רן יגיל סופר ועורך
כעבור יומיים הופיע בפתח הדלת אדם לבוש במעיל עור שזנב פרוות חיה צמוד לגבו. חייך חיוך מבין ומזוקן, הזמין עצמו להיכנס בשלום מהוסס, נעלי לכּה שחורות לרגליו. פרצופו היה שמנמן ומשוער, אפו הזדקר, השיער על ראשו נמרח במוס בצורה פנקיסטית לא אופיינית לגילו.
אלון הספיק ללחוש משהו כמו "אבא שלי". אני העליתי עיניים זגוגיות מהספר שקראתי והבטתי באיש המצחיק הזה. שפשפתי מעט זיפי זקן שנתרבו בימים האחרונים, הבלטתי את סנטרי כמחפש משפט מפתח – "הוא נראה מצחיק מאוד הדוד הזה," פלטתי בחיוך, האיש טרק את הדלת בהדר חשיבות והכריז: "אני אבא של אלון."
הוא עמד בחדר וסקר אותו, מבטו פנה כלפי מעלה. אפשר לחשוב כמה אפשר לסקור את הכוך העלוב הזה שבו חיינו. היה לו מבט ילדותי ומשתאה.
"נחמד פה," לחש.
"מה כל-כך נחמד," אמרתי מצטחק, "זה חור, לא?"
הניסיון הזה שלי לשבור שתיקה מעצבנת נתקבל בצורה אמביוולנטית, בפניו של אלון נסתמן חיוך של 'תודה, אבל לא צריך'.
"אולי אני אצא קצת," אמרתי.
נזכרתי שתמיד בסרטים משאירים כך לבד זוג, ואלון השלים את הסצנה באומרו "לא, זה בסדר אתה יכול להישאר."
האב שחשב כנראה שהגיע הזמן להפסיק עם ההשתהויות השטותיות הללו החליט להכניס את השיחה להילוך גבוה. הוא התיישב על המיטה, הניח בנחת רגל על רגל, השתדל שלא לקמט את מכנסיו ולרגע נדמה היה שהוא עומד לפרוץ בשטף דיבורי שיטביע אותנו, אך במקום זה הוא בחר להיזכר שטרם הוריד את המעיל. מיד פשט אותו בחוסר נוחות והניח אותו מקופל בסדר גרמני בפינת המיטה. כעת דשדש בבטנה והוציא חפיסת סיגריות 'EVE'. מתוך נימוס הציע לי אחת.
"לא תודה, אינני מעשן."
"מה אִתך, אלון?"
"לא תודה," ענה אלון ספק בקרירות משוחקת. הוא שלף מצית מזהב, ובתנועה נונשלנטית אופיינית לפלייבוי מזדקן הצית נער השעשועים שישב למולנו את הסיגריה שלו.
ריח מתקתק עלה באוויר ונקודה אדומה כמגדלור נדלקה וכבתה, נדלקה וכבתה.
"שמעתי שהחבר שלך כותב."
הוא פנה לאלון. האיש העקשן הזה לא התייאש למרות שנתקבל בקרירות ובְנו כלל לא החליף עימו מילה מאז שנכנס. אף אני לא התייחסתי אליו ביודעי באיזה צד של המתרס עליי להיות. אני רק סטטיסט של הצד הננטש בסצנה הזאת.
מהספר שאחזתי הפוך ניבטה תמונה של דילן תומאס, הרוח פורעת את שערו, מביט במבט של סוף סימפוניה.
"אתה קורא דילן תומאס?" הוא אמר בחיוך כאילו קרא את מחשבותיי.
לא עניתי. גזרתי על עצמי שתיקה מוחלטת עד שאלון יפתח את פיו וישמיע הברה כלשהי. בסופו של דבר זה אביו ולא אבי. לא אני צריך לשאת ולתת עם הפלייבוי הזה בעניין מה נשמע ואיך הולך ועוד אחרי השנים האלה, אם הוא בחר לשתוק שישתוק. עליי לעשות כמותו. על אף שקשה עליי השתיקה, תמיד הייתה קשה, לא אופיינית לי, אני הייתי זקוק לריב קולני וויכוח, הנפות ידיים. שיחות שהיו עצורות, טעונות מטען של שנאה, היו לגביי כאבי לב חסרי-תועלת שנשאו הצטערות מחשבתית, גם בינו לבינה. כך נהגתי בסופו של דבר להתפרץ. אלון אחר. אין כל צ'אנס שהוא ישלח כעת ידו לצנצנת הפרחים ויזרוק אותה בעצבים על אביו. הוא העדיף להישען על הקיר, גוו היה כפוף כמו אותם פרחים באגרטל, ידיו משולבות באורח גברי, סנטרו מוטה מעט קדימה. הוא נעץ מבט זגוגי בנעלי הלבד שלו. מדי פעם הרים את ראשו. מנקודת הריכוז האישית שלו לִכסן מבט קר באיש שישב ברוב הדר על המיטה וניסה לדובב את השיחה המונולוגית הזאת.
