רן יגיל סופר ועורך
יצאנו אל השמש הנדירה של אמסטרדם, והתחלנו ללכת. התעלות התנצנצו לי מול העיניים וסנוורו אותי. קראתי במדריך התיירים של "שיחור" שכל האדמה כאן הייתה פעם ביצות. לאט לאט כבש לו הבנאדם את המקום שלו וסילק את המים, בעצם רק הרחיק אותם קצת. בלי שהוא יִרצה ואפילו בלי שהוא יַרגיש – הם חוזרים. המים.
הלכנו מרחק מסוים ושתקנו. ראיתי שאסולין עצבני עליי רצח, אבל הוא מאוד משתדל להיות נחמד. אחרי כמה עשרות מטרים, אמרתי פתאום לאסולין: "תשמע, אני לא יכול ללכת ככה סתם משם. יש לי איזה עניין לסדר."
"מה לסדר? מה יש כבר לסדר. כבר סידרתָ לנו חופשה כמו שצריך. חוץ מזה, אני כבר סידרתי הכול במשטרה. בוא נלך לטייל קצת לשטוף את הראש, לראות בחורות, אתה יודע, מיצים-ציצים, אולי נשתה קפה ונאכל עוגה. בירה בא לך בירה?" העיניים הערמומיות והקטנות שלו נצנצו בשמש שנשברה על התעלות.
"אסולין," אמרתי בשקט, "אני חייב לחזור לתחנת המשטרה. הבטחתי שם משהו."
"למי הבטחת, לעזאזל, למסומם ההוא שלא זוכר בכלל שלפני שתי דקות ישבת לידו?" הוא התחיל ללכת.
"לא לא, אסולין, חכה שנייה, זה חוב של כבוד." אמרתי. הלכתי כמה צעדים אחורה והתחלתי לחצות את הכביש.
"ואללה יופי," הוא קרא אחריי, "מה קרה? התאהבת במשטרה פתאום? נהיית לי עבריין צעצוע בפוטנציה. אולי אתה בכלל רוצה להיות שוטר. תתנדב למשטרה אם זה עושה לך טוב. בשביל זה נסענו עד אמסטרדם, אה? למה לי כל זה. יכולתי להוריד אותך ברחוב דיזנגוף פינת בָּזל בתחנת משטרה תל אביב צפון והיית מבלה את החופשה שלך שם וזהו."
הוא המשיך לצעוק ולהתלונן, אבל לא הקשבתי לו. שידבר על פריילוף אם הוא רוצה. הוא הרי כל כך אוהב את זה. נכנסתי לקופי-שופ הראשונה שמצאתי וחיפשתי בעיניים שלי את הסיגריות שהוא עישן. שאלתי ותיארתי את הקופסה הכחולה-אדומה שלא הכרתי. המוכר הזרוק והחביב העביר את האצבע שלו על כן הסיגריות ושלף עבורי את החפיסה. הוא שאל אותי אם אני רוצה גם חומר. אמרתי שלא. ידעתי שהוא משיג לעצמו את החומר ולא רציתי להיכנס לזה, "ואללה יופי," אמר אסולין, שמיהר לבוא אחריי ונכנס לחנות, "לעת זִקנה נהייתי הדודה מהוועד למען החייל, אולי יותר נכון הדוד מהוועד למען העבריין." לא ידעתי מה לענות לו וגם לא רציתי כל כך לענות לו, כי היה לי משהו חשוב להגיד לו ורציתילשמור אותו על אש קטנה שלא יידלק עליי ויעשה איתי פתאום איזה ברוגז. בסוף אמרתי למוכר, תביא גם חומר. הוא התכופף מתחת לדלפק וחזר עם חפיסת שוקולד כזאת של פרה עלית, דומה מאוד לזאת שהייתה לזוגייר. בלי להגיד לי כלום הוא הצביע על החפיסה החומה הזאת ובעיניים שלו שאל אם אני רוצה אותה. אמרתי כן. היא הייתה יקרה מאוד.
