אשתורת והתקשורת – על רומן אחד של לאה איני

אשתורת והתקשורת

על רומן אחד של לאה איני (וקצת על ספריה האחרים)

   הרומן "אשתורת" (זמורה-ביתן, עמודים לספרות עברית, 1999) של לאה איני – נראה שהשם הוא שילוב של שתי אלות כנעניות: אֲשֵׁרָה, אלת האושר והפריון, ועשתורת, אלת התשוקה והמין – הוא בכלל רומן עכשווי, העוסק בתקופתנו, על איש תקשורת ישראלי ועל הסובב אותו. חייו – מלבַר ומלגֵו: מן המחשבות האינטימיות ביותר והזיכרונות החבויים והעמוקים מכול, דרך הפנטזיות שבורא לו אדם כותב (שהרי בעיתונאי עכשווי עסקינן) ועד המשפחה, החברים, הקולֶגות והאנשים הנקרים בדרכו, נוגשׂים בו והוא נוגשׂ בהם, במהלך הווייתו.

   בועז אשתורת הוא אפוא פרוטגוניסט מלא, דהיינו דמות עגולה. כל הרומן עובר לנגד עינינו בקצב תקשורתי מסחרר של מערבולת דברנית, אסוציאטיבית, המאפיינת את התקשורת הישראלית על דרך תוכנית הרדיו "הכול דיבורים". כאן מתאימה עצמה השפה להפליא לעולם שהיא יוצרת, כמו כסיה לכף היד. אך אין זה רומן שנישא על גלי הלשון בלבד. יש כאן רעיון סוּפֶּר-מקורי ועלילה רציפה. הנה פתיחת הרומן:

   "הוא שוכב עליה, והיא רכה לו ומעיקה. עוגת ספוג, מִזרן מים, בובת אוויר, צלחת תדרים היא, הוא חושב, מתנועע על בשרה ומערבב דימויים. מסוגל עוד לחשוב על חזה ובטנה. נפלא. גפיה השריריים יותר, פשוקים רחב ומדויק כסמל גוף האדם הבנוי לתלפיות של האוניברסיטה הפתוחה. רישום של דה-וינצ"י? מבזיק במוחו. מן הסתם. מתנוחתה הוא גם מסיק שביכולתו להסתובב עליה כסביבון מדעי, כמחוגה נניח, שלוש מאות ושישים מעלות, או כל מה שיאפשר המקום. עתה, לאחר שחטף אותה למטה, לשטיח הקטיפתי, במין הפתעה שקטה ותושייה, שרשמו נקודות זכות בתיק המטופל שלו. אין ספק. בעת הסיבוב על גופה, אם יחליט לצאת בו, יקפל את מחצית רגליו שלא ייתקל בכיסאה שנותר להסתובב מעליהם, על צירו, ולא יחטוף זבנג ויִראה כוכבים. גם את הראש יזקוף מטעמי זהירות ותנופה. תינוק מגודל על אישה פתוחה במסלול בלתי-אפשרי. אהה, הוא מוצץ את תנוכה הסמור, באמת התמונה משעשעת. אפילו אותו, שהוא נוטל בה חלק. תאווה למציצנים. אך אם המציצנים, גם בלטישתם, נעלמים מעין, מה ימנע מבעדו לגוון, ולהסתחרר סביבה להנאת כולם?" (עמ" 9).

   אשתורת הוא איש תקשורת בכיר, אלמן הסובל מאין-אונות. עד כאן אין שום הפתעה, ומכאן: עולמו קורס עליו מרגע שלשונו מתארכת. לכאורה עוד סמל. איש תקשורת לַהֲגָן בעל עכבות מיניות נענש על חטאיו בהתארכות הלשון, כי זה השריר שאימן כל השנים, ממנו ניזון, והנה האיבר מתמרד. הספרות העברית, או שהיא סובלת מעודפות סימבולית, או שהיא בורחת מן הסמל עד הוֹנוֹלוּלוּ. אף פעם אין הדברים באים במידה, במינון. אצל איני יש מידה, יש מינון. היא אינה מנופפת בסמל כל שלושה משפטים, והיא אינה מעקרת אותו בשם אזושהי אסכולה נטורליסטית. להפך: היא מגדילה ומגדילה אותו על פני הרצף עד שהלשון של בועז אשתורת ממש עוטפת את הרומן כולו, את חייו, את שנותיו, את הדמויות הסובבות אותו בהווה. הלשון האנטגוניסטית היא עניבת חֶנֶק, ולא יעזור שום טיפול בה. היא תקיף את המדינה הקרתנית שבה אנו חיים  – ישראל. הנה היא גחה:

