רן יגיל סופר ועורך
61.
התחתנתי עם חנה. ב-1960 השתחררתי. כמעט שבע שנים הייתי בצבא. יכולתי להישאר יותר, אבל היה צריך לקבל אישור מדרגים גבוהים ולעבור לגור בבסיס בתל-נוף. ההורים של חנה התנגדו. הם אמרו: מה, תלכו לגור על המסלול? ככה מצאתי את עצמי גר בקיבוץ של חנה, מולם. הם רצו שאעבוד ב"כימאוויר", חברת הריסוס, כי זה יכניס המון כסף לקיבוץ – שבע מאות לירות בחודש, אז זה היה הון. התחלתי לעבוד שם באופן חלקי, כי כל יום שישי הייתי צריך לנסוע לטייסת להתאמן. נשארתי בכושר מבצעי מלא, ופעם בשנה, במשך שלושה שבועות רצופים, הייתי כולי של הטייסת. כשעבדתי ב"כימאוויר", הייתי עושה שלום לחנה עם הכנפיים, מטלטל אותן מצד לצד ונוחת עם הפייפר שלי ליד החדר שלנו בקיבוץ, בדרך עפר. בבוקר הייתי ממריא, עושה סיבוב וחוזר. בסופו של דבר התאהבתי בזה. אתה קם לפני אור ראשון. אתה טס מול שמש אדומה שיוצאת מן האדמה. הכול ירוק וחום לך מול העיניים. גמרת יום עבודה, יש לך סיפוק אדיר. יש לך קשר לאדמה, אתה לא באוויר. כיסית כך וכך דונמים חקלאיים. אתה שלושים סנטימטר מן הקרקע. זה מסוכן. זאת עבודה כבירה. אתה נוגע עם הגלגלים של המטוס בגבעולים. אתה עובר תחת חוטי חשמל. זו עבודה מאוד מותחת. צריך ריכוז. אתה גומר את העבודה בעשר בבוקר. מתחילה רוח, נגמר הסיפור. בחורף לא מרססים, אלא מפזרים דשן וחומרים שמונעים התפשטות של עשבייה, ואת זה אפשר לעשות גם כשיש רוח. מעשר בבוקר כל היום היה שלי. פעם ראשונה בחיים שהיה לי חופש מוחלט כאדם בוגר. הייתי צעיר וחולם, והמדינה היתה כל כך קטנה ויפה. אני מתגעגע לזה. ב-1964 נעשיתי אינטליגנט, הלכתי ללמוד בטכניון.
62.
יש לי חלום חוזר. בחלומי אני צריך לנטוש מטוס קרב משוכלל, כנראה אפ-15. נפגעתי באזור הכנף הימנית וזה הזמן לנטוש. אני לוחץ על כיסא המפלט ועף איתו כלפי מעלה בסיבוב, כמו פקק שנשלף מבקבוק. בעיניי אני צד את המטוס המתקרב לרכס, כנראה באזור הצפון, אולי זה הגולן; אבל במקום להתרסק ולהעלות להבה, הוא ממשיך לעוף כמו דאון קליל מעלה, חולף על פני הרכס ונעלם לו בין העננים, כאילו מדובר באיזה טייס אוטומטי, רואה-ואינו-נראה, שממשיך להטיס את המטוס לסוריה, אל מעבר לקווי האויב. יש לי תחושה חזקה שהמטוס נחטף. תחושת בגידה. קר לי נורא. הרוח מכה חזק בפָּנים. נדמה לי שכבר הגעתי לנקודת גובה הפליטה, וכעת עלי להשתחרר מהכיסא, לפתוח את המצנח ולרחף מטה. אבל לא. תחת זאת אני נשאר ישוב בכיסא הטייס וממשיך לנסוק במהירות כלפי מעלה, כאילו מישהו הצמיד מנוע סילון אל תחתית הכיסא שלי. ככל שאני עולה מעלה, אל העננים, קר לי נורא. אני יודע שאני עומד לקפוא, אבל משום-מה אינני יכול להזיז את עצמי ולהיחלץ מן הכיסא. ואני ממלמל כל הזמן: כנראה זה מגיע לי, כנראה זה מגיע לי. אני לא יכול להשתחרר מהמבט המבוהל שראיתי על פני הנווט שלי, לפני שנטשתי את המטוס. עם זאת, אני