נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 20

רמז אור 20

חנוך סוקולוב שוב פוגש את נוח שטרן

בתחנת האוטובוס לירושלים יושב נוח שטרן. מאחוריו העמק, שמה נעלמו קרעי כתביו ביום שהגיע אל גבעת־שרה. עוד מעט יבוא האוטובוס. הוא מנגב את ידיו המזיעות במכנסי החאקי. מה רוצים ממנו הורודצקי ורבינוביץ? הוא מחליק את אצבעותיו על השפם הדק. מאחוריו הכפר הערבי; לפניו — הקיבוץ. עוברת מוריס ועוצרת לידו — סוקולוב.

״צריך טרמפ לאן שהוא, נוח?״ הראש החייכני מציץ מתוך החלון.

״אני נוסע לבנק, לסדר כמה עניינים בירושלים.״

״קפוץ, אני אביא אותך לעיר.״

״תודה.״ הדלת נפתחת, ושטרן קופץ פנימה.

״איך החיים בקיבוץ?״ סוקולוב מביט נִכחו ופניו חיוורים.

״פחות או יותר,״ אומר שטרן ונאנח.

״יש כאן הרבה בעיות, נוח.״

״כך נראה,״ אומר נוח, ומביט מן החלון החוצה על הנוף היפה.

״דיברתי עם השומרים היום,״ אומר סוקולוב ומחליק ידיו על ההגה, ״אני מארגן את השמירה עכשיו בקיבוץ. נראה לי שרבינוביץ והורודצקי עושים געמישט שלם מאחורי הגב של כל החברים. שמעת משהו על זה?״

נוח חושב לרגע,

״לא.״

״הם לקחו כספים של הקיבוץ ומרחו אנשים בחלונות הגבוהים. הכול כדי להגיע לראשות המועצה: אבל מה זה מעניין אותך, נוח, אתה משורר.״

״זה כן מעניין אותי.״

״משורר זה בעניינים של רוח,״ קובע סוקולוב ומחליף הילוך כדי לטפס בעלייה. ״אני, מאז שעזבתי את הגימנסיה, לא החזקתי ספר ביד. רק עיתונים אני קורא. קיצוני מאוד בעניין הזה: משוגע על עיתונים. בעיתונים יש משום החיים, כתיבה מחיי היום־יום.״

״אתה טועה, חנוך,״ אומר שטרן, ״הרוח והחומר חד הם: גם הספרות והחיים הם אחד: רק מי שנוח לו להפריד ביניהם, עושה מיני הפרדות: אבל לאמיתו של דבר חד הם.״

״ודאי. לו רבינוביץ היה מתחיל לכתוב סיפורים או לצייר בשעות הפנאי, והורודצקי היה מתרכז בכתיבת השירים שלו בלבד ובשמירה על הספרייה, היה יותר טוב לכולם, תאמין לי.״

״יכול להיות.״

״הקיבוץ הזה, שרצים ונחשים — תאמין לי.״

״ברצינות?״

סוקולוב מגחך. ידיו מחליקות על ההגה המחוספס. הוא מוחה את הזיעה ממצחו בגב ידו. שטרן מציץ בו. בחצי־פרופיל הוא מבחין בעיניו המלוכסנות קמעה, פזילה קלה בהן, נצנוץ קל שבקל.

״אתה יודע, נוח, שחברי הקיבוץ לפני ארבע־עשרה שנה ירו בנזירה? לא רחוק, כאן למטה. זה היה בימי המאורעות באלף תשע מאות שלושים ותשע. היה כאן בלגָן גדול. זאת בעצם הייתה אשה יהודייה שבאה עם מאהב בריטי לאזור. קטסטרופה! אז זו נחשבה באמת קטסטרופה. אחר־כך המאהב עזב אותה: קטסטרופה עוד יותר גדולה. כנראה נהייתה קצת קוקו מזה, אז היא באה לשבת מתחת לאף של חברי הקיבוץ, אתה מבין, מצאה לה: היא הקימה אוהל על גבעה מול מנזר מר אליאס. חברי הקיבוץ כמעט לא ירקו לכיוון שלה, אבל הנזירים אספו אותה ונתנו לה צריף. היא הייתה באה ומלמדת את החברות בקיבוץ לרקום. היא לימדה אותן גם לעשות ריבות מצמחים בשדה: אבל מה, במסגרת היותה נזירה היא עזרה לכולם, גם לכפרים הערביים הייתה הולכת: יוצאת ובאה כאילו כלום. לא ידעו שהיא יהודייה. גם שם עשתה חוגים.״ אישוני החרוז של שטרן מתחבאים בתוך השפם. הוא מרוכז כולו. הסיפור תפס אותו, ״אבל חברי הקיבוץ לא ראו בעין יפה את זה שהיא מסתובבת בכפרים הערביים מסביב, וגם במנזר, יוצאת ובאה כאוות נפשה. אצלנו: אם אתה לא משלנו, אתה נגדנו, חביבי, נגדנו. הנשים של הקיבוץ התאהבו בה, וקשה היה לנתק את הקשר. הגברים חיכו אפוא לשעת כושר. בימי המאורעות היא בסך הכול ניסתה להיכנס לקיבוץ בשעות הערב המאוחרות. השומרים ירו בה, והיא מתה במקום. אחר־כך קברו אותה באיזה חור בקיבוץ, לא בבית־הקברות, באיזה חור: אינני יודע היכן בדיוק, אבל יש בטוח בקיבוץ מישהו שיודע, בין כמה עשרות אנשים תמיד יש מישהו שסיפר למישהו.״ המכונית נכנסת כבר לירושלים, והשניים מצויים כבר קרוב לתלפיות, ״אחרי שנפטרו ממנה, המציאו איזה סיפור עליה שהיא הייתה גיבורה והקדישה את חייה לטיפול בחולים: יהודים, ערבים ונוצרים, כאן באזור. זה התאים לאופי של נזירה, הסיפור הזה. הפכו את הסיפור לגמרי. הוא מעביר הילוך בעצבנות, וכמעט נוסע באור אדום. מישהו צופר, ״סיפרו שהיא הסתננה לקיבוץ להודיע על התקפת־מרצחים של אנשי הכנופיות הערביות, ושערבי עקב אחריה וירה לה בגב. חברי הקיבוץ קברו אותה אחר כבוד וכתבו את שמה המקורי על קברה, אסתר. קדוחעס! לך תחפש קבר כזה — לא תמצא. זה חברי הקיבוץ כאן, נוח. ככה זה שחיים על הגבול, מערב פרוע. רבינוביץ והורודצקי הם בעלי אותו קו־מחשבה. כלפי חוץ — נפש בריאה בגוף בריא — פנימה — עמוק פנימה — שוטים ועקרבים, חבר, שוטים ועקרבים. פנאטיות. הנה רחוב קינג ג׳ורג׳, הגענו. אתה רוצה לרדת כאן?״

״כן,״ אומר נוח, ופניו חיוורים כסיד, ״אני יורד.״

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1