רן יגיל סופר ועורך
"חזרתי אחרי כמה שנים להיות חבר של יוסי אסולין, שהיה פעם החבר הכי טוב שלי. כמו אחים היינו. אבל מה, רינה אשתי, לא אהבה אותו. הייתה אומרת שהוא לוקח אותי ממנה. אחרי שהיא נפטרה, היינו הולכים לסרטים ביחד, מעבירים דאחקות וכל זה. בהתחלה היה לי קצת לא נעים, זה לא היה נראה לי ראוי להתנהג ככה בשנת אֵבֶל. אבל רינה, אשתי שנפטרה, הופיעה בלילה בחלום שלי, ובחלום שלי היחס שלה לאסולין, חבר שלי, היה שונה לגמרי. והיא זאת שאמרה לי: לך על זה. הרי אני רואה אותך. יש לי הרגשה שאתה נהנה כמו ילד. ובאמת, מאז שהייתי נער לא היה לי כיף תמים כזה. אתה יודע: סרט, מנה פלאפל, קולה, דיבורים על החיים, על בנים על בנות. אבל לא הייתי עושה את זה אם לא הייתה לי ההרגשה שהיא מסכימה, ואפילו אם זה סתם כי היא ריחמה עליי.
"בגלגול הראשון שלי ושל אסולין כחברים, כשרינה אשתי עוד הייתה בחיים, סיפרתי לאסולין על החלום שתמיד היה לי, כשאני אצא מהצבא. תמיד רציתי להקים בית לילדים עם בעיות בבית ולילדים חסרי בית. משהו שלא יהיה כמו פנימייה אלא מין מועדון גדול כזה של כיף ולימוד. אסולין אמר לי אז שבשביל זה צריך תורם גדול, הרבה מאוד כסף. כי אם רוצים לעשות משהו טוב, מבנה כזה על הכיפאק, לא צריך לעשות את זה חפיף, כמו חלטורה. צריך לפנות לגופים גדולים כמו מפעל הפיס, מִנהל התרבות של המדינה, קרנות לחינוך פרטיות, תורמים פרטיים. 'צריך הרבה כסף בשביל החלום שלך,' הוא אמר. שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת איתי על זה והוא אמר, 'תראה אני לא בדיוק איש חינוך מהשורה הראשונה, אני בסך הכול סוחר קטן, אבל אם זה החלום שלך, בגלל שאני כל כך אוהב אותך וכיף לי לשבת איתך ולהעביר את הזמן ומבחינתי לא כל יום מוצאים חבר כמוך ונולדת חברות כזאת, אני הולך איתך על זה.'
"התחלנו לפנות לכל הגופים האלה, אבל מה, אין דבר יותר מייאש מבירוקרטיה. תביא את המסמך הזה, תעדכן את הנייר ההוא; תצלם בשלושה העתקים את התעודה הזאת, תשלח בפקס, תכתוב מכתב, תשלח באֶמּוֹ. ממלכה של טופסולוגיה. שילמנו לעורך דין בשביל חתימות, שילמנו בשביל רואה חשבון כל פעם, פנינו, התחננו. אבל שום דבר לא באמת זז. צריך סבלנות של ברזל מול הרשויות במדינה שלנו."
"לירות בכולם." אמר הבחור המכוער והרזה ומעך בשתי אצבעות את הבדל הבוער. אחר הֵטיס אותו בפליק אחד עם האצבע לרווח הצר שבין קיר השיש למלבן הלבן. "לירות בהם ואחר כך לתלות אותם כדי להיות בטוחים שהם באמת מתו."
