בננות - בלוגים / / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 18
רן יגיל

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 18

 

נקישה 18
 
מתוך עדותו של שטרן —
 
כבוד השופט, אני בוחר להעיד בהן־צדק ולא בשבועה, מפני שהשבועה מנוגדת לאמונתי הדתית. אני יודע היטב שעליי לומר אך ורק דברי אמת. דברים נכוחים. אני יודע היטב שעליי להיחקר בחקירת שתי וערב, מה שאינו כן במקרה של הצהרה מדוכן הנאשם או במקרה של שתיקה, בכל זאת אני בוחר להעיד בהן־צדק.
השופט: זול זיין אזוי, יהא כך.
אני נוח בן שמריהו שטרן, בהן־צדק. נולדתי באלף תשע מאות ושתים־עשרה. למדתי בבית ספר עממי עברי, בישיבה קטנה, בגימנסיה העברית. סיימתי את הגימנסיה באלף תשע מאות עשרים ושמונה. למדתי באוניברסיטה של קובנה בפקולטה למדעי הרוח, שם למדתי שנה אחת, אחר־כך יצאתי לקנדה. עזבתי את הפקולטה בקובנה כדי ללמוד באוניברסיטה יותר גדולה, למדתי Ottowa Collegiate Institute שנה אחת. קרוביי עזרו לי שם, כך התפרנסתי, בני דודי. זה לא היה נעים במיוחד. זו הייתה שנה ראשונה של קולג׳. הגעתי לקנדה בן שבע־עשרה. איזו ארץ גדולה, כבוד השופט. אוויר אחר לגמרי מאשר בליטא, משהו אחר. האוויר, תמיד הוא שונה ממקום למקום, והריח אף הוא תמיד שונה, ריח המקום. הנה למשל, ריחה של ארץ־ישראל יש בו משהו מענה, מענה נורא, כבוד השופט: תפוחי־הזהב כאן משכרים, ממש גלגול של התפוח מן החטא הקדמון. לפני שנים, בפרדס, נצנצו וחייכו הם אליי. בכל אופן, עברתי בחינות כניסה בקנדה לאוניברסיטת הרווארד. התקבלתי לאוניברסיטה ולמדתי בה ארבע שנים. סיימתי. קיבלתי דיפלומה, בי.איי בהצטיינות בתחום מדעי הרוח. קיבלתי עזרה מן ההורים בלית ברירה, סטיפנדיות מהאוניברסיטה, ועבדתי בהוראה עברית.
אבל בהרווארד נפל דבר ששינה את חיי מקצה אל קצה. בשנת אלף תשע מאות שלושים ושתיים בא לסדרת הרצאות באוניברסיטה משורר בשם תומאס סטרנס אליוט. הוא הִרצה על שירה ועל שימוש בביקורת השירה. הרצאה אחר הרצאה הייתי מרותק לאיש הזה — אחוז שרעפים וחזיונות. הוא דיבר על דריידן, וורדסוורת׳, שלי וקיטס, מתיו ארנולד ועוד. הבקיאות שלו בתרבותו ובספרותו הִפְּנְטָה אותי. הייתי ניגש אליו לאחר כל הרצאה. בשל היותו משורר ידוע כל־כך, עמדתי בתור, כמו כולם. להפתעתי הוא גילה בי עניין רגעי. יהודי מיאנובה שבליטא, שוחר ספרות אנגלית, דובר השפה באופן רהוט, עורר בו עניין. באחת השיחות הקצרות שניהלנו הוא אמר לי: ״מה לך פה בינינו, דוברי השפה האנגלית, אנשי התרבות של אירופה ואמריקה: אתה יהודי, משורר בשפה העברית, קום ועלה לארץ־ישראל, כי שם מקומך, בין היהודים.״ כשם שאליוט הסתנן לשיריי בדלת האחורית, כך בּעבּע רעיון העלייה בלבי בעקבות דבריו, אך לא נזדרזתי לאמץ אותו.
בסוף קיבלתי סטיפנדיה לאוניברסיטת קולומביה, ניו־יורק, לשנה אחת. למדתי שם, השתלמות במדעי הרוח, בעיקר ספרות. כבוד השופט כבר ודאי מבין, אני אוהב ספרות. בלא קריאה חיי אינם חיים. נראה כי דבריו של המשורר הגדול לא נפלו על אוזניים ערלות: בשנת אלף תשע מאות שלושים וחמש עזבתי הכול באמצע הדברים, ונסעתי לארץ־ישראל. בארץ עבדתי בהוראה ובעיתונאות. לימדתי בבית־הספר לגננות בתל־אביב שנה. זו הייתה עבודה צדדית, העיקרית הייתה במערכת עיתון 'דבר'. כך היה בהתחלה. עבדתי כדי להתמסר להוראה לגמרי. רציתי לראות בתפקידי שליחות, אך נראה שהעניין נע בעצלתיים. נראה שגדל כאן דור מוזר, ואולי העניינים יגעים רק עבורי, עניין סובייקטיבי ומורכב. ובכן אפוא, המשכתי להשתתף בעיתון וגם בעיתונים