קפקא כרב-מערכת חידתית, חלק ב', פרופ' אורציון ברתנא

פרופ' אורציון ברתנא

 

 

הדמות, המחבר והקורא ביצירת קפקא כרב-מערכת חידתית

 

בין קריאה מטפיסית לבין קריאה אקזיסטנציאליסטית

 

 

 

לחלק א' של המסה

 

 

ב. סיפור  "סיפור הראי" כמדגם

 

 

עולמו של קפקא הוא עולם פרגמנטרי. דומה שהכול כבר נאמר על כך ונכתב. כולל התופעה של חזרת תבניות מרכזיות במרבית יצירותיו החשובות, מן הקצרות ביותר, המכתמיות, ועד הארוכות. לעתים תבניות אלה, שחלקן חידתי ממש, הן היצירה כולה. לעתים הן מופיעות כחלק מן היצירה, חלק מתיאור, משיחה, או כמשל או סיפור קצר המשולב בתוך מערכת רטורית ארוכה ממנו. דבר נוסף, שבוטא אף הוא עד מיצוי על ידי פרשני קפקא, הוא החזרה של תבניות אלה בהתבטאויותיו של קפקא מעבר ליצירתו. ביומניו, בדיבורו ובהתנהגותו, כפי שהעידו הקרובים לו.

 

 

לשם ההדגמה של הקשר החיוני בין המטפיסי ובין האקזיסטנציאליסטי, אבחר כאן להסתכל בעיקר בתבנית אחת מאלה המפורסמות יותר:

 

 

מספר רב של פעמים חוזר "סיפור ראי" או "אפיזודת ראי" ביצירת קפקא. דמות נקלעת למצוקה, ומגיעה למצב בו היא יוצרת מעין דיאלוג משונה עם הסובבים אותה. דיאלוג בו, בסופו של תהליך, עונה הסביבה (עונה ה"עולם" אם תרצה) לדמות הקפקאית כחזרה, כתמונת ראי של דבריה ושל מצבה. אפיזודה זו נראית מרכזית ביותר, מכיוון שהיא חוזרת ומופיעה בפתיחה של שתי היצירות הארוכות שלו, מה שמכונים "רומנים" – 'המשפט' ו'הטירה'. בשתי יצירות אלה נוצרת בפתיחתן התייחסות בין שתי מערכות עלומות (בית המשפט באחת ופקידות הטירה בשניה) לבין הדמות הראשית (יוסף ק. ב'המשפט' וק. ב'הטירה') הנדרשת, ספק מרצונה, ספק שלא מרצונה, אל המערכת העלומה. אפשר להכליל ולומר שבכך נוצרת ראשית המגע שיוזמת (ספק בבחירתה) הדמות הראשית עם מה שנראה בעיניה המאפיין העיקרי של ה"עולם", אליו היא נדרשת להתייחס. ללא הרבה פרשנות, ומתוך התייחסות לעמדת המחבר בסיפורו, אפשר לומר כי באפיזודות אלה, בפתיחת שתי היצירות, באה, לכאורה, הדמות לתאר ולהגדיר את המגע האפשרי בינה ובין העולם, כפי שהיא מזהה אותו.

 

 

בראשית הפרק השני, "חקירה ראשונה", ב'המשפט', מתבקש יוסף ק. בפעם הראשונה להגיע בבוקרו של יום ראשון, יום הפגרה השבועי, אל ישיבת בית המשפט. הכתובת הניתנת לו היא של בית מגורים בפרבר העיר. הוא  מתחבט כיצד לזהות את מקום מושבו של בית המשפט בתוך בית הדירות הפרולטרי שאליו הגיע. [הציטוט, כמו הציטוטים האחרים הוא מתוך התרגום הישן של סיפורי קפקא לעברית ('המשפט', תרגום ישורון קשת) שלשונו חביבה עלַי למרות ארכאיותה פה ושם]:

 

 

"השעה היתה תשע ומשהו. הבית היה רחוק למדי, זה היה בית מידות, רחב-ידים כמעט שלא כרגיל [—] בקרן-זוית של החצר נמתח חבל בין שני חלונות ועליו כבר תלו את הכבסים שנועדו לייבוש; למטה עמד איש וכיון את העבודה בקריאות אחדות. ק' פנה אל בי-המעלית, כדי לעלות ולהגיע אל חדר החקירה, אך מיד שב ועמד תחתיו, כי מלבד בי-מעלית זה ראה בחצר עוד שלוש כניסות אחרות למדרגות-עליה [—] לסוף עלה במדרגות ובדרכו היה כמשחק בזכרון אמרתו של השומר וילם, כי בית-הדין הולך אחרי האשמה המושכתו, והרי כאן יש להסיק כי בעצם הדבר מוכרח חדר-החקירה להימצא באותה כניסה שק' בחר אותה במקרה.