"טוב זה קצת קיצוני." אמרתי והוספתי, "לאט לאט התחלנו להתייאש, קודם אני ואחר כך אסולין שהוא, בגלל העסקים הקטנים שלו, הייתה לו יותר סבלנות להתנהל מול הרשויות. הוא הרי הכיר את מע"מ ואת מס הכנסה ואני מה? אני כל החיים הייתי בגן העדן הירוק של הצבא והמשכורת נכנסה בזמן. אני הייתי במפעל הכי גדול של המדינה, מפעל המלחמה, שדואג לעובדיו הקבועים. לא היה לי הרבה עסק עם הבירוקרטיה בחוץ. רינה אשתי…" עצרתי לרגע. "תראה מזה," אמרתי, "רציתי להגיד שתחיה, רינה אשתי שתחיה," והעיניים שלי שוב התמלאו דמעות, "רינה שכבר איננה," אמרתי, "ראתה שרע לי, הנשמה הזו, והיא נכנסה לתמונה. היא הייתה מנהלת חשבונות של חברה קטנה שעסקה ביבוא טָפֶּטִים ועוד כל מיני ציודים לשיפוץ הבית, והיא אמרה שהיא תעזור לנו עם כל הטפסים ושנגשים את החלום שלי וגם בתכל'ס, במקור, היא למדה עיצוב פנים, כך שהיא התחייבה לי ולאסולין – אז היא כבר התקרבה קצת לאסולין וכבר חשבתי שהם יהיו בסדר אחד עם השני – שהיא תעזור לנו כמה שהיא יכולה." כאן עצרתי ולקחתי אוויר.
"נו.. מה נהיָה?" שאל הבחור המכוער והרזה. הוא היה חסר סבלנות ורצה לשמוע את הסיפור כאילו היה ילד קטן.
"התברר שהיא לא באמת יכלה לעזור לנו. היא אומנם ניסתה, אבל זה לא הלך לה. זה עסק קשה להקים כזה מפעל. צריך להיות כנראה צעיר ומוכשר או לבוא עם גב חזק כלכלית. כוונות טובות לחוד ומעשים לחוד. ניסתה, ניסתה ובסוף התייאשה. ואז היא התחילה להאשים את אסולין שבעצם הוא זה שמכשיל אותי, כי בתכל'ס אין לו כל כוונה להקים את המפעל היפה הזה, אותו בית לילדים מבתים הרוסים ולילדים חסרי בית, 'אין לו שום כוונה לעזור לך,' היא אמרה. 'הוא בסך הכול גונב זמן כי הוא רוצה להישאר חבר שלך וכיף לו ללכת איתך לסרטים, לדבר על ספורט ופוליטיקה, ולאכול פלאפל. אבל לפרויקט הוא לא מתכוון לעזור, להפך, הוא רוצה להכשיל אותו, כי אם זה ייכנס להילוך גבוה אז לא יהיה לך פנאי בשבילו.'
"בהתחלה חשבתי שהיא סתם רואה צל הרים כהרים, כלומר שיש לה איזו סלידה בסיסית מאסולין ששוב חזרה ועכשיו היא תופרת עליה איזה סיפור פרנואידי. אבל מה, לאט לאט התחלתי להאמין שזה נכון והיא צודקת, כי שמתי לב שאסולין כל הזמן ברח לדרכים צדדיות ודיבר הרבה ועשה כמעט כלום והציע הצעות מיותרות שאין להן שום כיסוי ושום סיכוי, כמו לפנות לנשיא המדינה ועוד כאלה חארטות. ואשתי, רינה, כל הזמן אמרה לי שים לב, שים לב, הוא לא רציני הוא מעביר לך את הזמן ואתה שבוי בקסמיו. עד שהאמנתי לה ויום אחד לקחתי אותו לשיחה בקפה 'קפולסקי' ואמרתי לו מה שאשתי ואני חושבים עליו והוא מאוד נפגע ממני. אני זוכר את זה כמו היום. בסך הכול אסולין הוא טיפוס קשוח שנטוע עמוק בתוך החיים, אבל זה פגע בו מאוד, אולי כי הוא הרגיש שאשתי ואני עשינו יד אחת נגדו. בהתחלה הוא עוד ניסה להסביר לי שזה שטויות ואנחנו סתם מדמיינים וכל זה, אבל כשהוא ראה שאני מתעקש שאני צודק, הוא נסוג והשתתק ולא הוציא יותר מילה מהפה, וגם אני שתקתי, ובפעם הראשונה במערכת היחסים האכּבּר מוצלחת בין שני גברים שאהבו אחד את השני באמת, היה קר ולא היה על מה לדבר והאווירה הייתה כאילו אפשר לחתוך אותה בסכין."