אחרים, אבל לא בשום עבודת קבע. עבודתי בדבר הייתה תרגום של ידיעות כתובות וקבלת ידיעות על־ידי הרדיו ותִרגומן, ניצלו אז את הידע שלי בשפה האנגלית. השתתפתי בעיתון בחומר משלי, מקורי. פרסמתי במקומות שונים בעיתונות: שירים, סיפורים, ביקורת ספרותית וביקורת על אמנות. פרסמתי שירים שונים על נושאים שונים ומגוונים — ליריים בעיקר, כן, הייתי מגדיר אותם כליריים, שירי פרט ונוף. שירים אודיים של עלילות, צפופים בפרטים — כאלה היו מעט. ניתן היה לספור אותם על כף יד, וגם מחזורים או חלקי מחזור פה ושם.
גם הסיפורים עסקו בנושאים שונים: סיפור אחד היה על ניסיון התאבדות של נערה; אחר על התנקשות בין אנשים צעירים שגויסו לצבא בליטא; היה סיפור תיאורי של עובדי נהרות; סיפור על ירידת החיים הדתיים בעיר קטנה, ועוד.
השופט: ושירי אהבה? איך שואל המשורר: מה זאת אהבה?
גם שירי אהבה כתבתי, ולא רק שירים רומנטיים לנערה. שירי אהבה לארץ הזאת, לעם הזה, כפי שנתפש בעבר ובהווה ברוחי.
העבודה במערכת דבר ערכה כשנה. אחר־כך הייתה עבודתי העיקרית בבית־הספר תיכון למסחר בתל־אביב. שם סוף־סוף הוריתי שפה וספרות אנגלית, בעיקר אנגלית, אבל גם היסטוריה ומעט תנ״ך. נהגתי להרצות הרצאות פומביות בפני התלמידים על שאלות הקשורות לספרות. חשבתי לעצמי שזה חשוב, שזה מרחיב את הדעת. כארבע־חמש שנים עבדתי שם. באשר לסיבות עזיבתי, אין אני רוצה להרחיב, אם יורשה לי.
השופט: הדברים פחות או יותר ידועים.
אחר־כך עבדתי שנה במרכז למורים מוסמכים בתל־אביב. רגע אחד, שלא תיפול כאן שום טעות, לא עזבתי את בית־הספר התיכון למסחר בשל קשיי הסתגלות. אינני יודע כבר אילו שקרים הופרחו באוויר! כבוד השופט, עזבתי את בית־הספר למסחר מפני שלא קיבלתי שם קביעות. זה הכול. במרכז למורים מוסמכים הוריתי את השפה האנגלית, ולמרות השלטון המנדטורי דאז, חשבתי, ואני עדיין חושב, ששפה זו חשובה מאין כמותה. בידוע הוא שהמלאכים אינם דוברי אנגלית. הם כנראה דוברי עברית, לפחות על־פי המסורת, אבל העולם, כבוד השופט, העולם מדבּר אנגלית. וככל שהשנים יחלפו, העולם ידבר יותר ויותר אנגלית. את זאת אני מבטיח לך. חשובה ידיעת האנגלית, ובכלל ידיעת השפות הזרות. אצלנו בארץ נוטים לזלזל בזה. אמרו: עברי דבר עברית. האנגלים יושבים בארץ, נשנא את שפתם: הערבי יושב בארץ, נשנא אף את שפתו, שלא לדבר על היידיש או הלדינו, כבוד השופט. אי ידיעת השפות תגרור אותנו בהכרח אל צרות האופקים, זאת דעתי לכל הפחות: וגם אם האנגלי השנוא ישב עד לא מזמן בארץ, אנגלית צריך לדעת.
עזבתי גם את המרכז למורים מוסמכים. בלית ברירה. אין אני רוצה להיכנס לזה. הייתה לי מין תחושה כזאת שאני גולש אל תוך קרתנות של חולין, כבוד השופט.
השופט: של מה?
קרתנות של חולין. הלחות, אוויר הים, החמיצות בתוך החולצה, הריח של מישור החוף, יפו — כל אלה היו בלתי נסבלים, ועליתי ירושליימה. בשנת אלף תשע מאות ארבעים או אלף תשע מאות ארבעים ואחת, רגע, נדמה לי שזה היה באלף תשע מאות ארבעים ואחת. בירושלים לא עבדתי עבודת קבע, אלא התפרנסתי מפיצויים שקיבלתי מבית־הספר התיכון למסחר — פיצויים שלצערי, נאלצתי להיאבק עליהם: הם הגיעו באיחור ובסכום מועט מן המגיע. תרגמתי באותה תקופה את הפואמה של ט"ס אליוט, ארץ השממה / The Waste Land. פואמה זו זכתה להיות אבן־הפינה של היצירה האנגלית הפיוטית בזמננו, אדוני השופט, למותר לומר, כי השפעתה ניכרת בדברי כל המשוררים האנגלים והאמריקאים שהופיעו בעשרים ובשלושים השנים האחרונות.
השופט: נו, מר קלר ומר האזרחי, נמשיך לשמוע קצת דברי ספרות, פושקין, לרמונטוב.
