שׁוֹמַעַת שַׂעֲרָה נוֹשֶׁרֶת אֲבָל אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת
אֶת קוֹלֵךְ
קוֹלֵךְ הַמְנֻסֶּה, הַמְאֻפָּק, צָלוּל כְּמוֹ יָם זַךְ, קוֹלֵךְ עַל בַּקְבּוּקִים
רֵיקִים, בַּחוֹל, בַּטִּיט, בַּסִּיד, בַּחֲרוּזִים, קוֹלֵךְ מִפֶּתַח הַדֶּלֶת,
קוֹלֵךְ בַּחָלָל הָאִינְטִימִי שֶׁל חוֹר הַמַּנְעוּל, קוֹלֵךְ בֵּין הַכְּלָבִים
הַזְּקֵנִים, נִגְרָרִים מֵאָחוֹר, בֵּין עֲרֵמוֹת אַשְׁפָּה שֶׁהִתְקַשּׁוּ
מֵאֲחוֹרֵי הַמַּחְסָנִים הָהֵם, קוֹלֵךְ עַל כֶּתֶם אוֹר לָבָן, בֵּין
עֲרוּגוֹת הַוְּרָדִים, בַּוְּרָדִים שֶׁנּוֹבְלִים, בַּוְּרָדִים שֶׁפּוֹרְחִים,
בַּוְּרָדִים שֶׁיְּבֵשִׁים, בַּוְּרָדִים שֶׁנִּפְתָּחִים כְּדֵי לְהָאִיר
קוֹלֵךְ בַּדְּבָרִים הַטּוֹבִים. תִּזְכְּרִי אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים. הוֹ
רָאנָא, אַל תַּעַזְבִי. אַל תַּעַזְבִי אַל תַּעַזְבִי. רַק אַל תַּעַזְבִי.
טָעִיתִי. טָעִיתִי. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁטָּעִיתִי. טָעִיתִי כְּפִי שֶׁרַק
נַעֲרַת פִּינְג־פּוֹנְג שֶׁטִּפְּלוּ בָּהּ בִּכְפָפוֹת־מֶשִׁי כְּשֶׁהָיְתָה יַלְדָּה,
מְסֻגֶּלֶת לִטְעוֹת
וְאָז?
נִהְיֵיתִי כַּלְבָּה שֶׁעוֹשָׂה רוֹנְדֶלִים מוּל דֶּלֶת סְגוּרָה, בְּחַדְרֵי
מַדְרֵגוֹת מְבֻזְבָּזִים, עַל מִדְרָכוֹת, מֵאֲחוֹרֵי חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים,
בֵּין כָּל מִינֵי פַּחֵי אַשְׁפָּה שֶׁהִתְהַפְּכוּ, קַרְטוֹנִים, סְמַרְטוּטִים,
בְּגָדִים מְשֻׁמָּשִׁים, קֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים רֵיקוֹת, בִּדְלֵי סִיגַרְיוֹת,
חַרְצַנִּים, קְלִפּוֹת, מָגָזִינִים שֶׁל 'אַתְּ', 'לָאִשָּׁה'; כָּזוֹ שֶׁמְּסֻגֶּלֶת
לְהִתְקַיֵּם רַק כַּאֲשֶׁר הִיא נוֹבַחַת לְכָל הַכִּוּוּנִים
13 | בָּכִיתִי כְּשֶׁקָּרָאתִי "אֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּכְתָּבִים
הָאֵלֶּה וַאֲנִי לֹא רוֹצָה לַעֲנוֹת עֲלֵיהֶם" שֶׁכָּתַבְתְּ לִי. כְּלוֹמַר,
שׁוּם דָּבָר לֹא דִּבֵּר אֵלַיִךְ. דָּבָר לֹא נָגַע בָּךְ. אַף עַל פִּי כֵן,
תָּמִיד, כֵּן, תָּמִיד. תָּמִיד. יוֹתֵר מִתָּמִיד. לִפְעָמִים, כְּמוֹ עַל פִּי
תָּכְנִית מִגָּבוֹהַּ, הָיִיתִי שָׁם. לְבַדִּי. יַחַד. לְיָדֵךְ. בְּיַחַד. בִּלְעָדַיִךְ.