   "וממילא, שפתיה כה צמודות לשפתיו. לא בדיוק, אבל קרובות להיצמד, שהוא מקרב עוד טיפונת את ראשו ללוכדן. צעירה וחצופה, היא צוחקת לו בתוך הנשיקה. אבל לשונו שזה כיממה מציקה לו, עצמאית להפליא. נבלעת בפיה עמוק. זוחלת על גחונה הרירי, פנימה לנחלי גרונה. לחֵך השעווה שלה, לאחורי שיניה, ועליהן לנתר, שקעים וחידודים; והצִדָּה – הלשון. מעלה, לבשר המשי של פְּנִים לחייה, והלאה, שם ענבל גרונה הקטן. חזק הוא מצלצל בו ועדין. חזק ועדין. ועוד יותר, לתוכיות לועה הלחה ומתלחכת. ברכות מדוזית מתחככת. הוא לא מוצא את לשונה. איפה לשונה? אה, הנה היא. תות מגודל. מחוספס. מתגרה ומגורה. קשקש עבה וזריז, שלא יחמוק. הוא לא יניח. סביב לשונה הוא מתפתל. על זוג הפלחים. שב לקצה התפר המפרפר ומתלפף כלטאה. זנב ולשון. פלצור ושסתום. הוא יודע שהיא המומה. מבקשת להינתק, אבל מניחה לו. לבלוש ולמצוץ, בה בעת. לחקור וללקק. ולהפך, באומללותה, היא עוד פוערת את שפתיה. נפרדת מלִסתה כילד מול קוסם. קלוק! מצליף שרביטו באוּלַמּוֹן הארגמן המתוק. לקול מחיאת לשונה המשתוממת, מצליף. קלק מחאת לשונה. אבל לשונו רק מתקפלת קצת, לזנק מעליה, ותיכף לגלוש במסדרון גרונה. פה קיר הבשר. אזובי מרוק. מלוח? אהממ, פטל וחלודה. הוא מטפס ומחליק. מחליק ומטפס. נשימותיה מתקצרות עוד יותר. מתמעטות כדי אסון. מפשק כליל את פיה, לשונה כורעת. מרטיטה. הוא מועך אותה בלשונו. לשונו שהזדקפה מתוח. למלוא אורכה ועובייה להכיל את חלל פיה. ואולי למטה מזה להידחף. לפקוק.

עוד?" (עמ" 82).

   מקסימים ויפים להלל הם הזיכרונות של אשתורת הילד, חובב הרדיו והריגול, השירה והמין. יש לומר בריש גלי כי לאה איני היא סופרת רטובה –  בעלת לחלוחית, אני ממהר לומר, שלא יאשימו אותי חלילה באנטי-פמיניזם. היא מתארת משכבים וזיונים ביכולת שעולה על כל מספר שקראתי בעברית עד כה. זה פשוט יוצא לה באופן טבעי, לא מאולץ. די אם ניזכר בתיאורים המאולצים משהו של סופרי שנות השישים באשר למין המתואר בספריהם, או בגועל האוחז אותנו כשאנו קוראים את הכותרים, לא את הספרים, את הכותרים המושפרצים בהווה לכל עבר, כותבות וכותבים כאחד. מין מגעיל, מתואר באופן דוחה, סתם פרובוקטיבי. התיאורים המיניים אצל איני משרתים את העלילה ולא באים להדהים אותי, הקורא הבורגני. איני היא הסופרת המינית ביותר שקראתי בספרות העברית.

   נפלאים לקריאה הם פִנטוזיו של הילד בועז אשתורת משנות החמישים. אלה פורצים תדיר לעלילה. מקורם בתסכיתי רדיו ששמע הגיבור. פועה, המרגלת הציונית זקופת הדד, או אביחי ברקת, קצין המודיעין האמיץ שטוף הזימה; הסרג"נט הבריטי בכלא, או המרגל הקצרן בקיירו (קהיר) – כל אלה מתערבבים בעשרות דמויות נוספות חיות כגון הוריו של אשתורת, בנו, החברות של בנו בעבר ובהווה, בארץ ובחו"ל; אשתו האלמותית של אשתורת, אהובתו האוסטרית ועוד. הציונות העובדת והאובדת על מיתוסיה מתערבבת במין, בזיעה ובקרתנות חיי היומיום, בארץ חמה, שאנשים בחרו בה להיות נבזים וצבועים.