יודע יפה שגם הוא נפלט בהצלחה, כי הבחנתי בנקודה קטנה מולי, רחוק ממני, כשהצלחתי להתעשת לאחר הפליטה, אבל היכן הוא? אני מסב את ראשי לכאן ולכאן. קר לי נורא. כנראה זה באמת מגיע לי. המושב הממונע ממשיך לעלות לעבר שערי השמים הנעולים. קרני אור מכות בפניי, חודרות מבעד לעננים הצמריים, ולפתע אני מבחין בו. עשרים מטר ממני. זה הנווט שלי. בטוח. הי הו, אני קורא. גם הוא יושב, כמוני, על כיסא המפלט שלו, והוא עף למעלה במהירות מסחררת הרבה יותר ממני. גם לו בוער התחת, לא טעיתי. לכיסא המפלט מחובר מנוע סילון, ואני מנסה לחשוב איזה מין מנוע זה? אני מכיר אותו? אולי זה רכש חדש? משהו נושא אותי ומקרב אותי אליו. כעת אנחנו במרחק שבעה אולי עשרה מטרים זה מזה. הי הו! אני קורא. הכיסא שלי מגביר מהירות וקרב אליו. ואז אני מבחין שהוא מפוחם לגמרי, אדום-שחור, העור כמו נקלף ממנו, אלה כוויות קשות. גוש בשר חרוך. וכשהוא משלים את הסיבוב ופונה אלי, כחמישה מטרים ממני, אני מבחין בפניו, זה לא הנווט שלי, אלה הפנים של בני, אחי. אלוהים, הוא מפלבל בעיניו בייסורים כאילו נשמתו יוצאת.
63.
כאמור, החלטתי לירות ביגאל עמיר מרחוק. ויתרתי על המבט שלו, על החיוך המעצבן שלו, לטובת הפגיעה המדויקת וההסתלקות מהמקום כמו גנב. אני יודע שיתפסו אותי. שיתפסו. מה אכפת לי. ממילא הלכה המדינה פייפען. אבל אני רוצה לחוש שליטה. אני רוצה לירות בו בקצב שלי. לא מתוך לחץ. זה מזכיר לי קצת את הטיסה, כשאני שולט בדברים עד הסוף.
יצאתי להתאמן עם שרון ביערות הגליל. הוא הביא איתו רובה צלפים מיוחד, אלוהים יודע איפה הוא השיג אותו. רובה שקולע אל השערה. עכשיו הוא שוכב על אבני הבזלת מתחת לעצי האלון ואומר: "אם אתה מכוון טוב ברובה הזה, ויורה, אתה יכול להוריד מכאן את קנדי. אתה שומע אותי?" הלחי שלו מרוחה על הקת. עין אחת שלו עצומה, והאחרת מסתכלת דרך הכוונת הטלסקופית על העמק. משקפי השמש שלו הקשורים בחוט מאחורי עורפו, שמוטים ברישול על החזה, ועל ראשו כובע-רפול מקופל כלפי מעלה. אין ספק, הוא מאושר.
"האלפיניסטים בחרמון השתמשו עד לא מזמן ברובה צלפים מסוג אם-24, חרא של דבר. ברירת מחדל. המחסנית שלו מסוגלת להכיל רק חמישה כדורים. המותק הזה, האס. אר-25, עמיד בכל תנאי מזג אוויר, הוא הרבה יותר מדויק והמחסנית שלו מכילה עד עשרים כדורים, שזה שיפור עצום." שרון קם, מניח את הרובה בצד וטופח על מכנסיו כדי לנקותם.
"רוצה לנסות?" הוא מושיט לי את הכלי. אני נשכב על השמיכה הצבאית האפורה, תחתיה האדמה הקשה, ולוקח את הרובה ליד, כלי משחית קטן ומשוכלל. הוא ממש נראה כרובה צעצוע. המבנה, הכוונת הטלסקופית השמנמנה, הדורגל. אני רואה את כל הנוף היפה והשקט דרך הזכוכית הקטלנית הזאת. אני מתמקד בבטן של פרה.
"מה אתה רואה?"
"בטן של פרה," אני אומר.
"תוריד אותה."
"השתגעת," אני אומר ומניח לרובה לגלוש אל השמיכה הפרושה על האדמה.
