רן יגיל סופר ועורך
66.
זהו. אני לא נותן יותר אוכל לרוסים. שיסתדרו בעצמם. ישבתי על מדרגות בית הכנסת והם הציפו אותי. חודשיים הספיקו לי. זה מגעיל, נערים בלי בית. אנשים בלי עתיד. על העבר שלהם אני לא יודע שום דבר, וההווה שלהם רגעי. לשרוד עוד יום ועוד יום, זה מה שהם רוצים. כולם לבושים בטרנינגים מהוהים או בבגדי פאנקיסטים. הם מבקשים כסף לסיגריות, לוודקה, לסמים, סתם לשחק במכונות המזל של הבינגו, או במשחקים האלקטרוניים. עולם וירטואלי חסר כל אחיזה במציאות. את מי אתה מנסה לחנך? שאלתי את לעצמי. ששלוימע הדוס ייתן להם ארוחת צהריים, הוא עם העייצוס שלו, נמאס עלי. אני עסוק במשימה החשובה לי מכול, ההתנקשות בחייו של יגאל עמיר. הנה אמרתי את זה. עמיר – חייך בידיי. עכשיו אני קובע את הלו"ז.
67.
תשובות לשאלון "בחן את עצמך מה אתה יודע על יצחק רבין", המופיע בפרק 53.
1. א – ירושלים
2. ג – 1922
3. ג – בית הספר החקלאי, כדורי
4. ב – בקורס בן עשרה ימים של ההגנה
5. ג – הנוער העובד והלומד
6. ד – ברגל
7. ג – 1941
8. ב – סמג"ד (סגן מפקד גדוד)
9. ב – הראל
10. ג – אלטלנה
11. א – אלוף פיקוד צפון
12. ג – מלחמת ששת הימים
13. ג – שגריר ישראל בארצות הברית
14. ד – גולדה מאיר
15. ב – מבצע אנטבה
16. ג – בגלל חשבון בנק של אשתו, לאה, בחו"ל, שהיה בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר
17. ב – שר ביטחון
18. א – על הפלשתינאים המתקוממים באינתיפאדה הראשונה
19. ד – ירדן
20. ג – בכיכר ציון בירושלים, הופצו תמונות של רבין במדי אס-אס
21. א – ב-4 בנובמבר 1995, בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב
22. א – יגאל עמיר
23. ב – הלכה לי המדינה
68.
"הלו, צילה, את שומעת אותי."
"שומעת, שומעת, למה את לוחשת?"
"אני מדברת מהמטבח. אני חושבת שמאיר שלנו השתגע."
"מאיר, מה קרה?"
"מאז שסער סיפר לו שהוא נפל לפני יומיים בקורס טיס, הוא לא אותו בנאדם."
"מה, את רצינית."
"הוא יושב על הכיסא נדנדה בסלון ורואה חדשות כל הזמן. אם הוא לא מסתכל בטלוויזיה אז הוא מקשיב להן ברדיו, באובססיה, כל שעה, כמו הזקנים. כשהוא רואה את שמיר על המסך הוא שם את הידיים על העיניים ומתנשף כמו ילד קטן. הוא עונה לי בצורה גסה וכל הזמן שותק."
"לא נורא, זה יעבור לו. הוא חשב שיהיה עוד טייס במשפחה והתבדה. אז הדוד לוקח את זה ככישלון אישי שלו. אולי כדאי שהוא ידבר עם מישהו."
"זה בדיוק מה שאני אמרתי לו לפני חצי שעה, אבל הוא חטף קריזה, זרק את הכיסא-נדנדה ושבר אותו, העיף את הטלפון באוויר, השליך את הצלחת עם המפתחות והכסף הקטן שבכניסה וגם את ספרי הטלפונים והדפי זהב, קילל את שמיר ואת כל ממשלת האחדות, ויצא. אני לא רגילה לראות אותו ככה. משהו קרה לו."
"אל תבכי, חנה, את שומעת אותי, אל תבכי. יהיה בסדר, זה לא בני, אצלו המשברים עוברים אחרי יומיים."
"אפשר לחשוב שרק טייס זה מקצוע, מה אין מקצועות אחרים בעולם? מה אם מישהו נופל מקורס טיס, אז הוא בנאדם פחות מוצלח?" (בכי, יבבה).
"חנה, תפסיקי, אני אמא של סער, אני יודעת שהוא מוצלח."
(בכי, יבבה). "אני מפחדת שהוא יהיה אלים גם כלפי."
"נובאמת, חנה, זה מאיר."
"אני מפחדת, יושבת במטבח עם סכין של לחם על השולחן ורועדת."
