קפקא כרב-מערכת חידתית, חלק ג', פרופ' אורציון ברתנא

 

ג. הפרשנות האקזיסטנציאליסטית ל"סיפור הראי"

 

 

גם אם אינו נוקב במושג עצמו בשמו, הרי פרשנות אקזיסטנציאליסטית ביסודה ל"אפיזודת הראי" מביא שמעון זנדבנק בספרו המעולה על קפקא, 'דרך ההיסוס', (זנדבנק, שמעון. דרך ההיסוס, על אי הוודאות וגילוייה ביצירת קפקא. ת"א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ה. 163 ע'.), בעיקר בפרק החמישי, "העלילה המשקפת את עצמה, לבעיית העלילה בסיפורי קפקא". בגלל יסודיות קריאתו בטקסט הקפקאי, כדאי להיעזר במרכיב האקזיסטנציאליסטי בפרשנותו, כדי להמחישו אצל קפקא. על פי תפישה זו, למשל, ק., האדם שבא מעולמו אל הטירה, עושה זאת מתוך התמודדות עם קיומו, מתוך רצון פנימי לבחור בחירה עצמית, ולא בשל הבטחה כלשהי שמובטחת לו על ידי הטירה, מושליה, או כל גוף "חיצוני" אחר.  בשיחה עם פרידה, אהובתו, על האפשרות או הצורך לברוח או להגר מן הכפר של הטירה, עונה ק. לפרידה על הצעתה לעזוב את המקום:

 

 

"'להגר לא אוכל', אמר ק., 'באתי לכאן כדי להישאר כאן, וכאן אשאר'. וכמו לעצמו הוסיף ואמר, ולא טרח כלל להסביר את הסתירה שבדבריו: 'וכי מה עשוי היה למשוך אותי אל הארץ השוממה הזאת אם לא התשוקה להישאר כאן?'"(132).

 

 

מה עשוי למשוך אותי אל השממה, זולת השממה עצמה? שוב תפישת ראי. שילוב מושג ה"שממה" באמירה זו, על רצף המשמעות המתלווה למושג, חשוב במיוחד לאור תפישת השגב והמלאות הערכית שעשויה להתלוות אל מהות הטירה עצמה. הפרשנות האקזיסטנציאליסטית מתבססת על הדגשת סתמיות הסביבה בסיפור, מעין הדגשת השממה כאן. על פי הפרשנות האקזיסטנציאליסטית, שממת שלג זו אינה שונה משממת החול והחום ב'הזר' של קאמי, בייחוד באותה אפיזודה בלתי נשכחת של הרצח. על פי פרשנות זו. בניגוד לפרשנות ריאליסטית או לפרשנות רומנטית, לסביבה אין במידה רבה ערכים קבועים משל עצמה. הסביבה סתמית, על פי פרשנות זו. ההיות וההתמודדות הם ערכיה של הסביבה, המושלכים עליה על ידי תודעת אנוש החי בה. על פי תפישה זו, משמעה של תבנית הראי היא המחשת הכרחיותה של התמודדות. אין אפשרות להימלט מן העולם. מוטב, אפוא, להחזיק מעמד ולבחור בו.

 

 

אם כן, על פי פרשנות זו, אי אפשר לומר דבר בעל משמעות על הטירה. הטירה איננה מוגדרת על ידי עצמה ואיננה יוזמת מתוך עצמה. כך, היא אינה מוסד נשגב משפיע חסד, כפי שאינה מוסד נשגב מאיים. הטירה אינה עוזרת ואינה פוגעת. היא אינה יוזמת, לא לכאן ולא לכאן, אלא נענית, במידה מסוימת ועל פי זווית ראייה מסוימת. כבר בסיורו הראשון בכפר מתגלה הטירה עצמה לק. סתמית למדי, שוב, בהתאם לציפיותיו של ק. עצמו:

 

 

"הטירה בכללה, כדרך שנראתה כאן במרחוק, היתה כמה שציפה לו ק. לא מבצר-אבירים ישן ולא בנין-פאר חדש, אלא מבנה מפורש, המורכב מבניינים מעטים בני קומותיים ובנינים רבים נמוכים מצופפים יחדיו."(11).