"לחתוך?" שאל הבחור.
"בסכין." אמרתי.
"לחתוך?" הוא חזר על המילה.
"מסְתומֶרֶת," אמרתי, "לְמָה אתה מתכוון?"
"לא, סתם, זה מערכון של הגשש. תמשיך הלאה. נו…"
"שום דבר, הוא קם והלך ועשה ברוגז שבועיים ולא דיבר איתי. האמת שגם לי היה קשה עם זה ואשתי ראתה את זה ואמרה לי, היא בסך הכול הייתה מה זה טובה, רינה שלי, ממש נשמה טהורה, אמרה לי, תתקשר אליו, אבל אני איכשהו מסמסתי את זה ולא התקשרתי. היו לי עיסוקים בצבא וחבר'ה לטפל בהם. אני לא יודע בדיוק אם זה היה עניין של כבוד, אבל הזמן עבר ולא התקשרתי. ואז אחרי שלושה שבועות הוא התקשר. הוא נשמע די רע. נפגשנו בבית שלי עם אשתי ביחד, שלישייה כזאת שלא ידעה מה לעשות עם עצמה. שתינו קפה, אכלנו עוגה, אסולין התנצל, אנחנו התנצלנו, ואז אסולין הציע שהוא ימכור את אחת מהדירות שלו בתל אביב, הוא היה נשוי פעמיים, אבל יש לו מנטליות של רווק מזדקן. הוא השקיע בזמן וקנה דירות קטנות של חדר ואחת קצת יותר גדולה, הוא גם פיצל לשתיים והשכיר אותן לסטודנטים. הוא הציע שהוא ימכור אחת מדירות החדר שלו, זאת הקטנה, שפעם הייתה חדר כביסה על גג. סך הכול היו לו ארבע כאלה. לא הסכמנו בשום אופן. רינה אמרה שהיא מסרבת בכל תוקף כי זאת התחייבות גדולה מדי, וכבר קראה לו ידיד של אמת וכל זה, אבל אסולין התעקש, ורינה אמרה לא. אבל אני שכבר ראיתי את החלום שלי מתגשם. באמת, איך לעזאזל חשבתי שדירת חדר בתל אביב, יקרה ככל שתהיה, תוכל לממן חיים של עשרות ילדים עזובים בתוך מבנה ענק שרק לתחזק אותו במשך שנה עולה כמו דירת החור הקטנה הזאת שאסולין עשה מכלום והביאה לו שכירות די יפה בשביל אפס השקעה. בקיצור, אסולין מכר את הדירה והכסף הלך קיבינימאט. כי היינו צריכים בעמותה משרד וכבר לא יכולנו להסתפק בחצי מעצבת פנים כמו אשתי, צריך אדריכל ורישיונות, ומִסים ולקנות שטח ולהתחייב. לא רק שלא נשאר שקל מהכסף של הדירה הקטנה, עוד אשתי ואני התחלנו להיכנס לחובות. חשבתי לקחת הלוואה על חשבון קרן הפנסיה של הצבא, אבל רינה אמרה לי, יא חביבי, עד כאן. זה הכסף של הזִקנה שלנו. מי ידע אז שהיא לא תגיע לגיל זִקנה."
ניגבתי את העיניים – הבחור ניצל את ההפסקה בדיבור שלי כדי להתרומם קצת מהמלבן הלבן ושוב לשלוף מהכיס האחורי של מכנסיו את טבלת הכאילו שוקולד פרה הזה שראו כעת באופן ברור, בתוך נייר הכסף, שהיא הולכת ומתמעטת – ואני המשכתי לספר.