   "אביחי ברקת, קצין המודיעין של ההגנה, תופס במרגלת הציונית שזה עתה שִׁחרר מידי הסרג"נט החמדניות, רגע לפני שהיא נמלטת למשימתה הבאה. מותניה דקיקים, מתנשף אביחי, אך לש בכתפה, איפה שרצועת חזייתה חורשת סומק על בשרה, אחרת איך תצליח להניף את זוג גביעי הניצחון שלה מבעד לחולצתה שנקרעה, מבלי להימעך כנגד חזהו המחוספס? מאמין נלהב בגורל היהודי המשותף, חש אביחי ברקת כיצד הולם לבם יחד, עד שבהחלטת בזק, אנטי-מודיעינית ובלתי אחראית בעליל, הוא עושה את הנורא מכול: הוא לוחש את שמה – פועה…" (עמ" 148).

   "קרש-קריש-קרוש, מרעיש גם איש הקול בשלשלאות המונחות על שולחנו באולפן הרדיו. שרק-קרש, הוא מקרקש, סמרר-סמור, הוא מהלך במרפקו עם עקב ממוסמר, צמוד לזרועו בגומייה, חריץ-חרוץ, הוא חורץ במשולב באולרו." (עמ" 152).

   "רשרוש צלופן, לאות נשימה נעתקת, נשמע לכשהמרגלת היהודייה סבה לקול שמה. זה אכן קרה, הפתעת חייה! שמה שלה, האמיתי, נחשף בקול רם, אהה… בכל ימי שירותה החשאי, רב התהפוכות והסכנות, לא קרה לה כהפקר הזה! כל חייה הבדויים נעקרו באחת מן השורש! א ב י ח י ! היא גוערת בלחש חנוקות – איך העזת?!" (עמ" 153).

   "קרש-קרוש-סמוש, מבטאה נאמנה גם איש הקול, שמיוזמתו שיחד את עורך התוכנית – שישה תלושי מזון בשוק השחור – לתת את תפקיד המרגלת היפה לעציונה הלוי-גבורות, שחקנית אלמונית, ממוצא בוכרי, שאיש הקול, בכבודו ובעצמו, מצאה שרה ברכט בקול פיאפי, נוקב לבבות, בבר של כלניות בבן-יהודה." (עמ" 154).

   אך לא רק דמויות מן הסביבה המשפחתית ופנטזיות מן העבר מאכלסות את העלילה הדחוסה – גם פנטזיות של בוגר, היישר מן ההווה שלנו. מה אפשר לעשות, נוסף על הכול, איני אוחזת באג"נדה חברתית לעילא ולעילא. שתי דמויות מאפיינות את הזרים בישראל בשנות התשעים, אלה המצויים בדלת האחורית של חיינו. האחת: המנקה הגאני, שהוא סטודנט אינטלקטואל המתואר על ידי איני כך: "גאני אפל ושתקן מתייצב אצלו אחת לשבוע, על כדורי התותח של ישבניו וקני נחיריו ומנקה… פרד מתחיל להתנשם כעת בחירוף נפש, הגוף שלו דוחק לשיא שבא, מרתוני. זיון למרחקים ארוכים. אבל היי, בכל זאת, נעם לו לשמוע שכמה פעמים טובות – ואולי נוספו עוד? – הגיעה המיס לעונג." (עמ" 272). הדמות השנייה היא למעשה שתיים: שניים שהם אחד. שני תאילנדים אוכלי-כל-מה-שזז המחוברים זה לזה בגבה ונעים ביחד: טאי ו…ליצ"י. שלוש הנקודות המחברות בין שני השמות הן נקודת החיבור בגבה. לא נורמלי. הם נעים על פני כדור הארץ, ארץ ישראל, ואוכלים כל מה שזז, חד משמעית. למה לא, בארץ אוכלת יושביה, כעבדים חביבים, מה כבר נשאר להם לעשות: "הנה תאי ו..ליצ"י. הם מחוברים. הם אינם כאלה רק משום שכך פרחו לאוויר לראשונה במהדורת החדשות של הבוקר ברדיו, או כיוון שכך נחרתו במוחו הרתוך של בועז אשתורת, אוחזים זה בהבל שמו של האחר כסיגים מתעופפים. לא, תאי ו…ליצ"י מחוברים, משום שהם באמת כאלה. הם שותפים בגבה אחת בעלת נטיות סיסמוגרפיות העומדת על העולם ומגיבה לו, מבלי שיהא לאל בעליה למנוע ממנה. והם חולקים זקנון משותף, המצטמח מזוג סנטריהם הצרים, שבו, שלא כמו הגבה, תאי ו…ליצ"י שולטים ביד רכה." (עמ" 294). מה שיפה אצל איני הוא שהיא מרשה לעצמה ללכת עם הסטריאוטיפים עד הסוף. היא מגחיכה אותם ומשתמשת בהם בצורה קיצונית בלא פחד, במקוריות ספרותית, כאלה הם התחת והזין של הכושי, וגם טאי ו..ליצ"י הזללנים. אין בה מורא של פוליטיקלי קורקט. היא אינה מנסה להתחנף לשום בון טון קורא ספרים. היא מטיחה הכול בכול מכול – כפי שסופר צריך לעשות.