 

 

מראה הטירה עצמה מטונימי להווייתה, ומתגלה בכל השלכותיה ודרכי קיומה, שבהן חוזרות הסתמיות ותמונת הראי, כשהן כרוכות זו בזו. משל אפשרי אחד לכך הם העוזרים ששולחת הטירה. צמד זה הוא תבנית חוזרת בפני עצמה ביצירת קפקא, ודומה לצמדים אחרים, החל בזוגות שליחי בית המשפט ב'המשפט' וכלה בשני כדורי הפינג-פונג, שמתחילים לקפץ בעקבותיו של "בלומפלד, רווק קשיש" לכל מקום אליו הוא הולך. תבנית זו היא חלק מתבנית גדולה יותר, זו שנקראה כאן "סיפור ראי". כשק. משליך אל יושבי הפונדק (ואל הטירה) את תמונת זהותו כ"מודד קרקעות" שהוזמן על-ידי הטירה, הוא קובע, בין השאר, כי עוזריו יגיעו למחרת היום במרכבה (6). למחרת, בסיום טיולו הקצר בכיוון הטירה, המסתיים בלילה הנופל, כמדומה, שעה שעתים לאחר הזריחה, הוא נתקל בשנים על מדרגות הפונדק, אליו הוא שב בחשכה:

 

 

"הוא נטל את הפנס מידי הפונדקי והאיר את השנים; הללו היו אותם השניים שכבר פגש ושנקראו ארתור וירמיה. עכשיו הצדיעו לו. כיון שנזכר בימי הצבא, אותם ימים של אושר, צחק. 'מי אתם?' שאל והביט רגע בזה ורגע בזה. 'עוזריך', השיבו. 'אכן, הם העוזרים', אישר הפונדקי בקול חרישי. 'מה?' שאל ק. 'אתם עוזרי הוותיקים, שציוויתי עליהם לבוא בעקבותַי, שאני מצפה לבואם?' הם השיבו בהן. 'טוב', אמר ק. מקץ הפוגה של רגע [—] 'התאחרתם מאד, התרשלתם מאד'. 'הדרך היתה ארוכה', אמר האחד. 'הדרך ארוכה', חזר ק., 'אך הלא פגשתי בכם בבואכם מן הטירה'. 'כן', אמרו בלא הסבר נוסף. [—] 'אתם מבינים משהו במדידה?' 'לא', אמרו. 'אך אם עוזרי הוותיקים אתם, אי-אפשר שאינכם מבינים במדידה', אמר ק. הם שתקו." (20).

 

 

כאמור, הטירה היא ראי. כיוון שק. מצהיר בפונדק, בהישאלו לזהותו בבואו, שהוא מודד קרקעות ועוזריו הוותיקים בעקבותיו, הוא "מקבל" זוג עוזרים למחרת, על פי הגדרתו הוא. גם אם ראי הטירה הוא אבסורדי, והעוזרים מגיעים מן הטירה ולא "מרחוק", כנקבע בתיאור הראשוני של זהותם; גם אם "העוזרים הוותיקים" אינם מבינים דבר במדידה. על פי הפרשנות הקיומית האפשרית לטקסט זה, בתבנית הראי האדם מגדיר את זהותו, והעולם הסתמי, האבסורדי, מחזיר לו את שהגדיר. האדם הוא הקובע את לוח הערכים שלו. אי-כשרונם של העוזרים עשוי להיות מובן גם כן כנובע מתוך אופי ציפייתו של ק. ואופי דימוייו.