וְנִסִּיתִי לְדַבֵּר אֵלַיִךְ. כָּל כָּךְ רָצִיתִי לְשׂוֹחֵחַ. לְשׂוֹחֵחַ. לְשׂוֹחֵחַ.
שֶׁתַּסְכִּימִי לְשׂוֹחֵחַ. לְשׂוֹחֵחַ. יַחַד. בְּיַחַד. הַכֹּל. עַל הַכֹּל. בְּלִי
גִּנּוּנִים. בְּלִי לְהַעֲמִיד פָּנִים. בְּלִי אֲחִיזַת־עֵינַיִם. לִהְיוֹת חֲבֵרָה
שֶׁלָּךְ. לִהְיוֹת אַתְּ. לִהְיוֹת אֲנִי. לִהְיוֹת אֲנִי שֶׁהִיא אַתְּ. לִהְיוֹת
אַתְּ שֶׁהִיא אֲנִי. כָּכָה, פָּשׁוּט
לַעֲמֹד בְּגַפִּי תַּחַת עֲנָנִים, מַבִּיטָה בַּשָּׁמַיִם, מְדַמְיֶנֶת אוֹתָךְ
שָׁטָה עַל הָרָקִיעַ בַּסְּפִינָה "אִיזָדוֹרָה הַיָּפָה", שָׁטָה בַּתְּכֵלֶת,
בְּאֶמְצַע הַתְּכֵלֶת, מַנִּיחָה אֶת רֹאשֵׁךְ בָּאֲוִיר הַשָּׁקֵט, שָׁטָה עַל
אֲדָמָה פּוֹרִיָּה, שָׁטָה בְּתוֹךְ גֻּמָּה, שָׁטָה לְצִדִּי, מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת
הַקְּטַנָּה שֶׁל הַחֶדֶר, שָׁטָה עִם שַׂקִּיּוֹת־קֶרַח לְקָרֵר רוּחוֹת
רְפָאִים דּוֹהֲרוֹת בְּאַפְלוּלִית הַחֶדֶר, כָּאן, בַּמָּקוֹם הָרוֹפֵף
הַזֶּה, חוֹרֶטֶת אֶת יִסּוּרֵי הַמַּצְפּוּן שֶׁלִּי בְּשֵׂיבַת הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי,
שָׁטָה בְּקֶצֶב חֲלוֹם הַלַּיְלָה שֶׁלִּי
אֵיךְ הָיִינוּ לְבַד לְגַמְרֵי, מַבִּיטוֹת זוֹ בְּזוֹ, מְאַתְּרוֹת אֶת הַחַיִּים
הַפְּנִימִיִּים, נִשְׁבָּעוֹת לִקְרֹא לַדְּבָרִים בִּשְׁמָם, מְחַיְּכוֹת בְּהֶסַּח
הַדַּעַת אֶל מִי שֶׁסְּתָם צוֹפוֹת בָּנוּ עַכְשָׁו מֵהַצַּד, וְאָז, אֵיךְ
לְתָאֵר, כְּמוֹ מָה, הוֹ רָאנָא, אִלּוּ יָדַעְתְּ כַּמָּה, עַד כַּמָּה, כַּמָּה
רָציִתִי לשְוׂחֵֹחַ. לשְוׂחֵֹחַ. לשְוׂחֵֹחַ. כלָּ כךָּ רָציִתִי לשְוׂחֵֹחַ
שֶׁתַּסְכִּימִי לְשׂוֹחֵחַ. לְשׂוֹחֵחַ. לְשׂוֹחֵחַ. אַחַת. רַק אַחַת. רַק
עוֹד פַּעַם אַחַת. אַחַת. רַק אַחַת. אַחַת. אַחַת. אַחַת. אַחֲרוֹנָה.
רַק אַחַת. אַחַת. אַחֲרוֹנָה. אַחֲרוֹנָה. אַחַת. אַחַת. רַק אַחַת.
אַחֲרוֹנָה. אַחֲרוֹנָה. אַחֲרוֹנָה. אַחַת. אַחַת. רַק אַחַת. אַחַת.
אַחַת. אַחַת.