"אסולין התחיל להאשים אותנו שבגללנו הוא הפסיד את הדירה וכעס על אשתי שהיא לא נותנת לי להשתמש בכסף של קרן הפנסיה שלי ואמר לה את אגואיסטית קטנה שחושבת רק על עצמך. וכל הזמן הוא חזר על זה שהוא הקריב דירה שלמה בשביל החלום שלי, ואני מה אני עשיתי, השקעתי קצת כסף וכל הזמן אני בוכה, ובכלל החלום הזה לא מעשי ואני לא מתאים לזה ואם הייתי בנאדם הייתי חושב פעמיים שלוש וארבע איך להחזיר לו כבר את הכסף הזה כי הוא עשה לי טובה ועכשיו הוא אוכל אותה בגלל זה. עד שבסוף לא היה לי עצבים בשבילו – הוא יכול להיות נודניק כפייתי כשהוא רוצה משהו, ממש כמו ילד קטן – והוא גם דיבר לא יפה לאשתי וניתקנו איתו את הקשר. הפעם חלף זמן והוא לא התקשר".
עצרתי והבטתי לרגע בבחור הרזה והמוזנח, איך הוא שוב מתחיל את הטקס הקטן הזה שלו. איך יש לו סבלנות לכל הווג'ראס הזה מחדש, חוזר חלילה. הוא הוציא את החומר מנייר הכסף, חתך ממנו חתיכה קטנטונת בקצה וחימם את הגושון עם המצית. הגוש הקטן בער קצת והוא הניח אותו בצד. אחר כך לקח סיגריה מהחפיסה. למרות שהוא אמר קודם שאין לו בעיה להשיג במעצר כאן סיגריות ואפילו סמים, הוא נראה די מודאג כשהציץ פנימה בעיניו הג'וקיות וראה כי הסיגריות הולכות ומתמעטות. "נראה לי שנצטרך לקרוא לסוהר, מתישהו." הוא אמר ספק לעצמו, ספק אליי. אחר כך קירב את הלהבה של המצית אל הסיגריה וחרך אותה לאורכה, קרע אותה ופורר את הטבק על המשטח הלבן. את הגוש הקטן, השומני והצמיגי הוא פורר ומעך לתוך הטבק והחל לערבב. פתאום הוא הרים את עיניו בפליאה, פנה אליי ושאל: "למה הפסקת לספר, תמשיך."
"אתה עסוק." אמרתי, קצת נפגעתי ממנו.
"אני מקשיב לכל מילה שלך, יש לי חלוקת קשב מצוינת, וכשאני מעשן משהו היא הופכת עוד יותר חדה. תמשיך."
"זה בכלל מעניין אותך?" שאלתי.
"אני בנאדם דוגרי, בלי חוכמות. אם זה לא היה מעניין אותי, הייתי אומר לך את זה כבר לפני עשר דקות. תמשיך, זה סיפור מרתק."
"טוב, כשרינה מתה הוא בא לשבעה לנחם אותי ושוב חידשנו את הקשר ומאז הוא לא עוזב אותי. בסך הכול הוא בנאדם נהדר, אסולין, למרות שלפעמים הוא יכול להיות טרחן ונודניק, כי כשהוא רוצה משהו ממישהו, אלוהים ישמור, הוא לא יעזוב אותו עד שיקבל. נהיינו שוב חברים טובים. אני מאוד אוהב אותו. ושוב הוא עזר לי בעניין דירות כמו שכבר סיפרתי לך. לא יכולתי להמשיך לגור בדירה בדמי מפתח שלנו ברחוב חובבי ציון אחרי שהיא מתה, אז הוא נתן לי לגור תמורת שכר דירה. אני כמובן משלם לו, למרות שהוא עם חולשת טוב הלב שלו לא רצה לקחת ממני כסף בהתחלה. אבל אני לא הסכמתי. היה לי מספיק איתו ורציתי שנישאר חברים. אז קיבלתי מהדירה בדמי מפתח את הגרושים שקיבלתי ושכרתי אצלו את דירת החדר בקומת הקרקע ברחוב צבי ברוק. והוא, באמת בנאדם טוב, היה עובר כמעט כל ערב לראות שאני בסדר. יש לי הרגשה שהוא חשב שאני אתאבד מרוב צער, כי בהתחלה בקושי יצאתי מהבית."