כבוד השופט יכול ללעוג לי כאוות נפשו, ובכל זאת אמשיך. תרגמתי את הפואמה ולימדתיה בבתי־הספר מתוך מגמה חלוצית ברורה: להביא בפני התלמידים אפשרויות שירה אחרות, לנסות למצוא דיאלוג וערוץ אל אוהבי הספרות, אשר הושפעו עד עכשיו בעיקר מן הנוסח המזרח אירופי המסורתי, ובעיקר מן הספרות הרוסית. תלמידי הספרות דהיום אינם יודעים רוסית, ובכל זאת, כל אשר קיבלו בתחום תורת השיר נשאב מתרבות זו ומשפה זו דרך מתווכים, כלי שני. לא אשלה את עצמי לחשוב שתומאס סטרנס אליוט הוא משורר שתרבותנו העברית המתחדשת יכולה לאמץ בנקל, שהרי הוא וסביבתו זרים לנו; עם זאת, לימדתיאת הפואמה בשל האפשרות הגלומה בה, אופציה לצאת מתוך התקיעות המחשבתית אליה אנו נקלעים לא אחת כשאנו מדברים על ספרות, כבוד השופט, והתגובה שלך לדבריי היא הוכחה לכך. חִיות נדרשת לה לספרות, חִיות. פואמה זו מלאה חידושים פנימיים־חיצוניים, הזרים עדיין ליצירתנו העברית, כשם שהיו זרים בזמנם לשירה האנגלית: אך כבר נראים ניצנים כבוד השופט, ניצנים של רוח חשיבה אחרת, אינני אומר בהכרח טובה יותר, אבל אחרת. בנוסף לפואמה תרגמתי גם את ההערות של אליוט עצמו לפואמה, שהרי הוא עצמו הוסיף הערות העשויות להאיר את חומר הבניין של ׳ארץ השממה׳.
השופט: מר קלר ומר האזרחי וכן אני, מודים לך מר שטרן על השיעור המאלף בספרות האנגלית, נמשיך אפוא…
האזרחי: רק רגע כבוד השופט. ייתן במטותא לנאשם לסיים את דברו כמעין אתנחתא לבאות. יש עניין רב בנאמר כאן.
קלר מביט בהאזרחי בפליאה. השופט מגלגל את עיניו אל תקרת בית־המשפט.
תודה לתביעה. ׳ארץ השממה׳ היא מעין יצירת סיכום שלאחר מלחמה גדולה — מלחמת העולם הראשונה. חלפו להן שנים, אני עצמי הייתי עד במלחמת העולם השנייה לזוועות שנעשו באירופה. עתה אנו יכולים לומר בפשטות ש׳ארץ השממה׳ משקפת את השבר הגדול. זוהי פואמה של בין מלחמות. נקישות־הרוח האנושית, זאת המקישה בחדרו של כל אינדיבידואום ואינדיבידואום לילה אחר לילה, ניתן להן ביטוי מקורי ונמרץ בפואמה זו: והנקישות מחזירות אור, אור של תת־ההכרה של המניעים הנפשיים.
קלר: ואלה הנקישות ששמעת בצריפך בגבעת־שרה, הם ורמזי־ האור?
ייתכן, ייתכן. (שתיקה).
השופט: נו, לאחר שהנאשם, מר קלר ומר האזרחי נמוגו להם אל האזורים המטאפיסיים, אפשר לחזור אל העובדות הפשוטות. אנא המשך בעדותך.
רגע, ברצוני לומר שפרסמתי את הפואמה הזאת והוצאתיה כספר למען הקורא העברי.
השופט: אמרת. רגע, מר שטרן, אתה אדם עני מאוד, חי חיי־רווקות. מה פתאום פרסמת פואמה נִסיונית שכזו של משורר שאינו מוכר במחוזותינו? לא חבל? תשלום זכויות וכל כיוצא באלה? יכולת לחסוך את הכסף ולהתקיים מעט.
חשבתי להתפרנס מזה, כבוד השופט. חשבתי שהפואמה תכבוש את לב הקוראים ותזכה למהדורות רבות, ואני אוכל להתקיים מעט; אולי אזכה במשרת עורך באחת ההוצאות כאן בארץ, או לכל הפחות יזמינו אותי להרצות פה ושם.
השופט מביט בהאזרחי בתרעומת. זה מיתמם, ופורש ידיו לצדדים כיָעֵן גדול. קלר משליך את העט על שולחנו בייאוש.
השופט: אנא, המשך עדותך בהן־צדק.
המשכתי לפרסם דברים משלי בעיתונות, והרציתי באופן זמני באוניברסיטה העממית של ההסתדרות.
השופט: הכול זמני אפוא, מר שטרן.