 

 

ק. מגיע לטירה נשגבת, כל זמן שהוא רוצה לראות בה שגב. הקשיים הם קשייו קודם כל. לא במובן הפסיכולוגי, אלא במובן הקיומי. על פי הראייה האקזיסטנציאליסטית של היצירה, הוא עוזב את עולם הערכים של העבר, העולם הישן, אותו עוזב בפתאומיות וללא הסבר, "באמצע החיים", ויוצא אל "זירת ההתנסות", להשליך עצמו על "העולם" ולקבוע את מידת "החירות" שלו, את "בחירתו בעצמו". אין לו עניין עם טירה עוינת או רבת חסד, אלא עם הקושי שלו "להיות חופשי" (כל המושגים במרכאות הם מושגים אקזיסטנציאליסטיים מקובלים). הוא נענה ככל שהוא יוזם, ומקבל תשובות בהתאם לשאלותיו.

 

 

הוא הדין ביוסף ק' ב'המשפט', על-פי הפרשנות האקזיסטנציאליסטית. "בית המשפט אינו רוצה ממך דבר. הוא מקבל אותך בבואך ומשלח אותך בלכתך". בית משפט כזה הוא נוסח אחר של דמות הטירה. למרות שמטבע הגדרתו הוא אמור להיות יוזם יותר מן הטירה, ולכאורה הוא אכן כזה, בהגיעו הוא (באמצעות שליחיו) אל יוסף ק., שלא כמו ב'הטירה', בה מגיע ק. מרצונו אל הטירה. למרות זאת, אין בית המשפט מוציא גזר-דין מפורש. "מהלך המשפט הופך להיות גזר הדין" מוסבר ליוסף ק', במהלך העלילה ב'המשפט', אמירה שכאילו ממש מתבקשת להתפרש פירוש אקזיסטנציאליסטי. בית המשפט מתגלה, אפוא, כמממש את רצונו של יוסף ק', כבר מאפיזודת הראי המצוטטת, בה מחפש יוסף ק' את מקום מושבו של בית המשפט. החיפוש נערך על פי כלליה של הדמות הראשית בסיפור, והיא המחליטה באיזה תכסיס תנקוט כדי למוצאו. אכן, ה"עולם", "בית המשפט" נוהג על פי כללי המשחק שקבע יוסף ק'. על פי הפירוש האקזיסטנציאליסטי, בית המשפט, כמו הטירה, הם סמלים למערכת סתמית אשר מחזירה לאדם את הווייתו, ומחייבת אותו בכך לבחור, להחליט. אין כאן לא רשע ולא חסד, אלא הבלטת הבדידות האנושית (בעיניים מודרניות), שצריכה להתמודד עם עצמה ולהגדיר עצמה כמיטב יכולתה. על פי תפישה זו, "נגזר עליה לבחור בחירות" כדברי ז'אן פול סארטר.

 

 

בעיניים האקזיסטנציאליסטיות, המסתכלות ביצירת קפקא, יוסף ק', כמו בן דמותו המאוחר ק., הם "כל אדם" מודרניים, באמצע חייהם, שנאלצים לצאת מתוך מסכת הערכים הסתמיים של אמת ושקר, על פיה חיו, לגלות שאין משמעות למושג ה"אמת" או מושג ה"ערך", כפי שהם מקובלים בתרבות המערבית, להתמודד עם הסתמיות, גם אם תוצאותיה של ההתמודדות טרגיות.

 

 

הפרשנות האקזיסטנציאליסטית מוצאת את מלוא מימושה באפיזודות הממוקמות בסיומם של שני הרומנים. מבניהם של הרומנים, 'המשפט' ו'הטירה'. בכל אחד מהם, בנוסף ובמקביל לאפיזודת המפתח שבפתיחתם, ישנה אפיזודה נוספת רבת משמעות, לקראת סיום היצירה. זו אפיזודה שבה דיון פילוסופי, וגם אקטואלי לעלילה, בין שתי דמויות – האחת היא הדמות הראשית והשניה היא המייצגת את המערכת הרשמית, "בית המשפט" או "הטירה" – המדיינות כיצד יש להבין בעיה המוצגת כסיפור על ידי הדמות שבאה מן המערכת הרשמית. 