Is it for Eli? הוא שאל.
Yes, אמרתי.
Eli the Israeli?
Yes, אמרתי וחייכתי. זה נשמע צירוף חמוד כזה, מעין חרוז בלתי מזיק.
שילמתי ויצאתי מהחנות. חוזר אחורה בצעדים מהירים. אסולין התחיל לאבד סבלנות.
"שוב מסתבכים, שוב מסתבכים? רק עכשיו יצאת מהבית מעצר ושוב חוזרים אליו. אם הייתי יודע שאתה כזה קוץ בתחת לא הייתי נוסע איתך בכלל." הוא מיהר אחריי בצעדים קטנים, עצבני, כשהבולרו הסגול שלו מתנופף בשמש החורפית, "בשביל אחד שמן," הוא אמר מתנשף, "אתה מה זה הולך מהר. חכה רגע, בנאדם."
"הבחור הזה," אמרתי והמשכתי ללכת, "הבחור הזה שהיה איתי בתא מעצר, מסכן, הוא מסובך קשה והוא ביקש ממני להביא לו סיגריות ולרגע כמעט שכחתי מזה."
"אז מישהו אחר יביא לו סיגריות, מה יקרה. אין לך אחריות עליו. ואתה עוד מביא לו סמים כשאתה יודע בדיוק מה המצב שלו. באמת אתה איש חינוך נפלא. צה"ל מודה לך." אמר אסולין ותפס אותי במרפק, "עזוב אותך, לאן אתה הולך? מה איתך? נו, עזוב אותך."
"אסולין," אמרתי, "עזוב ת'יד, הוא היה חייל שלי."
נכנסנו לתחנת המשטרה. השוטר הגבוה והבלונדיני היה מופתע לראות אותנו שוב שם.
It's you again?
"כן, מדרובּ זה," אמר אסולין בינו לבין עצמו, "הביא סיגריות וסמים לאסיר שהיה לפני מיליון שנה חייל שלו."
I would like to give these cigarettes to the prisoner who sat with me in the cell. אמרתי לשוטר.
It's better you won't talk to him, הוא אמר ולקח ממני את הסיגריות ואת החומר, כאילו מדובר בדבר הכי טבעי בעולם, בלי לעשות עניין. אסולין הסתכל עליו פעור פה. I will give it to him and say it's from you.
But I just spoke with the man for a few hours, אמרתי פגוע, Why can't I see him for one minute?
It's better you won't talk to him. הוא חזר על המשפט ונשמע מאוד נחוש והחלטי. פניו הקשיחו.
"רודיקו," לחש לי אסולין, "אל תתחיל עכשיו עם השוטר. עזוב את זה."
But man, אמרתי בקול נחוש, I want to see him, I promised him…
השוטר הביט עליי לרגע בעיניים הכחולות שלו, כאילו חשב על משהו ואז אמר: Come with me.
חשבתי שהוא שוב יוביל אותנו במסדרונות המתפתלים כמו מבוך. אבל במקום לרדת איתנו למטה במעלית, הוא עלה איתנו למעלה שתי קומות במדרגות, הוא קפץ אותן שלוש-שלוש, למשרד די מפואר, שנראה לי כמו חדר של מישהו בדרגה מעליו. אולי המפקד שלו.
התיישבנו בלשכה המרווחת. לא היה בה איש מלבדנו. השוטר הדליק את המחשב שעל שולחן הכתיבה ואמר: You know who this man is?
I haven't seen him for years, but he was my soldier in the Israeli Army years ago.
!Well, he is a very dangerous man אמר השוטר והפנים הרחבות שלו הצטמצמו. Very dangerous! הוא חזר בקול חמור. Listen to this. הוא לחץ על המקשים של המחשב כמה לחיצות. הופיעה תמונת חדר המעצר. הכול לבן על פני המסך וזוגייר ואני, על ספסל השיש, יושבים ומדברים:
"א-תה מע-שן,"
"אתה ישראלי? מה, לא להאמין, אתה מדברת עברית?"