"גתה אתה מכיר?" הוא פנה אליי, לא ויתר. על פניו נסתמן מבט נוגה ומשוחק, "פאוסט לגתה, פעם ידעתי לצטט זאת עלפה," הוא אמר והצטחק, שיניו נחשפו, חדות כאלה, שיוו לו מראה של שד, המסית הבינלאומי לחטאים, ומיד הרצין. מבטו הפך נמוך וחודר והוא דמה לערפד מסרטי אימה זולים.
"זה ממש מגוחך. אלון, דע לך שנסעתי מפרנקפורט עד פה – אתה קולט את המרחק? תחשוב לרגע איזו דרך עשיתי בשביל מי, בשביל מה?! בכדי לראות אותך עומד בפוזה של קלארק גייבל, ספק נוקשה ספק מזלזל, שעון כך סתם על הקיר ומביט בי במבטי שנאה כאלה? או בכלל מתעלם ממני? מה אני צריך ללמד אותך לדבר? אני לא מבין זאת, עוד מעט תהיה בן עשרים."
"תשע עשרה," לחשתי.
"תשע עשרה, עשרים מה זה חשוב עכשיו לעזאזל, מה אני סופר בדיוק את הקילומטרים שעשיתי כדי להגיע לפה? את הכסף שאני שולח ארצה? אז טעיתי במניין השנים, נו אז מה? וחוץ מזה מה זה עניינך, הנח לזה."
כל אותה עת שדיבר אליי המלוקק, הוא לא הִפנה מבטו מאלון, כאילו עליו צעק, כאילו אליו כוונו הדברים האחרונים.
"אימא שלך מתקשרת אליי כמו מטורפת לפני יום ומודיעה לי שאתה בצרות כספיות, נפשיות ועוד מיני סיפורים, בוכה לי בטלפון. והנה אתה פה חי, בריא ושלם ואפילו די חזק בכדי לא לדבר עם אביך. עומד, נראה טוב, פנים שקטות ועצובות. תגיד לי אתה, כמה מגוחכת השתיקה הזאת," הוא הניע יד ארוכה לעברי – "בבקשה, תגיד לו."
שתקתי.
אגלי זיעה בצבצו מתוך מצחו שהבהיק. הוא נאנח, מבט זגוגי וחסר אמינות נראה בעיניו. הוא קם, מצמץ פעם ופעמיים, מלמל "כמה טיפש אני, נו? אני שואל את עצמי."
"אתה מבין, היא מטלפנת אליי ומודיעה לי שאלון נתקע בלי כסף בספרד, מצבו הנפשי בכי רע, הוא יושב עם איזה חבר תִמהוני שגם הוא כמו אלון שלי לא הלך לצבא, אבל מסיבות אחרות, אצלו זה עניין אידיאולוגי, אתה אגב נראה אחד שהצבא אצלו זה עניין אידיאולוגי." הוא העיר לי ושלח יד צירית וארוכה, תופף לי בחיבה על השוֹק פעמיים והמשיך את מסעו בחדר הסגור והמחניק.
"אימא שלו אמרה לי (והוא החל לחקות את קולה) 'אתה ודאי יודע עד כמה דק מצבו הנפשי של אלון שלי, ועד כמה גדול הפחד שלי על אלון שלי. אני יודעת שבצבא היו הורסים אותו, אז שלחתי אותו לספרד, הוא מנגן כל-כך יפה, ודאי ימצא שם עבודה, מה גם שהאדון מָנוּאלִי, הצולע כזכור לך, הוא כמו דוד טוב לנו.'
"אימא שלך הייתה בטוחה שתרגיש פה טוב, אצל הידיד של סבא.
אבל אתה לא מקשיב. אתה עַקשֶן כמו אימא שלך. בכלל, אני לא מבין מה כל-כך מפחיד בצבא."