"זה יכול לקרות דבר כזה. גם היום עוד מתים מאהבה."
"לא אני. אני נטוע חזק בחיים האלה. אני מאמין באלוהים. ברוך השם, אני כמו עץ עם שורשים."
"סבבה."
הבחור שוב פתח את חפיסת הסיגריות והוציא אחת, "הולכות להיגמר," הוא אמר בינו לבין עצמו, "צריך לדבר עם הסוהר," הוסיף. הוא הוציא את כל הטבק מהסיגריה והשאיר אותה ככה כמו יֶרֶק מבושל ומסמורטט. את הטבק הזה הוא שם בצד, שיהיה לו לעת צרה כנראה, ודחס את התערובת לאט לאט, בלי ללחוץ יותר מדי שהנייר לא ייקרע, אל תוך המסגרת של הסיגריה, אל הנייר הריק, עד שנהיה מין קונוס צר כזה. סובב את קצהו וקטם את ראשו. הוא הדליק אותו בכיף, נשען לאחור ונתן שאיפה. "נו…" הוא אמר.
"מה נו?" שאלתי.
"ספר לי מה קרה מאז."
"אז גרתי שם ואני עדיין גר. בשעתו, כשההסתדרות עברה לידיים של חיים רמון, הבטיחו לשחרר לאסולין איזה נכס שהם מימשו והיה בעצם שלו, איזה חתיכת קרקע ששווה הרבה. הם כמובן לא רצו לתת את הכסף כל השנים שארתור ישראלוביץ ישב על הקופה כמו אימא נשר על הביצים שלה, אבל כשבא רמון ופירק שם את החבילה, אסולין, שהוא אחד נודניק בלי עין הרע ולא יוותר בקלות, בא לדרוש מהם את מה שמגיע לו. הם רצו לתת לו, אבל בבירוקרטיה הדברים זזים לאט-לאט, זוחלים. לא מזמן השתחרר לו הכסף, סכום די נאה. והוא בא ואמר לי שאולי עכשיו הגיע הזמן להתחיל את החלום מהתחלה, אתה יודע, הרצון שלי לבנות בית לילדים חסרי בית בתל אביב שמכל הארץ יבואו אליו, אבל אני אמרתי לו שאיבדתי עניין בזה ואין לי רצון. זה כמובן היה שקר, אבל לא היה אכפת לי כי הייתה לי הרגשה שאם אני אקח את הכסף הזה, שאגב לא יכול היה להספיק לפרויקט, שוב ניתקע, שוב נריב ואני אאבד חבר טוב. מה אני צריך את זה. רינה שלי, הנשמה ששומרת עליי, לפני שהיא נפטרה אמרה לי, אולי לא צריך להגשים את החלום הגדול הזה כי מה, אם תגשים אותו, על מה תחלום? זה קצת מנחם, אבל לא אותי. אני איש מעשה ואיש חינוך. ואם הייתי יודע שיש לי סיכוי והאמצעים ברשותי, הייתי יוצא לדרך כבר מחר ומצרף את אסולין אליי.
"אסולין בדיוק התגרש מאשתו השנייה ובא לגור דלת לידי בדירה של שני חדרים קטנים שגם הייתה חצי שלו. הוא נתן לגרושתו לא מעט מהרכוש שלו וזה אוכל לו את הלב עד היום. 'היא יושבת על מה שאני עשיתי עם המוח שלי ובשתי הידיים המזיעות שלי.' ככה הוא אומר. 'והיא אפילו לא זיווג משמיים. לא יצאה בת קול ואמרה יוסי אסולין יינשא לאתי אברמוב. זה לא מהשמיים. זה נישואים שניים, והנה תראה, מה רוצים שם למעלה, השאירה אותי עם המכנסיים למטה'. אמרתי לו, 'אסולין, לפחות אותך היא השאירה והלכה עם מישהו אחר, אצלי רינה הלכה ולא תחזור. תאמין לי, זה רק כסף, ואתה יודע לעשות כסף, יש לך כישרון לזה. בסיבוב הבא תחזיר את זה.' 'אתה צודק,' הוא אמר לי, 'זה רק כסף. זה בא והולך.' 'אמצעי' אמרתי לו, 'רק אמצעי.' 'ואללה,' הוא אמר."