   יכולת האלתור של איני היא מן הנדירות שראיתי בספרות העברית. היא כותבת פסקה וכמו נגן ג"ז טוב שתופס אלתור מוצלח, זה לא נגמר לה. עוד ועוד היא מפתחת את הנושא שלה, נדבך על נדבך, ואין היא שוכחת שום פרט, עד כי יכול הקורא לקיים אנלוגיות בין המשגלים של האימא והאבא של אשתורת בשנות החמישים, למשגלים שמקיים בנו עם בחורות ונשים מזדמנות. אשתורת הוא המציצן הנצחי, זה שמדבר ולא עושה דבר. כפי שהציץ להוריו, כשהזדיינו, כך הוא מציץ היום במעשיו המיניים של בנו. ולאה איני מתארת את כל זה בהומור רב. בכתיבה תודעתית מאולתרת מעין זו, קל מאוד לגלוש לשעמום המחץ. יש מעט רומנים בלשון העברית שנכתבו בזרם התודעה העמוס על ידי סופרים בעלי כשרון רב, ורובם, לצערי, מהלכים עליי שעמום כקורא. לאה איני אינה המקרה. היא הבינה שכדי לכתוב זרם תודעה קריא וחזק, יש להשתמש בהומור. תנאי הכרחי שיהא לך בכתיבה שכזו לא מעט מזה. די אם נזכיר, כמובן בלי להשוות, את ג"יימס ג"ויס שהוא אבי אבות הפרוזה של המעמקים. איני משתמשת בהומור הלשוני-סיטואטיבי שלה לאורך כל הרומן וברמות שונות.

   בועז אשתורת מתגלגל עם לשונו ממקום למקום, מן העיר אל המדבר. הוא מנסה לרפא את מחלתו על ידי רופא אישי, רב מקובל, סוחר כדים בדואי, ואת דרכו מלווה כל הזמן העברית של איני ותנופת הכתיבה שלה. לבסוף הוא מוצא עצמו עם לשונו בתוך כד בלב המדבר. ומכאן צריך להתחיל הכול מחדש.

   אוסף הדמויות הריאליסטיות-סוריאליסטיות של איני לאורך הרומן, ויש לה כאלה למכביר, קטלוג אינסופי מלא ועשיר, נותן בעיטה נוספת לפרנסי הספרות שניסו לקבע גם אותה בנישה המתאימה לה. בספרותנו מישהו מצמיד לך תווית לאחר מעשיך הראשונים, ופעם אחר פעם אתה אמור לענות על הציפיות –  חלילה לך לחרוג מן הנישה ולהלך בגדולות. מִלאה איני ציפו כנראה שתמשיך לכתוב על החצר האחורית של ישראל, על דמויות קשות יום בדרום תל אביב, כפי שעשתה בתחילת דרכה בספרה הראשון "גיבורי קיץ" (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1991); אך היא, בדיוק כמו הלשון של אשתורת הגיבור שלה, אינה רוצה לשבת בחֵך שקבעו לה פרנסי הספרות, מן סופרת חצופה כזאת שאינה רוצה למחזר את הפטנט פעם אחר פעם כפי שעושים אֳמנים שבעים אחרים בתחום הספרות או האמנות הפלסטית. ראו אותה – היא רוצה לחדש, ליזום, לקום וליפול, להמר, עזת מצח!