 

 

ב'המשפט' זהו מעמד הפגישה בין יוסף ק' ובין כהן בית האסורים, המספר לו את סיפור האיש שבא אל החוק. זהו הפרק התשיעי, "בבית הכנסיה", הפרק שלפני האחרון ברומן, כפי שערכו מכס ברוד, והוא כשלעצמו "סיפור ראי" למצבו של יוסף ק' בעלילה. סיפור זה הוא אחד המפורסמים בכלל יצירת קפקא, וגם פורסם על ידי קפקא בחייו ביצירה העומדת בפני עצמה. ב'הטירה' זו האפיזודה בה מעיר ק. לפנות בוקר משנתו את הפקיד בירגל, "הפקיד הלא מוסמך", וזה מסביר לו כיצד דווקא עכשיו, בפנותו אל הפקיד הלא מוסמך לטפל בעניינו, יכול היה לזכות במבוקשו, באפיזודה, שגם היא "תמונת ראי" מובהקת בפני עצמה. זהו הפרק השמונה עשר מתוך עשרים פרקי הרומן בעריכת ברוד.

 

 

כאמור, אלה שני פרקים מרכזיים, שמיקומם בסיום אנלוגי למיקום אפיזודות הפתיחה בשתי היצירות, ומשלים את הנאמר באפיזודות הפתיחה על דרך של פירוש הגותי. הפרשנויות האקזיסטנציאליסטיות לבית המשפט ולטירה מתבססות גם על שני פרקי-מפתח אלה, ביוצרן אנלוגיות ביניהם ובין אפיזודות-המפתח מן הפתיחה, אלה שכבר נדונו כאן.

 

 

על פי פרשנות זו, האיש שבא אל החוק, בן דמותו של יוסף ק' עצמו כמובן, נדרש, כמו יוסף ק', לנקוט עמדה קיומית. נדרש להגדיר בתוך הכאוס של העולם את הדרך לקיומו ולפעילותו. אבל במקום להיכנס אל החוק, כמתבקש וכמתחייב, הוא פותח בשאלות ובדיון עם שומר הפתח, ועד פרעושיו הוא מגיע.  בכך הוא קובע לעצמו את המסגרת שלא יחרוג ממנה. הוא יוצר לעצמו, משליך מעצמו, תמונה של עולם סגור שאין לחדור אליו, ומקבע לעצמו את האבסורד הקיומי שלא יחרוג ממנו כל זמן שהוא עצמו קיים, כל חייו. עייפותו, חולשתו, הם כישלונו העצמי שהעולם רק חוזר ומשקף לו. ובמקביל, ב'הטירה' מספר בירגל לק. הפורץ לחדרו ונרדם מעייפות בשיפולי מיטתו, על האיש הזוכה להיענות הטירה דווקא על ידי הפקיד הלא מוסמך לטפל בעניינו. אך האיש, בסיפורו של בירגל, אינו מנצל את ההזדמנות בהיות עייף מכדי שיוכל לעשות זאת. שוב, תמונת ראי מובהקת, שעל פי הפרשנות הקיומית משתקף בה אין האונים של האדם, מידת כוחו המוגבלת להגדיר את ערכיו ולהשליך עצמו על העולם. "כוחות הגוף מספיקים עד גבול ידוע; מי אשם שדווקא הגבול הזה רב-משמעות הוא גם מבחינות אחרות?" (260) שואל בירגל, שאלה רטורית, את ק. שכבר מזמן ישן על מיטתו. שאלה מפורסמת, שרוחה נראית תומכת לכאורה בפרשנות האקזיסטנציאליסטית ליצירה.