הבחור שישב ועישן נראה מרוצה מהסיפור שסיפרתי. הזמן עבר לו בחור הזה. יש סיגריות טובות עם חומר, יש אחד שאוכל לו את הראש עם הסיפור האישי שלו שדי עניין אותו, ואפשר להעביר את הזמן בכיף במקום המשעמם הזה. זה קצת עצבן אותי. לכן השתתקתי ותיקנתי קצת את הכיפה הקטנה על הראש. לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי שחייבים בקרוב להוציא אותי מפה. הסתכלתי על הרצפה החלקה והבוהקת מלובן ושיחקתי עם האצבעות.
הוא שתק קצת ואז אמר כשמנחיריו הרחבים והשעירים יוצא עשן שחור כמו שור זועם: "מה השתתקת מה? מה אתה שותק כמו דג?"
"בוא'נה," אמרתי, הפנים שלי מופנים אל הרצפה. "אני לא תוכנית כבקשתך פה. אני לא אמנות לעם או יום תיאטרון לחיילים. אני בנאדם שמספר לך על החיים שלי שלא תמיד היו קלים. אני לא עושה פה מזה סינמה בשבילך שתעביר את הזמן ותעשה לעצמך בידור. זה החיים שלי. עכשיו לא בא לי לדבר יותר." אמרתי והמשכתי להסתכל על הרצפה.
"סבבה." הוא אמר, "אני מכבד את זה." הוסיף והעלה שוב עשן שחור וזועף שטיפס עד למצחו ונח שם לרגע. עיני המקקים השחורות שלו עקבו אחר העשן והוא הוסיף, "אני מבין אותך שדיברת הרבה. זה קשה לך ובטח הגרון כבר התייבש מהדיבור והדמעות. לא אכפת לי להפסיק. להפך, אני שמח שנשתוק קצת." העשן השחור מעל ראשו התפוגג. "באמת, מה עשיתי קודם כשלא היית פה. היה לי משעמם לאללה, אבל חיְתי עם זה. הייתי מגלגל ת'סיגריות ועוקב אחר העשן שלהם, או מכניס עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול כמו קוסם. אבל את זה יותר קל לי לעשות עם סיגריה רגילה. תכף, שאני יגמור לעשן את החומר, אתה תראה איזה יופי אני עושה עיגולי עשן כמו בקרקס של מסטולים." הוא חייך ואני חייכתי אליו. הוא עצם את עיניו. שתקנו.