באומרו זאת הִפנה מבט צירי אופייני לסוקר שטח. מבטו נפגש במבטי הקפוץ.
"אולי תגיד לי אתה בחור מה כל-כך נורא בצבא שבחרת אתה והאוצר הקטן של אימא שלו לברוח מהארץ? לא נאה לך לשרת בצבא ההגנה לישראל? מפחיד כל-כך? אני יודע מה אתה חושב שם, בכלל מי הוא? עושה הסרטים המלוכלכים הזה, שיושב בגרמניה וניזון מפירורי הריר והזרע ומזה יש לו B.M.W ופנטהאוז. מי הוא שיטיף לי לציונות – אז תדע לך מיסטר משורר וגם אתה נציג מנזר השתקנים בע"מ, שהייתי בצבא בשתי מלחמות ואני יודע מה זה צבא. וככל שידוע לי השד לא נורא כל כך. אבל זה כבר עניין של אימא שלך כמו שהיא אומרת לי בשיחות הנדירות שיש לנו – 'אני גידלתי אותו, ולא אתה, ואל תשכח את זה בבקשה.' היא גידלה אותך שתאכל את מה שהיא בישלה. היא לא רוצה לשלוח אותך לצבא שלא תשלח. צבא ההגנה לישראל יסתדר מספיק טוב גם בלי אלון." הוא נעצר ליד החלון, מרח את לחיו על השמשה השקופה ושאל – "אתה עוד מנגן בסקסופון? אה? באמת אני לא יודע מניין צץ הכישרון המוזיקלי הזה, נכון שבהיותי באוניברסיטה למדתי לתופף והייתה לנו להקה וקראנו לה 'פרופיל פליני'. הופענו באודיטוריום כמה פעמים וקצרנו תשואות, אך כל קשר בין מעט הקצב שלי למידת הכישרון שלך הוא מקרי בהחלט. לפי מה שהבנתי מדובר פה באיזה צ'ארלי פרקר קטן." והוא הִכה קלות בכפתו של אלון, כשהוא חושף חיוך מצועצע. הוא חזר והתיישב על המיטה בפוזה של מר מרשים. שילב את כפות ידיו.
אלון התרומם קלות מהקיר עליו נשען, הסתובב באיטיות אופיינית לגוף עייף וגרר את דלת הזכוכית. עוד טרח להישאר לשנייה כחצוי בין המרפסת לחדר כשהוא נשען על המשקוף. הוא הביט באביו במבט עמוק שלא יכול היה להסתיר את השנאה המזלזלת בזוויות פיו. הוא הנהן פעם ופעמיים בראשו, ניפח את שפתו התחתונה כאילו הגיע לאיזו מסקנה שעניינה אותו ויצא סופית למרפסת. נשארנו אני והערפד במחיצה אחת, קרובים מאוד. בעצבנות אופיינית לי, התחלתי לתופף קלות על פרצופו של דילן תומאס. אביו של אלון ישב על קצה המיטה כשעיניו מושפלות לרצפה. הוא קם באיטיות ממקומו, מעניין שלא טרח לדבר איתי כלל מאז שאלון יצא, "מעניין," הוא מלמל בינו לבינו, "איך שהדברים מתגלגלים, כך סתם איך שמתחשק להם. אתה עוזב ילד קטן ומקבל בחור גדול ומתנכר. מעניין." הוא הנהן בראשו פעם פעמיים, אסף את המעיל, אמר שלום מנומס ופנה לעבר הדלת.
"אה, רגע, אם הוא בכל זאת ירצה לדבר" הרמתי את מבטי מדילן תומאס – "אדוני הפייטן זה כרטיס הביקור שלי וזה הטלפון בבית," הוא מיהר לשלוף מכיסו עט זהוב שהבהיק, ורשם על גב הכרטיס טלפון בכתב יד מהיר וקטוע – "אלה השניים הם מספרי הטלפון בביתי וזה מספר הטלפון שלי באוטו. שיתקשר." והוא השיב את העט הזהוב במיומנות לתוך הכיס ושלף ארנק עבה מהכיס הפנימי של החליפה.
"אלף דולר. אני מקווה שזה מספיק לכם לחודש הקרוב."
הארנק הכבד גלש בחזרה אל מעי החליפה. הוא טרח לצאת במהירות בשני צעדים גדולים כאילו חיכה לו מישהו למטה, כאילו מיהר.