רַק אַחַת. כָּל כָּךְ רָצִיתִי שֶׁתַּסְכִּימִי. כַּמָּה זְמַן שֶׁתַּגִּידִי. מָתַי
שֶׁתַּגִּידִי. אֵיפֹה שֶׁתַּגִּידִי: בַּפִּנָּה, בַּסִּבּוּב, לְיַד עֵץ הַתְּאֵנָה,
מוּל הַמִּגְדָּנִיָּה, בַּדֶּרֶךְ אֶל שַׁעַר הַסּוּסִים, עַל רַחֲבַת הָרִקּוּדִים,
בֵּין הַצְּלָלִים הַגְּדוֹלִים, בַּקָּצֶה, עַל יַד הַקָּצֶה, מֵאֲחוֹרֵי הַקָּצֶה,
בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקָּצֶה, יוֹתֵר רָחוֹק מֵהַקָּצֶה, אֲפִלּוּ בְּלִי קָצֶה
אַחַר כָּךְ לָמוּת, פָּשׁוּט: לְמַרְגְּלוֹת הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ, כָּאן, בַּחוֹל
הַזָּקֵן, בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר. לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בְּלִי נֶפֶשׁ חַיָּה אַחַת
בָּעוֹלָם – אֲנִי עִם מַלְאָכִים, אֲנִי עִם אֱלֹהִים, אֲנִי עִם הַמַּבָּט
בְּעֵינַיִךְ, הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ וַאֲנִי עִם עֲנָנִים חֲדָשִׁים
מתוך ספר השירים רָאנָא, שייצא לאור בשבועות אלה, בהוצאת הקבוץ המאוחד
"למות פשוט למרגלות המבט בעינייך…"מצמרר ומכמיר לב
עפרה
השיר עובד עליי כמו ציור שעושה דרך ארוכה, עמוקה, עם נקודות מבט שונות אבל היד המוליכה היא אחת והיא מציירת תנועה – "אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ חוֹלֶפֶת", תפילה – "כְּאִלּוּ/ הַכֹּל לְעוֹלָם יִהְיֶה, לְעוֹלָם לֹא יִגָּמֵר", אמונה וחלום – "הַשֶּׁמֶשׁ חוֹלֶמֶת אוֹתָנוּ", המקום שלי במרחב – "חַיַּת הַלַּיְלָה – הַקְהִּלהָּ/ שֶׁלִּי, הַמַּקְהֵלָה שֶׁלִּי, הַמַּנְגִּינָה שֶׁלִּי, הַצִּיבִילִיזַצְיָה שֶׁלִּי -", הקול הנכסף וההד שלו – "קוֹלֵךְ בַּדְּבָרִים הַטּוֹבִים. תִּזְכְּרִי אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים." וכל הדברים המדוברים מציירים ומבקשים את הכמיהה להיות, להשתייך "לְבַדִּי. יַחַד. לְיָדֵךְ. בְּיַחַד. בִּלְעָדַיִךְ." ויותר מכל הקריאה הנואשת – "כַּמָּה/ רָציִתִי לשְוׂחֵֹחַ."
פירוק האותיות החורקות של ה- חֵ חַ והחזרה המכמירה "לְשׂוֹחֵחַ. לְשׂוֹחֵחַ. אַחַת. רַק אַחַת." מביאים את המשוחחת עם עצמה להמשיך ולהיות "רַק אַחַת/ אַחֲרוֹנָה" ובעצם להגיע אל עצמה האחת שהיא גם אחותה והתגבשות דמותה בעיניה היא ולהגיע עד הקצה שלא מן העולם הזה "יוֹתֵר רָחוֹק מֵהַקָּצֶה, אֲפִלּוּ בְּלִי קָצֶה" ו"אַחַר כָּךְ לָמוּת, פָּשׁוּט:" ומתוך הכאב של ההיפרדות "לְמַרְגְּלוֹת הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ," היד המכוונת, הכותבת מובילה את עצמה אל נקודת ההתחלה והווית הבריאה מחדש "לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בְּלִי נֶפֶשׁ חַיָּה אַחַת/ בָּעוֹלָם – אֲנִי עִם מַלְאָכִים, אֲנִי עִם אֱלֹהִים" -.
האני נולד מתוך "הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ וַאֲנִי עִם עֲנָנִים חֲדָשִׁים" – שיר אופטימי ומלא אור בעיניי. תודה.