"נובאמת, חנה, מה זאת הדרמטיזציה הזאת. תירגעי ומהר."
"תשלחי לכאן את בני, שילך לחפש אותו, או יותר טוב שיחכה לו כאן וידבר איתו. רק הוא יכול להרגיע אותו."
69.
בשנת 82' עדי כבר היתה גדולה ולא רצתה ללכת ל"עיר הנוער" עם הדוד מאיר. לקחתי רק את סער להפנינג בגני התערוכה. אחרי שקנינו נקניקייה וצ'יפס, וסער גלש במגלשה הענקית עם שק יוטה וכמעט שבר את הראש, עלינו על הרכבל. הקרונית תיקח אותנו מקצה אחד של גני התערוכה לקצה השני, ובחזרה, אמרתי לסער. הוא התרגש נורא. מולנו ישבה אמא צעירה, אולי בת 25, שהיתה בקריזה על שני פעוטות, בן ובת. הבת החזיקה בובה, והבן השליך בזה הרגע את הסנדוויץ' עם ממרח השוקולד מלמעלה על הדשא הירוק. האמא שהיתה ממילא על הקצה, כי נהייתה לה רכבת בגרבון, כשזה נתפס בידית הדלת של הקרונית כשנכנסה אליה, ניסתה לשמור על שפיות והפעילה אלימות אצורה. היא טלטלה את הילד בכתפיו ואמרה בטון מאיים: "עכשיו תשב פה בשקט כמו ילד גדול, אחרת אני לא אקח אותך איתי יותר אף פעם". אני נלאיתי מכל הטרראם הזה, אבל סער ישב מוקסם כולו. באמצע הדרך, לפתע, הקרון נעצר. נותרנו תלויים בין שמים לארץ, ומולנו ומאחורינו אשכולות אנשים ספונים בתוך קרוניות קטנות מנופפים לנו לשלום.
בהתחלה חשבתי שזה טריק של ההנהלה. עוצרים את קרוניות הרכבל בשביל שיהיה קצת אקשן לילדים, שיפחדו, כמו שעוצרים את הגלגל-ענק. אבל ההמתנה התארכה והקרוניות לא זזו. חלפה כמעט רבע שעה. הילד התחיל לאבד סבלנות והילדה החלה לבכות. כבר חשבתי שהאֵם תקפוץ מן הקרונית החוצה מרוב עצבים. לפתע משך הילד את הבובה מהידיים של הילדה בכוח רב, זו ניתקה ממנה כאילו היתה איבר שלה, בשר מבשרה, והשליך את הבובה בקשת כלפי מעלה. הבובה ביצעה חצי סיבוב באוויר, ידי הבד והרגליים המרופטות התנופפו לכל עבר, ונחתה על בטנה, על גג הקרונית, בדיוק בתפר שבין הכבל לגג.
הילדה החלה לצרוח והבן לצחוק. "מה אתה צוחק, מטומטם, אתה הרי יודע שהיא לא זזה בלי הבובה לשום מקום, חרא קטן, מנוול, איך נוריד אותה עכשיו?". האם התרוממה וסטרה לו על לחיו סטירה מצלצלת, כף ידה נשארה מוטבעת על הלחי הקטנה והקרונית נזדעזעה. כעת הילד החל לבכות, בכוח כבוש כזה, מלא גאווה.
"מתערב איתך שאני מצליח להביא לה את הבובה," לחשתי בשקט על אוזנו של סער.
"אתה לא רציני," אמר סער, כולו המום, "זה גבוה נורא."
"מתערב איתך?"
"מתערב."
"על מה?" שאלתי
"על פיצה רימיני. הולך?"
"הולך."
קמתי. הוצאתי את פלג גופי העליון אל מחוץ לקרונית, כשפניי אל הגג. "אדוני, תיזהר, השתגעת?" נפלטה זעקה מפי האם, "אתה תיפול." אבל אני כבר נאחזתי בבליטה הברזלית שהיתה בגג הקרונית, במקום שמתעגל הברזל הצבוע כלפי מעלה, וכמו דג, או שחיין השוחה פרפר, בשנייה הייתי על הגג, זוחל לעבר היעד. עמדתי על גג הקרונית. היא היטלטלה מעט, אבל לא שמעתי שום קול מתוכה. כנראה כל יושביה: האמא, שני הילדים וסער, היו בשוק מן המעשה שעשיתי, והכול קרה כל כך מהר. עמדתי שם למעלה והייתי מאוד מרוצה מעצמי. מכל עבר נופפו לי לשלום אשכולות אנשים בקרוניות השכנות. "הלו, תיזהר, אתה תיפול," צעק מישהו, ומישהו אחר: "תיזהר, יש'ך פנצ'ר בנעל", והחכם שמֵבין הכול לפני, צעק אחרי כולם מאחד הקרונות האחוריים: "מה אתם מבלבלים ת'מוח, זה האיש של הלונה פארק, הוא בא לתקן ת'רכבל, יש שם איזה סוויץ' שמסובבים, נו בחייאת".