כעת כבוד השופט בעצמו גולש אל הדיון הפילוסופי. בתקופת ההרצאות הייתי גר בחדר משלי. היו לי חיים חַברותיים כלשהם, אך נשארתי — כפי שכבוד השופט כבר יודע — רווק עד עכשיו. אחר־כך התגייסתי לצבא, לבריגדה. במלחמת העולם הייתי ארבע שנים. עד כמה שהדבר ייראה אבסורד בעיני כבוד השופט, בתוך מסגרת ראויה אני פועל באופן מקורי, ואני אף טוב בעבודת צוות, הווה אומר חייל, חייל טוב. שלוש שנים הייתי חייל רגיל בחיל הרגלים, אחר־כך הוזמנתי לעבוד במערכת עיתון שהוציאה הבריגדה באירופה. הייתי עורך עלון שבועי של הבריגדה. במסגרת זו פניתי לא אחת למשוררים ולסופרים עברים שיתרמו למאמץ מפרי־עטם. השתתפתי בפעולות של הבריגדה לטובת שרידי קורבנות־הנאצים. השתחררתי מהצבא באלף תשע מאות ארבעים וחמש.
חזרתי לארץ. תרגמתי את הספר ׳בן כושים׳ מאת ר. רייט. זה ספר שעניין אותי כי הוא עוסק בחופש של הפרט, או אם לדייק בשאיפה או במאבק של הפרט לחופש. אם מישהו הוא שונה, צבע עורו נאמר, מינו נאמר, מה דינו בחברה ששונה ממנו? היכן הגבולות שמציבה לעצמה החברה ביחס אליו? האם חייב העם להפוך לגיהינום את חיי הפרט או המיעוט, ואנחנו לא מדברים כאן על גרמניה החשוכה, אנו מדברים על עם נאור, דמוקרטים, על האמריקאים, שבמוקדם או במאוחר תהא השפעתם על העולם רבה מכפי שנדמה לאדוני השופט, רבה מאוד, השפעתם על העולם ככלל, ובפרט עלינו, היושבים בציון.
השופט: ימשיך עדותו בבקשה.
חזרתי להשתתף בעיתונות בדברים משלי ולימדתי בבית־הספר, מובן שלא עשיתי את כל הפעולות האלה בבת־אחת. כל זה התרחש בתל־אביב. אחר כך עברתי שוב לירושלים לזמן־מה.
השופט: בשל קרתנות של חולין, כמובן.
שטרן מחייך.
נכון, כבוד השופט. גרתי לפרקים כאן ולפרקים שם. בתל־אביב גרתי זמן מה במלון שהיה מיועד לחיילים שחזרו, ובירושלים שכרתי חדר. כל זה התרחש עד מלחמת השחרור. במלחמה התגייסתי כמובן לצה״ל. התחלתי לחוש בשינוי אשר חל ביֵשׁוּת הציונית. הוכנסתי לשירות התרבות של צה״ל. הייתי מרצה ארצי על ספרות עולמית. שם קצת מצחיק על רקע התקופה הסוערת, אך אני לקחתי את התפקיד מאוד ברצינות, אולי יותר מדי ברצינות! החיילים הצברים, איך לומר, פחות, הרבה פחות. כשנה שירתתי בצה״ל. אחר־כך השתחררתי וחשתי שאני לא רוצה יותר לעבוד. פשוט כך. רציתי לקרוא ולכתוב, בעיקר לקרוא. כבוד השופט, אין אני רואה עצמי בהכרח כמשורר או כסופר, אני איש כותב! קורא וכותב, אבל כל זאת צריך להיעשות מתוך חופש מרבּי, והחופש לא היה בנמצא בתקופה זו, בשעת הדחק, זמנים קשים. אם היה חופש, הוא היה מדוד במשורה, קמוץ, כמו התלושים של דב יוסף. ניסיתי להכריח עצמי לעבוד, אבל לא מצאתי עבודה. מי שלא רוצה למצוא ורק מעמיד פנים — כבוד השופט ודאי יסכים לזה — לא ימצא. שוטטתי מבית־ספר לבית־ספר, אך כל העניין עורר רק קבס, אני מתכוון מערכת החינוך, המורים, התלמידים, משהו הריח לא טוב. גם העיתונות לא הייתה כתמול שלשום. אשר ברש ז״ל, הסופר והעורך שנפטר לפני פחות משנתיים, ושמעון הלקין, ייבדל לחיים ארוכים, ניסו לסדר לי עבודה בכמה בתי־ספר. באתי לראיונות העבודה, אך שום דבר לא הלך למישרין. הכול חרק. במקום אחד חשבו שאני בעל כישורים גבוהים מדי, עצמאי מדי. מורות צעירות החלו למלא את השורות בכל מקום, אבל שוב, כבוד השופט, עיקר האשם בי, רק בי, פשוט לא רציתי. הייתי מביט בבני האדם וחש קבס, גועל חמצמץ היה עולה בי. חשבתי לעצמי שהקיבוץ יהא פתרון טוב לבעיותיי החברתיות והכלכליות.
לוּ ידעתי אז מה שאני יודע עכשיו, לא הייתי חולם בכלל להתקרב אל הקיבוץ. כך נתגלגלתי בסופו של עניין אל גבעת־שרה.
השופט: מה הדבר?
איזה דבר?
השופט: מה הדבר שלוּ ידעת עליו, לא היית מצטרף לקיבוץ?
שחברת הקיבוץ היא חברה של נחשים ועקרבים, ושנַכלוּלי האנשים בקיבוץ וחטאותיהם כבדים שבעתיים מבני העיר.
השופט: אלה הן האשמות חמורות, אולי יפרט?
אינני רוצה, וחופשי אני לעשות כרצוני, אני מקווה.