[—]

 

 

בקומה השניה החלו חיפושיו לאמיתם. כיון שלא יכול לשאול למעון ועדת-החקירה, בדה לצורך זה איש נגר, לאנץ שמו [—] ועתה היה בדעתו ללכת מדירה לדירה ולשאול אם כאן גר לאנץ הנגר, כדי שתהיה לו באופן זה האפשרות להציץ לתוך החדרים פנימה. אבל הוא נוכח לדעת כי אפשר לעשות זאת, על-פי-רוב, גם בלאו-הכי, כי כמעט כל הדלתות היו פתוחות והתינוקות היו מתרוצצים שם, יוצאים ובאים [—] בדירות שדלתותיהן היו סגורות היה ק' דופק ושואל הגר כאן נגר ולאנץ שמו. על-פי-רוב היתה אשה פותחת את הדלת, שומעת את שאלתו ופונה אז החדרה אל מישהו, שהתרומם מעל המיטה: 'האדון שואל אם גר כאן נגר ולאנץ שמו'. 'נגר – לאנץ?' שאל האיש מן המיטה. 'כן,' אמר ק', אם כי שוב לא היה ספק כי ועדת-החקירה לא כאן היא ותפקידו במקום זה נסתיים איפוא. [—] היו שואלים את שכניהם או הולכים ומלוים את ק' אל דלת רחוקה, מקום שם אפשר, לפי דעתם, שאיש כזה דר כדייר-משנה [—] לסוף לא הוצרך ק' לשאול בעצמו עוד, אלא הובל באופן זה מקומה לקומה. עתה הצטער על תכניתו, שנראתה לו בתחילה כל-כך מעשית. בעלותו במדרגות אל הקומה השישית החליט לוותר על החיפושים [—] ברם אז קפץ עליו רוגז בגלל חוסר-המועיל שבכל העסק הזה והוא חזר שנית ודפק בדלת הראשונה של הקומה השישית [—] 'הדר כאן לאנץ הנגר?' שאל. 'בבקשה', אמרה אשה צעירה, בעלת עינים שחורות ומאירות, שכיבסה אותה שעה לבנים של תינוקות בתוך דלי, והראתה בידה הלחה על הדלת הפתוחה של החדר הסמוך [—] קהל צפוף של אנשים מאנשים שונים [—] מילא את השטח של חדר בעל גודל בינוני, ששני חלונות לו ויציע מקיף אותו סמוך לסיפונו [—] ק', שקשה היה לו לנשום את האויר המחניק, שב ויצא מן החדר ואמר אל האשה הצעירה, שכפי הנראה טעתה בכוונת דבריו: 'שאלתי למעונו של איש נגר, לאנץ שמו?' 'כן', אמרה האשה, 'בבקשה, יכנס-נא מר פנימה.' אפשר כי ק' לא היה שומע בקולה, לולא ניגשה אליו האשה והחזיקה במנעול הדלת, באמרה: 'אחרי מר עלי לסגור ולא תהיה רשות לשום אדם ליכנס עוד.'"

 

 

ב'הטירה' מתרחש המפגש ממש בראשית הפרק הראשון. בשורות הראשונות מתואר ק. מגיע, ללא הסבר מאין ומדוע, בשעת ערב מאוחרת ופונה אל בית המרזח שבכפר. זה ואנשיו מתגלים כלא-ידידותיים. לאורחים לא-קרואים אין רוצים אפילו להתיר ללון ללא רשיון. ברגע הראשון דומה כי ק. אינו מבין כלל היכן הוא. אין הוא יודע שבכפר הוא נמצא וכי כפר זה שייך לטירה; כי יש צורך ברשיון לינה וכי שהותו מפוקפקת. אמנם, שלא כמו ב'המשפט', לא אומר המספר כי ק' החליט לבדות משהו כדי להישאר בכפר, אבל הסיטואציה נקראת מוכרת, כי במשנהו כבר טוען ק' שלא זה בלבד שאינו אורח לא-קרוא שנקלע במקרה, אלא הוא מצהיר בתוקף כי הוא מודד קרקעות שהוזמן על ידי הרוזן בעל הטירה, שקודם דומה כי כלל לא ידע על קיומה. מתפתח ויכוח, ראשיתו בין ק. ובין השוהים בבית-המרזח, והמשכו, לכאורה, בטלפון אל הטירה (הציטוט מתוך תרגומו של שמעון זנדבנק):

 

 

"'מודד קרקעות?' עוד שמע בערפו שאלה מהוססת, ומיד נשתררה שתיקה. אך הצעיר נתאושש עד מהרה, ובקול [—] אמר לפונדקי: 'אבדוק בטלפון'. משמע שגם טלפון יש בפונדק כפרי זה? סידורים מעולים יש להם. מסוים זה הפתיע את ק., אף כי בכללו של דבר אמנם ציפה לכך. [—] הצעיר, שהציג עצמו בשם שווארצר, סיפר איך מצא את ק., אדם בשנות השלושים לחייו ולבוש בלואים, ישן במנוחה על שק של קש, למראשותיו תרמיל-גב זעיר ומקל-גולה בתחום הישג-ידו [—] ועל-כן מבקש שווארצר מן האדון פריץ, שיברר בלשכה המרכזית אם אמנם הם מחכים למודד כגון זה, ושישיבנו מיד דבר בטלפון. נשתררה שתיקה, פריץ היה מברר שם את העניין ואילו כאן המתינו לתשובה. [—] הנה פריץ כברק מצלצל. ההודעה שמסר היתה קצרה מאוד, כנראה, כי תֵּכף ומיד חזר שווארצר והטיל את השפופרת למקומה בחֵמה שפוכה. 'היא שאמרתי,' צעק, 'לא היה מודד ולא נברא, אורח-פורח רמאי אם לא גרוע מזה'. לרגע נדמה היה לק. שכולם, שווארצר, האיכרים, הפונדקי והפונדקית יתנפלו עליו, כדי לחמוק מן המהלומה הראשונה, לפחות, מיהר לזחול מתחת לשמיכה,  ואז שב הטלפון לצלצל, וקולו, כך נדמה לו לק., רם מאד. קמעה-קמעה חזר והוציא את ראשו. אמנם לא נתקבל על הדעת, כי שוב ידובר שם בק., ובכל זאת נעצרו כולם, ושווארצר חזר וניגש לטלפון, הפעם ניתן לו משם הסבר ממושך יותר, עד שלבסוף אמר בקול חרישי: 'טעות אפוא? הלא זה בלתי-נעים ביותר. מנהל-הלשכה עצמו טלפן? מוזר, מוזר. איך אסביר את הדבר לאדון המודד?' ק. הִטה אוזן, משמע שהטירה מינתה אותו למודד…"

 

 

כאמור, שתי אפיזודות אלה, מן המפורסמות ביותר במכלול יצירת קפקא, אינן שתי ההופעות היחידות של מה שאני מכנה כאן "תבנית". עוד אחזור אל הופעות נוספות שלה ואל קשריה ל"תבניות" אחרות, חלקן ידועות מאוד גם הן. אלא שראשית מתבקשת ההקבלה בין שתי אלה, ולו מעצם העמדתן בפתיחה לשתי היצירות הגדולות האלה, שחברו, מכס ברוד, שחזר-בנה מן הפרגמנטים שהשאיר קפקא אחריו. יצירת קפקא שימשה ומשמשת חומר לדיונים פוריים במרכז דימויה של תרבות המערב במאה העשרים. רבים מן הדברים ידועים, ועל חלקם אחזור כאן רק כדי לשמור על רצף הדיון במסגרתו.

 

 