"נו, מה חשבת, ועוד איך. אם תתעקש אני יעשה לך גם חי"ת ועי"ן מהגרון, למרות שזה די קשה לי לדבר. בטח שאני מדבר עברית, מה אתה חושב, סתם ש-מו או-תנו ביחד? הם בסדר ההולנדים, מתחשבים, רצו שלא ישעמם לך. אתה מעשן?"
"לא, תודה רבה. כמה זמן אתה פה?"
"חודש סתאאאאאם, יומיים בערך. האמת, אתה מאבד את הזמן, את התחושה הזו שמשהו בעולם זז וצריך להספיק, בחי אלוהים בספר התורה, כשאין שעון ואין שמש ואין בנאדם אחד בעולם לדבר איתו, כל הסיכויים שתתפגר די מהר. בהתחלה תיכנס לדיכי ואז יוציאו אותך מפה קוקו קשור על אלונקה. אל תדאג, לי זה לא יקרה. בכל אופן, אל תיקח אותי כזה ברצינות, בעוד יומיים אני בחוץ. ומה איתך? אתה מתכוון להתחרע על הבית מלון היוקרתי הזה?"
"עוד מעט יבוא מישהו להוציא אותי."
"בטח."
"רגע, אתה לא מאמין לי?"
"אני ועוד איך מאמין לך. לא סתם אמרתי בטח. בנאדם כמוך שנראה כמו שאתה נראה, מה הוא עושה פה בכלל?"
השוטר הריץ את הסרט קדימה, ממש סמוך לסוף, וראו את אלי זוגייר מעשן את חצי הסיגריה שלו באופן מופרע ועצבני בשאיפות ובנשיפות – השתדלתי להתרכז בסצינה – ואז עושה את הטריק הזה עם הסיגריה הבוערת, שהוא הופך אותה בשיניים ובולע אותה.
You filmed us. אמרתי המום.
"הם צילמו אותנו." פניתי לאסולין. הוא החוויר.
Yes, sure, why not, we do it all the time if it's necessary. אמר השוטר.
היה לי קשה לנשום. הלחץ דם, הסוכרת.
But why did you do that? שאלתי, והסתכלתי על השוטר כמו חבר מכוכב אחר.
Israelis, Israeils, all helping each other doing bad things. And think they are very smart. Only trouble. אמר השוטר ונדנד את האצבע הארוכה והמטופחת שלו מעבר לשולחן.This man is a very dangerous man. He is one of the biggest diamond thieves in Europe. He's in the Aslan Gang and he is responsible for many illegal actions all over Europe. Two days ago we caught him here in a robbery.
"באמת?!" פתחתי את הפה כמו דג קרפיון, "באמת?!" אמרתי בעברית לשוטר ההולנדי.
"דבר אליו אנגלית, רודי. האיש הולנדי. הוא לא מבין מילה עברית." מלמל אליי אסולין בקול נמוך מתוך אי-נעימות ומִרפק אותי.
He told me that he robbed a coffe-shop. אמרתי לשוטר, אף כי ידעתי שזה רחוק מאוד מן האמת, והוא יודע שאני יודע, ואני יוצא כאן אידיוט גמור.
השוטר פרץ בצחוק והניח את האצבעות הארוכות שלו על השולחן: A coffe-shop? What coffe-shop? Maybe he owns all the coffe-shops in this area or in all Amsterdam. What are you talking about? He stole diamonds worth six million Euro. Coffee-shop! We put you together because we thought maybe he would say something to you in your language. We put you together because he doesn't want to talk to us. He is a Belgian citizen and we can't operate here without the Belgians. They have been on his tail for a long time. Now we are waiting for them, but he won't talk to us. So we figured we will put you together and you will talk with him in Hebrew.
הוא הצביע עליי באצבע המתעקלת שלו.
We thought maybe you will now him, as I always say, you Israelis, you all know each other.
"אסולין, אתה ידעת מזה?" שאלתי אותו.
אסולין גלגל בעיניו ואז אמר בחוסר רצון: "בטח, אני תרגמתי להם מה שאתה אמרת. ככה הם נתנו לך לצאת יותר מהר. זה קיצר הליכים ובלי ערבוּת."
"אז לא שילמת עליי ערבוּת, יא ממזר." אמרתי, והייתי מרוצה מהגילוי שהתאים לאופי הקצת תחמני של אסולין.
"לא." הוא אמר והשפיל את עיניו לרצפה.
"אסולין, גם אתה בסיפור. אה?" הוספתי המום.
But you didn't say anything important for us in this conversation, because you talked about the old days. אמר השוטר.
Yes אמרתי וכעסתי מאוד, we talked things in private and you filmed us. אמרתי והרגשתי איך הבטן של מתחממת מבפנים, הכרס התחילה לרעוד.
That's the police business. אמר הקצין הגבוה, It's our right and our duty in the case of Zugayer and the Aslan gang.
"אסולין, אתה גם כן חרא," אמרתי לו, "למה לעזאזל שיתפת איתם פעולה? אנחנו רק תיירים פה. הם לא יכולים לעשות לנו כלום. מה כבר יכלו לעשות לי?"
פניתי לשוטר הגבוה מעבר לשולחן המהודר וגירדתי את הזקן המלא שלי בעצבנות, טיפות זיעה נדבקו לשערות המסולסלות וכמה מהן טפטפו על השולחן. He was a little criminal הפניתי את הראש והצוואר העבה שלי לאסולין, מנסה להסביר לו את הסוגיה, "עבריין צעצוע". הפניתי את הצוואר העבה שלי בחזרה לשוטר, לא יודע את נפשי, מתקשה לשלוט בעצביי, but he was not a bad soldier, A bit problems with discipline, but he was a good soldier, הרגשתי ששוב הדם עולה לי לראש, וכמו שהייתי קטן והייתי סופר עד עשר שזה יעבור, ספרתי לעצמי בלב. רק לא להתפרץ, רק לא להתפרץ, Maybe he is not the guy you're looking for!
"תירגע, רודי, תירגע." אמר אסולין, "על תתחצף לשוטר, בחייאת. מה, הוא בטח רודף אחרי הטיפוס הזה כבר הרבה זמן, אז שהוא יטעה בבנאדם? מה, אתה רוצה להוציא אותו טמבל? שמור על הפה שלך."
"עזוב, אסולין, מה אתה מבין."
"אפשר לחשוב על מי אתה מגן כאן. אז היה חייל שלך בסדיר, אז מה? מאז הוא היה יכול לעשות עשרים וחמש אלף עבירות, על מה את המדבר? תראה איזה תיק יש לו כאן רק אצל השוטר הזה וזה כנראה עוד לא הכול, אל קפונה פראייר לידו.Please officer, give him the file ביקש אסולין מהשוטר. "רק זה חסר לי," אמר אסולין ספק לעצמו, ספק אליי, "שתתנפל על השוטר בעצבים כמו על ההם במועדון, תאבד שליטה על עצמך, יעצרו גם אותי על הכּאת שוטר, למרות שלא עשיתי כלום והעבירה שלי זה שאני חבר שלך. אלוהים ישמור, אנחנו הולכים להסתבך פה עוד יותר בגלל הנבֵלה."
לקחתי את התיק של זוגייר ליד ופתחתי אותו. מכל טוּב הארץ היה שם: תמונות שלו עם כל מיני עבריינים בכל מיני פוזות, אנשים שנראו כמו מישהו שלא היית רוצה לפגוש בפינה חשוכה ברחוב צדדי בלילה. תמונות ממעקבים כמו בסרטים עם עיגולים על הראש של המבוקשים, על הרכבים שלהם; תמונות של מעצר: פרופיל וחזית, מספרים סידוריים, רישום של שיחות טלפון, טפסים של חשבונות בנק שמנים שנתגלו.