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

רמז אור 15

רמז אור 16

נקישה 17

 

3 תגובות

  1. רוחה שפירא

    רני היקר שלום רב!
    הנקישה הזו מעניינת וכתובה בצורה מרתקת הנראית גם מאד אותנטית לאופן הביטוי של המשתתפים בדיון המשפטי. כמו כן היא מתקשרת לרוח הזמן, למקום ולנושא המשפט.
    "נקישות־הרוח האנושית, זאת המקישה בחדרו של כל אינדיבידואום ואינדיבידואום לילה אחר לילה, ניתן להן ביטוי מקורי ונמרץ בפואמה זו: והנקישות מחזירות אור, אור של תת־ההכרה של המניעים הנפשיים"…
    מעניין אותי לדעת אם דברים אלו של נוח שטרן נאמרו כך במשפטו, או לפחות ברוח זו, או שיש פה פירוש-מדרש יצירתי שלך לדבריו ואישיותו, מה שגם נתן לך את הרעיון היפה לשם הספר "נקישות ורמזי אור -".
    אם שאלתי נראית לך מיותרת או חס וחלילה מקניטה, אנא אל תפרסם את תגובתי.
    בברכה ~ רוחה

    • רוחה היקרה, אני מקווה ששלומך טוב בימים אלה. תודה שקראת את הטקסט. הרומן הביוגרפי על נַֹח שטרן מיוסד על יומניו, פתקאותיו ותיקיית בית המשפט שלו אשר עליה כתב גם את הגיגיו ותחושותיו. מובן שנאומו כאן הוא שילוב של מחקר היסטורי נקודתי ויד הדמיון של היוצר ברוח התקופה. את השם לקחתי מעדותו של שטרן כמובן החוזרת במקומות שונים, במחברתו, בתיקיית המשפט, כי הוא שמע ופעל על פי נקישות ששמע ורמזי אור שראה בחדרו בדד ובטיוליו הליליים. שטרן ראה בהם צו אלוהי ויש פה ושם רגליים להם גם בשיריו. הציטוט שהבאת הוא שילוב אפוא בין מדרש לדברים שנאמרו. כל טוב ממני ושבוע שקט. רני.

      • רוחה שפירא

        תודה רני, על תשובתך המפורטת.
        אצלנו באזור שקט וחיים כרגיל, הלוואי על כולם, כל טוב וברכה ~ רוחה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל