רן יגיל סופר ועורך
"זאת אומרת שאתה זיינת אותה,"
"לא, לא בדיוק, מה אתה מדבר שטויות, היא לא כזאת, רק התחרמנו קצת."
"נו טוב. כתובת יש לך?"
"יש לי, אבל אני חושב שאגש למסעדה, לפאב טולדו."
"שיהיה טולדו."
"אולי תדליק פה את האור. מה זה הנר הזה? יש הפסקת חשמל?"
"הגענו לשלב הסופי בו אתה שואל את השאלות ועונה את התשובות מצוין… כן הפסקת חשמל… לא, בשביל הרומנטיקה שמתי פה נר על השולחן."
"למה לא הלכת לסרט?"
"עזוב, לא היה לי ראש לזה"
"באמת, איפה אתה נמצא?"
"כאן על המיטה, נפלה לי הפִּיה של הסקסופון ואני מחפש אותה כבר עשרים דקות"
חיוך עלה בחושך. השמחה נסתמנה על פניי משנתברר לי שהיום לא ינגנו, יהיה שקט, הקנאה לא תאכל אותי בין סנגריה לסנגריה. השפה הבין-לאומית הזאת שכל האינטלקטואלים, הממושקפים, קוראים לה מוזיקה, לא תתנגן באוזניי בשעה שאשב בבית הקפה. חיוך בחושך, חיוך רחב, מה זאת אומרת חיוך – שיניים מסנוורות ממש, החתול המחייך מאליס בארץ הפלאות, כי אדם הוא אדם והצביעות במקומה מונחת.
"בוא ואעזור לך למצוא את הפִּיה." אמרתי בטון תקיף, התכופפתי וזחלתי על הרצפה אחרי אלון שהרבה להסתכל לצדדים. מדי פעם עבר אוטו רחוק, הטיל אלומת אור ואז הבטנו אחד בשני בחיוך, פספסנו את האור והמשכנו לחפש. לבסוף, ידי נגעה בדבר-מה קשה, מיששתי והרי הפִּיה בידי. לעזאזל העצלן הזה לא יכול היה למצוא אותה לבד. חייב הייתי לזחול למטה בשביל פִּיה ארורה.
"מצאת?"
"לא, לא מצאתי, לעזאזל עם הפִּיה הזאת והפסקות החשמל האלו,"
"טוב, עזוב את זה,"
"לא, אני מתעקש. ננסה עוד קצת. אם לא אז לא."
אלון המשיך לזחול בדאגה מתחת למיטה, ואני הפסקתי לזחול ורק עשיתי תנועות עם הראש והידיים. עצם המחשבה על כך שאלון מחפש פִּיה שלעולם לא תימצא עוררה בי צחוק ועם זאת לעג עצמי מהעובדה שזו ההנאה המרה האחרונה שנותרה לי.
זוכר אני שהייתי נוהג לשכב שעות בתל אביב על הגב בחדרי הכחול, לילה, הרבה כחול-שחור, והמכוניות היו עוברות ומציירות צרורות אור שנעלמו בחולפן, ואני הייתי סופר מכוניות ונרדם בחצי הלילה.
"עזוב את זה." התייאש אלון.
"נמצא אותה מחר."
"טוב נעזוב את זה," קמתי. אלון נחבל מעט ושנינו צחקנו. לחשתי כמה מילים על זה שאני יוצא וטרקתי את הדלת.
למטה בלובי המחורבן ישב תייר גרמני קירח עם שפם ג'ינג'י ושתה כוס ויסקי. בשולחן ממול לאותו גרמני התיישבה נערה בלונדינית בעלת גוף מזדקר ושיער גלי, מכנסי סאטן אדומים קצרים שהבליטו משולש שטוח. הג'ינג'י קם וניגש לבלונדינית וזה היה הצ'אנס האדיר שלי להתעלל בצולע. סיבוב שני, והפעם לא לשכוח את עניין הפטריות. ניגשתי לבאר.
"שלום,"
",HELLO"
"תן לי בבקשה ג'ין אנד טוניק"
"בבקשה, בבקשה," חיוך מאוס.
"ג'ין אנד טוניק"
"ותן לי גם צלחת פטריות בחומץ."
"פטריות בחומץ כבר מגיע," והוא התחיל לפזם פזמון ספרדי. אני שהצטערתי כבר עכשיו על מעשה האכזריות שעשיתי באלון, התעצבנתי יותר על צולע ושיריו הספרדיים, ואיך שהגיעה הצלחת אליי, הפכתי אותה קלות. באותו זמן עמד צולע וגבו אליי, מספר פטריות נדבקו לחולצתו כעלוקות אפריקאיות בסרטי תעודה. השמן והחומץ נזלו בכיוון המכנסיים. זעקת שבר נשמעה, והוא הסתובב במהירות, פרצופו התעגל, משקפיו כאילו גדלו ועל פרצופו הסתמנה השנאה הידועה שכבר איני מתרגש ממנה.
ניסיתי לנקות במפיות-שולחן דקות את השמן והוא צרח:
"צא, צא מפה, אני אנקה, צא מפה שונא, שונא יש לי במלון הזה."
עמדתי לצאת, אך לפני צאתי הסתובבתי ונזכרתי – התקרה פטריות.
"התקרה שלנו מלאת פטריות!" שאגתי בכוח.
"אל תדאג הן לא תהיינה. כשתחזור כולן, כולן תהיינה אצלי על החולצה, קללה שלי." אז יצאתי רגוע.
בפינת הרחוב נעצרתי, הבטתי סביבי, כמה כלבים חלפו על פניי ומרחוק נשמעו צחוקי התיירים בשפות שונות. הסמטאות הצרות הגנו עליי ועם זאת הוסיפו לאווירה הקלאוסטרופובית שתקפה אותי.
הוצאתי בנחת את הפִּיה והבטתי בה, יכולתי לשבור אותה בו במקום אך משהו עצר בי. מיששתי אותה קלות בשתי ידיי, נשפתי לתוכה, הפכתי אותה, דחפתי אצבע מפה אצבע משם בעיון כאילו הכלי הזה שווה, דבר מה יקר ערך, סתם פִּיה פשוטה. דחפתיה לכיסי והסתלקתי.
נכנסתי לפאב 'טולדו' העשן חגג, התפתל סביב אלומת-האור, מחנק אדיר שרר במקום ההוא, חציתי דמויות קרטון, צלליות שחורות של שיחות מעוכות שקשה היה לזהותן בחושך. מדי פעם התרוממה איזו בלונדינית צבועה או אמיתית מרוחה באיפור ופניה נראו באור כערפד מבריק בפריים. איזה חור אדיר חשבתי, כאן היא עובדת?
לפתע זיהיתי אותה שעונה בנחת על מרפקה ליד הבר ותיק הטיפים שלה תלוי ומתנודד בחוסר אכפתיות בין חשיכה לאור, "האדם החושב". איזו פוזה, זה מה שעבר לי בראש, וזה מה שאמרתי כשעברתי עוד שלושה שולחנות ונגעתי בכתפה. היא חייכה.
"בוא נצא מפה," אמרה בתוקף, אחזה בידי והובילה דרך הבר אל דלת קטנה, שהובילה החוצה אל הרחוב המלוכלך והשחור. למען האמת הייתי די מופתע להיות ברחוב ובאוויר הצח. נשמתי קלות.
"מה, זו הכניסה של השירותים החשאיים?" שאלתי בחיוך והיא גיחכה.
"אלון התלהב מאוד מהרעיון שהכרתי אותך. הוא היה רוצה לפגוש אותך, אולי תבואי אלינו, מתי את מסיימת לעבוד?"
דיברתי בשטף כאילו חובה לדבר וכל רגע שקט הוא אויב מוסווה של האווירה המתפתחת.
"תירגע, תירגע, אני מסיימת בעוד שעה ואתה בא אליי לדירה," ובאומרה זאת שלפה מפתח עב שיניים מתיק הטיפים ונתנה לי אותו ביד בחיוך ממזרי. החיוך הסגיר אותה. נראה שהיא עצמה נהנתה מהמחזה ומעוצמת הפיתוי והניצוח על הסצנה שניתנה לה. היא ליוותה את כל תנועותיה האציליות בצחוק קולני וצורם, ספק אי-נעימות ספק צחוק אמיתי. היא ביצעה תנועת-יד מלכותית והניפה ראשה לאחור בצורה גמלונית למדי שהצחיקה אותי. חייכה חיוך ממזרי נוסף ונעלמה מאחורי הדלת. אפילו דו-שיח מעניין לא יהיה לי איתה, זה מה שעלה לי באותו רגע בראש.
שלום רן!
התנועה חסרת המנוחה של סיפור המסע הזה, נמשכת בכמה כיוונים. יפה ומדויק תיאור אווירת המקום והיחסים בין המספר לחברו – קנאתו באלון ובשפת המוסיקה שלו, ורגש הנצחון הילדותי שלו בהסתרת פיית הסקסופון.
גם תיאור היחסים המתפתחים בינו לבין לבין הבחורה, שהוא אינו קורא לה בשמה, תופס בעיקר את משמעות הדיבור שביניהם, אם יהיה בכלל – "דיברתי בשטף כאילו חובה לדבר וכל רגע שקט הוא אויב מוסווה של האווירה המתפתחת."
בעצם הבחור מרגיש גולה, דחוי וחסר נחת ומכאן אולי ניתן להסביר את ההתעללות המשפילה שלו ב"צולע" וגם בניסיון שלו למקם את עצמו במקום לא נעים לו (בלשון המעטה). מצב מעניין ומעורר סקרנות להמשך.
שבת שלום! רוחה
רוחה היקרה, תודה שאת עוקבת אחר הפרקים המתפרסמים כאן. אני סבור שהניתוח שלך קולע להפליא לרוח הסיפור (דמויות ועלילה). שבת שלום ממני, רני.