הדמיון בין מצב שתי הדמויות הראשיות בשתי היצירות בולט, וכאמור, כבר צוין רבות. הדמיון מתחיל באפיון הדמויות עצמן. שני גברים צעירים אלה, רווקים בשנות השלושים לחייהם, המזוהים קודם כל באות ק' שבשמם, דומים זה לזה, כנראה, קודם כל בשל היותם קרובים באפיונם ליוצרם, פרנץ קפקא. שניהם נדרשים בתחילות העלילות ל"עולם" החיצוני בדרך פורמלית, המחייבת אישור זהות רשמי, בירור במוסדות רשמיים, ורישום במסמכים כתנאי להמשך קיומם הרגיל, שנקטע בשל צורך זה. לא ברור כלל כיצד התנהל קיומם קודם, ללא התייחסותה של אותה רשות פורמלית, לה הם נזקקים בהווה של העלילה. לא ברור מדוע נקטעה שגרתיותו של קיומם עד כה דווקא עכשיו ועל ידי מי נקטעה. עניין זה, האחרון, מהותי בשתי האפיזודות (שתי התבניות) הנידונות. בשתיהן לא הדמות היא היוזמת בצורה ברורה ומפורשת את המפגש עם העולם, ומאידך גיסא, לא ברור כי העולם הוא היוזם והיא נגררת פסיבית בלבד. ב'המשפט' נקרא יוסף ק' אל בית המשפט כדי לברר האשמה לא ברורה, שספק מועלית נגדו.  זהו בית המשפט המגיע אל יוסף ק', ובעקבות זאת מתעורר ביוסף ק' צורך בהתייחסות שלו אל בית המשפט, וכלל לא ברור אם זו רק תגובה פסיבית של התגוננות מי שנראה כמואשם, או יוזמה כלשהי שהוא נוקט. ב'הטירה', ק. אינו יודע כלל, לכאורה, כי ישנה טירה, וכי צורך לו להתייחס אליה. גם תגובתו באפיזודת הפגישה הראשונה עשויה להיתפש כתגובה פסיבית. מאידך גיסא, בית המשפט חוזר וקובע, לכל אורך הופעתו, מה שמתנסח בצורה מבריקה באחד המשפטים המפורסמים ב'המשפט', מפי כהן בית האסורים, המודיע ליוסף ק' כי: "בית המשפט אינו רוצה ממך דבר. הוא מקבל אותך בבואך ומשלח אותך בלכתך". גם מן הקטע שצוטט כאן, ניתן לראות כי יוסף ק' שזומן לחקירה, מתאמץ ביוזמתו, ללא כפייה חיצונית עליו, פיזית או נפשית, להגיע אל מקום החקירה. וגם ב'הטירה' היוזמה להמשך המגע עם הטירה ומוסדותיה היא של ק. ושלו בלבד, לכאורה.

 

 

בשתי האפיזודות אין הדמויות הראשיות יודעות כיצד להגיע את המוסד המאיים(?), המתגלה(?), המחייב אותן(?), הנכמה על ידיהן(?). בשתיהן אין אפשרות ליצור עימו מגע ישיר, אלא באמצעות מערכת תיווך, רעשנית, שלכאורה אין לה שום קשר עם המוסד העליון המתגלה גם בה, והיא חלק מן השגרה היומיומית – באחת, המולתו של בית-דירות פרולטרי בפרבר העיר, ובאחרת, המולתו של בית-המרזח, המוסד הציבורי המוכר ביותר בכפר של הטירה. בשתיהן מבצעות הדמויות הליכת חיפוש; אם כי יש להבדיל בין יוסף ק', הפקיד העירוני, המהלך בפרבר העיר, ובין ק. הנווד האנונימי, המגיע ממקום לא ידוע אל מקום לא ידוע. בשתיהן מוצאות הדמויות עצמן בתוך קהל אנונימי, הטרוגני, שמקשה עליהן את החיפוש. ובשתיהן הן בודות לעצמן זהות, כדי להקל על ראשית ה"משא ומתן" שלהן עם המערכת אליה הן מתייחסות: יוסף ק' בודה נגר, במקום מגוריו הוא מתעניין, לכאורה, והשאלה על מקום מגוריו אמורה לאפשר לו להציץ אל הדירות הרבות ולברר את אשר הוא מבקש לברר באמת, היכן מושבו של בית הדין הנעלם. ק. בודה (כנראה) זהות עצמית, מודד קרקעות, אשר אמורה להקנות לו את רשות השהייה בכפר. בשתיהן קורה הלא-ייאמן, הנתפס כפנטסטי. ה"עולם" ממלא את התפקיד שמייעדת לו הדמות בלִבה. ב'המשפט', לאורך כל החיפוש, מקומה אל קומה, משתפים הדיירים פעולה עם יוסף ק'. הם משתדלים לעזור לו למצוא את הנגר לאנץ שבדה, ונראה שאינם מצליחים פשוט מכיוון שאינו קיים. אבל משמגיע יוסף ק' אל הדירה שבקומה העליונה, הקומה השישית, שם, מתברר, מושבו של בית המשפט המצפה ליוסף ק', עונה האישה, הפותחת את הדלת ליוסף ק., ששב ושואל אותה את השאלה על מקום מגוריו של הנגר לאנץ,  שאכן זהו מקומו. האישה מתגלה אחר כך כשייכת לבית המשפט, שהכול כמעט שייך לו, לרבות הנשים והילדים, ורב עיסוקו במין ובפוריות. היא משתפת פעולה עם דרך הבדיקה המתוחכמת שממציא ק', ומשתתפת במשחק אף בנחישות גדולה יותר מזו של יוסף ק'; משרוצה ק' לסגת מן הדירה הצפופה, והוא חוזר ושואלה על הנגר, שמא תתגלה איזושהי טעות שיוכל לנצלה ולהימלט משם, חוזרת האישה ומודיעה לו כי זהו מעונו של הנגר הבדוי, ומוסיפה משפט רב משמעי, המבהיר כי כל הזמן ציפו שם לק': "אחרי מר עלי לסגור ולא תהיה רשות לשום אדם ליכנס עוד." ההד בדבריה לסיום הסיפור של האיש שבא אל החוק ברור וחד משמעי. ה"עולם" מתנהג, אפוא, כמין ראי. הוא מציג לק' בבואה נאמנה של רצונו ושל כוונותיו, ועולים על הדעת דברי חז"ל: "למקום שאדם רוצה לילך מוליכין אותו." ב'הטירה' קורה דבר דומה. אמנם לא נאמר במפורש כי ק. בודה תפקיד שיאפשר לו להישאר בבית-המרזח. אמנם, אין אמירה חד משמעית של המספר כי הוא בודה מלבו, אך מדברים שונים שאומר המספר, מבין הקורא שמושג ה"אמת" כאן שונה מן המושג האפיסטמולוגי הריאליסטי המערבי, של אמת אחת הנתפשת בדרך מוסכמת על ידי ההכרה, ובאה לידי ביטוי בדרך מוסכמת בשפה. בכל מקרה, המשמעות הלוגית של אמירתו של ק., כי הוא מודד הקרקעות, אינה דומה להצהרה משפטית או למשפט חיווי מעין זה, כאלה המקובלים בחברה המערבית. והנה, ה"עולם", כאן בדמות מערכת "הטירה", אינו יכול להתנגד. הוא מנסה להתכחש לק., אבל משק. מעמיד את שאלת זהותו במבחן, ושואל? מיהו, אפוא, אם אינו מודד הקרקעות המוזמן?, אין המערכת יכולה לענות לו דבר שונה בדבר זהותו, אלא לחזור ולאשר את קביעתו, את זיהויו העצמי של ק., באומרה: אתה הוא מודד הקרקעות. שוב, נכנסת הדמות הראשית אל תוך המערכת, בהשתמשה במה שנראה, על פי מושגי ה"אמת" המערביים, כאפיון עצמי כוזב. שוב מחזיר ה"עולם" ל"אני" את הבבואה, בה הוא בוחר, כהד.