"אסולין כל הזמן אמר לי שאני צריך לצאת מזה, חייב לקום מהדיכאון." הבחור-שלד פקח את עיניו. "הוא ראה אותי הולך ונגמר. הרגשתי הכי רע בעולם. מרוב עצבות ולחץ נהיה לי לחץ דם גבוה וגם התחילו לי בעיות של סוכר וכאבים ברגליים. הרגליים שלי התנפחו כמו שני בלוני גז והתמלאו בנוזלים כי הכליות לא תפקדו כמו שצריך. אין מה לעשות, גוף קשור בנפש ונפש קשורה בגוף וכשרע לך, מתישהו הגוף ייפגע, זה רק שאלה של זמן. אז ממש התמוטטתי ואחר כך כשקמתי בקושי הלכתי, ואושפזתי בבית חולים ולא רציתי להיות שם כי זה היה הבית חולים שרינה הייתה בו ושמה הרגשתי עוד יותר חרא ולא יכולתי לתפקד והידרדרתי. וכאן אסולין נכנס לתמונה כמו אחות רחמנייה. הוא מה-זה חבר טוב. אני מאחל לכל בנאדם עלי אדמות שיהיה לו חבר כמו אסולין. הוא החזיר אותי הביתה מבית החולים, דאג להביא לי מרק בכל יום וארוחה חמה. הוא היחיד שבא אליי בבאסה של אותה תקופה. רק לו הרשיתי לראות אותי ככה. הוא אמר לי 'צא מזה בנאדם' והוסיף, 'מספיק. נכון שרינה מתה, אבל גם אתה הפסקת לחיות.' כל הזמן הוא ניסה לשכנע אותי שאני אסע איתו לחו"ל. לא רציתי. לא היה לי מצב רוח לקנות חלב במכולת. פעם ראשונה ואחרונה בחיים שקורה לי דבר כזה, שאני נשבר. אני הבטחתי לעצמי שיותר לא אשבר. אני בבסיס שלי טיפוס אופטימי, רס"ב שהחיילים הכי קשים מהבתים הכי הרוסים היו סומכים עליו בעיניים עצומות. מספרים לו את כל מה שבלב שלהם. מבקשים ממנו עצות על הדברים הכי אישיים. אז שאני אשבר ככה כמו ילד? התביישתי בעצמי כל כך. אסולין התעקש לנסוע איתי לחו"ל. 'למה לא תשטוף קצת את הראש?' הוא אמר לי, 'מגיע לך אחרי שעבדת כל כך הרבה שנים קשה ובמסגרת נוקשה. בוא נצא מהמדינה ונעשה קצת חיים.' עכשיו, אתה כבר בטח הבנת, שאסולין הוא קצת נודניק ואם הוא רוצה משהו, לא יעזור לשני שום דבר. הוא ינדנד לו עד שישיג את מבוקשו.
"אז הסכמת?" אמר הבחור המכוער ושוב תפס את קצה הסיגריה הבוערת כמו זנב של חרדון או לטאה ומעך אותה בלי להגיד ששורף לו בין האגודל והאצבע. האיש הזה יש לו תחושות קהות או משהו כזה, חשבתי. אף פעם לא ראיתי מישהו מכבה סיגריה ככה. אני זוכר שפעם אחת הייתה איזו חיילת בשם נדין ושלושה חיילים הרימו לה את החולצה והטרידו אותה מינית ובסוף כיבו עליה סיגריות בוערות. הם נשפטו בחומרה ונשלחו לכלא לתקופה מקסימאלית. מבחינתי, הם יכלו להישאר שם. אני שונא כשהחזק מתעלל בחלש. שזה קורה, אני נעשה אריה שואג. "ואז הסכמת?" הוא חזר על השאלה.
"לפני ארבעה ימים בדיוק, הסכמתי."
לחלק הראשון של הנובלה:
לחלק השני של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22621&blogID=171
לחלק השלישי של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22659&blogID=171
מרתק וחי,רני, הפסקת בנקודה הכי מותחת
מחכה להמשך
חנה היקרה, תודה לך. איך נהג לחתום דן בן-אמוץ, את אחת מ "כל ששת קוראיי הנאמנים". אבל מי שהצליח להרוויח קוראת כמוך, אכן זכה בעולם ומלואו, ואין אני מגזים בשל תובנותייך. מקווה שכתיבתך את בימים אלה עולה יפה. תודה לך ולהשתמע, רני.
לפחות אחת משבעה קוראים.
אני קורא ונהנה
גיורא
גיורא, תודה לך. אני שמח שאתה עוקב. אתה השביעי. אולי יהיה מניין.