And if that is not enough for you, look at this. אמר השוטר ההולנדי, ובידיים הארוכות והמטופחות שלו הרים שקיק כחול מלֶבֶד, פתח את החוט הסגול שלו ושפך על השולחן ערימה של יהלומים, שאלוקים ישמור.
This was found on him during the robbery in the street, nearly three million Euro in diamonds. It's enough for you? Look at them! They were four guys riding on bicycles and we only caught him, but he will speak, אמר השוטר ונשען לאחור בהחלטיות, He will speak when the Belgians will come, I promise you, and we will catch the other three too, and also the three million Euro diamonds that he and his friends probably hide. הוא שתק לרגע ואז אמר, We will find the diamonds, I promise you הוא אמר את זה קצת בשקט, כאילו ניסה לשכנע את עצמו.
שלחתי יד אל השולחן והרמתי את היהלומים המנצנצים. הם באמת היו יפים וגדולים. אני לא מבין ביהלומים שום דבר, אבל הם נראו לי שווים הון. הנחתי אותם בחזרה במרוכז ובחרתי את הגדול שבהם. הרמתי אותו. הגוש הקטן נצץ מול העיניים שלי ומול השמש החורפית של אמסטרדם, שהייתה מנצנצת על המים בתעלות, במרחקים, ונשברת על היהלום הגדול והיקר הזה. וחשבתי לעצמי, מה זה הגוש הזה? מה זה החומר הזה שממנו עשויים החיים? זה שזז כל הזמן, זה שאף פעם לא נח. אלי זוגייר שבכלל לא היה בראש שלי כל השנים האלה, מי בכלל זכר אותו? הגיע לצבא כי הוא גנב טילונים, טוסטוסים, ויצא מהצבא על נפשי בסופו של דבר, כי הוא שם איזה גוש של חרא בתוך האסלה. היום הוא פושע גדול באירופה, שודים של מיליונים, באירו, אלוקים שבשמיים, מי אחראי לכל האי סדר הזה?
ואז הופיעה לי מול העיניים רינה שלי. הדמות שלה השתקפה בתוך הגוש של היהלום שנצנץ, רינה שלי כמו אז לפני שנים בקסטינה, כשהיא הייתה נכנסת לשירותים יפה כמו מלאך. היא הסתכלה עליי מתוך הגוש הקטן, המבריק והמנצנץ, במבט התמים שלה ואמרה, "זה כבר יותר מדי בשבילי. רודי, זה באמת כבר יותר מדי בשביל אחת כמוני."
לחלק הראשון של הנובלה:
לחלק השני של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22621&blogID=171
לחלק השלישי של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22659&blogID=171
לחלק הרביעי שלהנובלה:
לחלק החמישי של הנובלה:
לחלק השישי של הנובלה:
לחלק השביעי של הנובלה:
שלום רן
הפתעת את את הגיבור ואותנו
יפה רן
התפתחות מענינת רק חבל שזה מסתיים עוד מעט
תוכנית הde voic עדיין לא הסתיימה
ואני סיימתי את הפרק היפה הזה
תודה
דוד היקר, תודה על שאתה עוקב בדריכות אחר הנובלה. שבוע טוב.
יפה מאוד , מרתק ואותנטי
והגוש הזה זז כל הזמן מלא חיים לובש ופושט צורה כל הזמן
הספור הזה צרוף של רך וקשה
חנה היקרה, כרגיל קלעת בול. תודה לך על שאת קוראת חלק אחר חלק. זכיתי. רני
רני יקר. והפעם המשכתילקרוא בסדר הרגיל, פרקים, 6, 7, 8, התפתחות העלילה מרתקת,יש קסם בהימשכות הדמויות זו לזו, מעגלי החיים, גורל, תולדות, ומקרה, עולים בנובלה ולא נותנים מנוח. אני נשאבת מסתקרנת ומחכה לעוד. פורים שמח . חיה אסתר