   הרומן הראשון של איני "גאות החול" (הספריה החדשה, סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, 1992) עוסק בשכול באומץ ובהומור: בעלה של מירי מת בתאונת אימונים בצבא והיא עוברת לגור עמו בבית העלמין. אחר כך, כמתעתעת, חזרה איני אל צוּר מחצבתה ברומן קצר ומעולה על נערה ייחודית, ביבליופילית, בפרבר של העיר, "מישהי צריכה להיות כאן" (הספריה החדשה, סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, 1995). לאחר מכן פרסמה עוד קובץ סיפורים, שניסו למכור לנו אותו במעטפת סיפורים מורעלים על אהבה, אך הסיפורים הם מורכבים ועמוקים מזה – "הרדופים" (זמורה-ביתן, עמודים לספרות עברית, 1997), ואז בא "אשתורת" הכֻּלִּי והמונומנטלי.

   כאן המקום לגילוי נאות. יש להודות שהייתה לי הזכות הגדולה להיות העורך של לאה איני בשני ספריה הקאמריים האחרונים: "סדומאל" (סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, 2001), נובלה ושני סיפורים קצרים. בנובלה מחפשת נֶדֶר, איזה שם מקורי לגיבורה, אהבת אם ומגלה את העונג בלהיות בת רצויה –  "הבַּתִּיּוּת". זו בת שנעקדה ובחרה לנקום ולאהוב; בסיפור הקצר "נאצר מחכה לרבין" שבה איני אל מחוזות ילדותה בדרום תל אביב, זה סיפור עם רקע פוליטי-חברתי קשה. ובסיפור הקצר "אחרת" היא מאמצת לשון תנ"כית ומהפכת את הקונבנציה המקראית על ידי כך שהיא הופכת את הגר מספר "בראשית" לאם ולדמות חיובית ואת שרה לרעה, קנאית וצרת עין. המשותף לשלוש היצירות הוא הפרוורטיות הקיצונית של יחסי המשפחה שבהן, הכרוכה באונס, וגוררת תגובה קיצונית שמובילה לרצח, כשהכול בסופו של דבר מוביל, באופן מהופך ואבסורדי אל האהבה.

   "ענק, מלכה ואמן המשחקים" (סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, 2004) הוא רומן יומרני על שני גיבורים – נמרוד וגורל, אילו שמות סמליים ונפלאים, המשחקים או משוחקים בחיים ובסיפור, כמו בקליידוסקופ. אינני יודע להגדיר את הרומן הקצר הזה כי יש הרבה סוגי כתיבות בתוכו: ריאליזם נוקשה, אגדה גותית, רומן רעיונות, קטעי פנטזיה של מדע בדיוני, משחקי מחשב. וגם הדמויות משתנות תדיר לנגד עיניך. מתברר לפתע שהאב של גורל שהוא סוחר רהיטים זקן הוא בעצם אלוהים ואחיה הגדול והמוגבל אשר תולעת אישית קבועה לו בציפורן הזרת והוא נוהג לעשות אמבטיות באדמת חמרה, הוא בעצם השטן. אינך על קרקע מוצקה לרגע בספר זה. לפתע לקראת סוף העלילה הגיבור הופך לגיבורה והגיבורה היא בעצם הגיבור. אין סוף למשחקיות של איני, וגם כשהיא כותבת רומן פוסטמודרניסטי מובהק כגון זה, היא עושה זאת לטעמי לא פחות טוב מסופר ענק כמו דון דלילו האמריקני, בעומק ובתבונה.

   לאה איני היא סופרת סוררת. אמיתית. עד הסוף. וב"אשתורת", הרומן השלישי שלה שעוסק באליטות ובתקשורת, זה בולט כל כך, אולי בגלל היקף הספר. היא חורגת שוב ושוב מן הנישה אליה יועדה. אני קורא בשם משטרת הספרות לעצור את לאה איני. נראה שתחת אפם של האינטלקטוקרטים וקובעי הטעם למיניהם בהוצאות השונות – כל מיני עורכות ועורכים יבשושיים וחמוצי פנים שכל מה שמעניין אותם זה שהספר יהיה נחמד לקוראים ושהם יאדירו את שמם כאנשי מקצוע – צומחת, עולה כפורחת, סופרת גדולה על מידותינו.