שלום רן
תודה על הפרק הרביעי
המספר עושה זאת יפה וגם אני מרותק כמו הנרקומן
אני מציע שתשים יותר בתכיפות
דוד היקר, תודה לך. איך נהג לחתום דן בן-אמוץ, אתה אחד מ"כל ששת קוראיי הנאמנים". עם חנה ואיריס היקרות מאוד, נו שוין, נותרו עוד שלושה קוראים חבויים. אני מאוד שמח שאתה עוקב. מבטיח לפרסם ביתר תכיפות. רני
רני יקירי, אני אכן אחת מקוראותיך הנאמנות. אני מאד אוהבת את הקול הכותב שלך, אני חושבת שמעטים הקולות בספרות העברית שניתן לאפיין אותם, ולזהות למי הם שייכים, ולך יש וודאי את הזכות הזאת. גם מאד אוהבת את התנופה הסיפורית שלך, היא מאד קרובה לליבי. אבל לא זה מה שרציתי לכתוב לך. רציתי לכתוב לך שהיה סמוך ובטוח שיש לך עוד קוראים רבים. זה העידן, משוטטים, נכנסים, ויוצאים, בדרך כלל בלי להשאיר עקבות. גם אני, אם לא הייתי מכירה אותך קצת, הייתי קוראת, נהנית, מתפעלת, בלי להשאיר אחריי מילה.
רק לפני ימים אחדים גיליתי שיש לי חברה שמבקרת בבלוג שלי כבר שנתיים!!!! והיא מעולם לא אמרה לי וכתבה לי את זה. וזאת חברה!
נשיקות ויום נפלא. אני מאד אוהבת.
נכון איריס הרבה משוטטים ואינם מגיבים
יש לך הרבה יותר משישה קוראים ,רני היקר
חנה היקרה, תודה לך. גם את מוזמנת כמובן להשתתף בבלוג באן-אר-ג'י. אשמח אם תתרמי לו מן הבלטריסטיקה שלך. אני יודע שאת שקועה בכתיבה מעמיקה, ובכל זאת, משהו. להשתמע, ואת ואיריס אכן נפלאות ומפרגנות אמת מתוך הלב. רני
אני לא צריכה הזמנה רני אני יודעת שהדלת שלך פתוחה
אמשיך לקרוא אותך בכל מקרה…
בקר נהדר
מקווה שתגובה זו תקלט
איריס, דברייך מחממים את הלב.
אולי תשלחי לנו לבלוג הספרותי ב"מעריב" קטע מתוך "מכתוב" שלא פורסם עדיין, אולי סיפור קצר משלך. מה את אומרת? לדעתי, הגיע הזמן.
יום נפלא לך. רני
ווי, רני. תודה רבה! אעשה זאת בעונג רב!
אני חוזר ואומר, את מוזמנת בשמחה. בזמנך החופשי -שוט. רני
היי רני חבל שאתה לא מפרסם בבלוג שלך במעריב עוד מיצירותיך שינו גם אחרים
ותודה על ההזמנה אני יודעת שהיא תמיד פתוחה
רן הי,
אני לא יודע איזה מספר קורא אני, אבל אני יודע שאני קורא ונהנה מאוד מ"הגוש" (הנפש/גוף) שלך.
תודה — צדוק
צדוק, פירוש נפלא ומקורי לשם היצירה. אני מאמץ אותו בחום. אתה אגב, אם תהית, קורא מס' 8. סתם, בצחוק. תודה רבה-רבה. רני.
רני יקר. התגובה התעופפה לי פעמיים, ואני לא מתיאשת וכותבת שוב. התחלתי מ-4 (הייתי עסוקה בהכנת האירוע שלי ב"משכנות שאננים"), עברתי ל-3,2,1, וקראתי שוב את .4 שתי הדמויות בבית הסוהר לבן הקירות הולכות ונעשות לי אחת. פלוס אסולין והאישה המתה- המאוד חיה בתודעת המספר. הליבה של השניים שהם אחד הולכת ונחשפת הולכת ומתבהרת, השפה הפיגורטיבית שלך מלאת חיים . אני מגלה אותך, מרותקת, מחכה להמשך. תודה. חיה אסתר
חיה היקרה, כבוד הוא לי שמשוררת אהובה שכמותך קוראת את הנובלה ונהנית. אני חושב שזה נפלא שקראת אותה לאחור. מאוד מקורי. אף אני קראתי כמה ספרים ככה. אחד מהם אני זוכר בבירור של קנוט האמסון. בכל אופן, שוב תודה ויום נפלא.