שלחתי יד אט אט לבובה ששכבה שם, בטנה על הכבל, ואספתי אותה אל חיקי. היא אצלי, הכרזתי, כדי שישמעו בקרונית שתחתיי, הבובה אצלי. כנראה בקרוניות האחרות נפל לאנשים האסימון, כי פתאום החלו להישמע מחיאות כפיים מלפנים ומאחור, כאילו הייתי סוּפֶּר-גיבור, כאילו הנחתתי כרגע מטוס נוסעים של "אל על" ותיכף כולם יפצחו בשירת "הבאנו שלום עליכם". ואז, לפתע, החלו הקרוניות לנוע, כופפתי את ראשי כדי שהכבל הכבד לא יפגע בי וכמעט שאיבדתי את שיווי המשקל. ראיתי לאן זה הולך, הרבה זמן לא אוכל להישאר כך, מה גם שבאיזשהו שלב ייטה הכבל באלכסון כלפי מטה אל עבר האדמה, אל עבר התחנה. ובצעדים מדודים, תוך כדי זה שהקרונית נוסעת, הגעתי אל קצה הגג, התכופפתי, סבבתי וזחלתי בחזרה אל תוך הקרונית בשנייה.
בבקשה, אמרתי לילדה שפניה קרנו אור, פיה צהל ופלט הברות לא ברורות. היא כל כך חיכתה לבובה, וזה היה שווה הכול.
"לא היית צריך," אמרה האם בחרדה, "סיכנת את עצמך ככה בשבילה. אתה בטח אבא כזה נהדר, למרות שזו לא דוגמה כל כך טובה לתת לילד, לטפס על הגג של הרכבל."
"זה אבא שלך?" שאל הילד שהיה עדיין בשוק. האמת, גם אני הייתי בשוֹק מעצמי. זה היה כאילו ביצעתי את הפעולות האלה באופן מכאני, כמו רובוט, כמהופנט. מישהו לחץ לי על הכפתורים, ואני ביצעתי את המשימה.
"לא, זה לא אבא שלי," שמעתי את סער עונה מבעד למחשבות שלי, "זה דוד שלי." הוא הוסיף בגאווה.
"איזה דוד מדליק," אמר הילד הסורר, "זה לא דוד, זה ג'יימס בונד."
ערב יום הזיכרון לזכרו של יצחק רבין 1922-1995, התחלתי לפרסם את הרומן שלי "הרביניסט האחרון". קטעים מן הרומן הופיעו בכתבי העת: "קשת החדשה", "עתון 77" "אלמנך" ו"עמדה". הרומן הופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-2006. יהי זכרו ברוך. רני.
הרביניסט האחרון (א) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13673#post13673
הרביניסט האחרון (ב) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13817&blogID=171
הרביניסט האחרון (ג) – רומן.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13969#post13969
הרביניסט האחרון (ד) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14070#post14070
הרביניסט האחרון (ה) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14126#post14126
הרביניסט האחרון (ו) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14231#post14231
הרביניסט האחרון (ז) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14351#post14351
הרביניסט האחרון (ח) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14526&blogID=171
הרביניסט האחרון (ט) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14806#post14806
הרביניסט האחרון (י) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14824#post14824
תודה גדולה , רני, על הסמיכות. או שזה כבר הספרינט…? טוב. עוקבת בדריכות.
איריס, תודה לך. שבוע טוב. רני.
פרק מרתק, רני, במיוחד הסצנה בעיר הנוער -חילוץ הבובה מגג הקרונית.
חוץ מהאיכות הראליסטית של התאור רווי המתח ,יש לסצנה משמעות סמלית להבנת דמות הגיבור יש משהו הרה אסון בדמותו של מאיר , הוא מנסה גבולות הוא מתגרה בגורלו, הוא מעיד על עצמו כאילו עשה זאת מכאנית כמציית לפקודה וכך אנו ראים אותו בהווה מונע על ידי אובססית רצח חזקה ממנו
המשחררת ממנו אגרסיות אפילו כלפי אשתו
צ"ל -רואים תיקון מלמעלה
חנה, ניתוח מדויק וחד כתער לדמות הזו. תודה רבה לך על שהגבת. רני.