 

 

טעות היא לחשוב כי נוצרות בתבנית זו הכרעות ערכיות של "גבוה" ו"נמוך". כך, לכאורה, יוסף ק' חלש לעומת בית המשפט, וק. נחות מן הטירה. יוסף ק', לכאורה, נרדף על ידי בית המשפט, וק. מנוצל על ידי הטירה. אבל, מאידך גיסא, דווקא שתי הדמויות הן אלה שלכאורה כפו את רצונן ואת הגדרתן העצמית על המערכת. הן נכנסו לתוכה, בדרך בה הן עצמן בחרו, וקבעו מרצונם, במידה רבה, את כללי המשחק, אשר, לכאורה, בהמשך המהלכים לא "יזכו" על-פיהם.

 

 

אם כן, "תמונת הראי" קשה, מביכה, בעלת אופי לא ריאליסטי, ומחייבת פרשנות מטפיסית, סמלית או משלית. זו תמונת "מבוך" מובהקת, שהנחת הפרדוכס היא חלק מהתמודדות סבירה איתה. לטעמי, הנחת הפרדוכס משמעה, בין השאר, הסכמה עם חוסר האפשרות למצות את התבנית בפרשנות לוגית עקבית, קוהרנטית, קונסקוונטית וכל המשתמע. כאילו נאמר: כל פרשנות מתוך תפישת עולם אחת, ותהא מקיפה ו"גבוהה" בהנחותיה ובמטרותיה ככל שתהיה, עדיין איננה מספקת להארה שלימה של יצירת קפקא. מיסוד הנרטיב של קפקא, היא זקוקה להשלמות מתוך תפישות עולם אחרות, נוגדות, על דרך הפרדוכס.

 

 

אדגים את דברַי בעזרת יישום שתיִם מן הפרשנויות המקובלות ביותר לגבי יצירתו, הפרשנות האקזיסטנציאליסטית והפרשנות המטפיסית, לגבי שתי ההופעות המצוטטות כאן של "תבנית הראי" ולגבי הופעות נוספות שלה בסיפור הקפקאי. מכיוון שאופייה של יצירת קפקא, כאמור, פרגמנטרי, תופיע תבנית זו, כשם שעוד אראה, גם כיצירה בודדת – משל, "פרגמנט" – וגם כאפיזודה בתוך מהלך יצירה עלילתית. בין השאר, תַּראה הפרשנות התבניתית כי משמעותה של התבנית (סמלית, פרדוכסלית) דומה בכל הופעותיה.