"מאיר, החוקים ההומניסטיים שלך לא עובדים כאן בארץ הקשה והמסובכת שלנו. אתה יפה מדי. תתקרנף, חביבי, תתקרנף. אתה יודע נגד מי נלחמתי כשהייתי צלף בעזה?"
"נגד הערבושים," אמרתי בביטול.
"לא חביבי, נגד ה-IRA."
"מה? מה זה הפרובוקציה הזאת בחצי גרוש?"
"שום פרובוקציה. אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. באותו בוקר, באזור חאן יונס, צפיתי על השטח הפלסטיני מבעד למשקפת באיש אירופאי. בלנקו, אני חותם לך. השיער הבלונדיני בצבץ מתחת לכאפיה. בכלל, הוא נראה נטע זר באזור. עמד ודיבר עם איזה פלשתינאי לבוש בחליפה מהודרת, וזה הצביע על הגבעות שמסביב, לעברנו. אחר כך שניהם נעלמו בין הבתים אל תוך הסמטאות. עברה שעה וחצי וקמתי מהמקום שלי. הכתף הימנית שלי נחשפה ללא יותר משלוש שניות, ארבע שניות, וטראח חטפתי כדור."
שרון משליך את הכובע-רפול על האדמה ומוריד את חולצת הטי בהינף זרועות. משקפי השמש נותרים תלויים ומתנדנדים על החזה השזוף, החשוף. גופו שרירי ונאה. הוא מקמר את הכתף לעברי. "נא, תראה." צלקת מכוערת מאוד מתגלה שם, כאילו איזו חיה נשכה את העור פנימה לעבר העצם. מערבולת קטנה של בשר.
"בבית החולים הראו לי את הכדור שהוציאו מהכתף – אתה הרי יודע שאני מבין בזה – זה היה כדור אם-16, שנורה ממרחק של חמש מאות מטר. שמע לי, עם הצלף שננעל על הזווית שבה הופיעה הכתף שלי, הספיק לירות ותוך שתי שניות להיעלם משם, זה לא ערבוש, חביבי, מדובר בצלף סופר-מקצועי."
"זה עוד לא אומר כלום. אתה הרי גזען. אתה חושב שפלשתינאי לא יכול לעשות לך דבר כזה, כי הוא נחות. כאן הטעות שלך."
"ואללה, ככה אתה חושב. הנפש היפה שלך מוליכה אותך למסקנות האלה. חביבי, אנחנו חיים פה בבועה של בית משוגעים. הצלפים האלה מופיעים בשטח בלי נשק. משאירים להם נשק בכל מיני מחבואים ופינות. הם יורים פעם אחת בלבד ומסתלקים. את המקום שלהם בעמדה תופס צלף פלשתינאי. מאיר, אפשר לראות מייד את ההבדל באיכות הפגיעות."
"זה כמעט מופרך."
"באמת?" שרון כבר מתחיל להתרגז, "לפי מקורות מוסמכים, הם לא נשארים יותר מכמה ימים ברצועה. לאחר יומיים או שלושה של עבודה, הם חוזרים אל הצד השני של הגבול המצרי. הם מגיעים דרך מנהרות הנשק, או עם המבריחים של הזונות מצפון סיני. מבריח מקבל תמורת צלף אירופאי, אלף דולר עבור הלוך חזור."
"נשמע לי בובע מיישעס, מדע בדיוני."
"אז שתדע לך שאפילו העיתון הבריטי ה'דיילי טלגרף' דיווח על זה."
"מה הוא כתב?" אני מתיישב בישיבה מזרחית ומפנה את קנה הרובה כלפי השמים הכחולים.
"היתה ידיעה קטנה שבה נאמר כי המוסד הישראלי פנה אל שירות הביטחון הבריטי, בבקשה לברר, האם הצלף המקצועי שפעל בשלושה במרץ 2002 בפיגוע בוואדי חרמייה – אני מזכיר לך, שם נרצחו שבעה חיילי צה"ל ושלושה אזרחים – לא היה איש המחתרת האירית, ה-IRA. עכשיו, לפי הנתונים בשטח, הצלף ירה בקרבין." שרון נשאר לעמוד מעלי, פלג גופו העליון מאדים בשמש, משקפי השמש מתנצנצים על חזהו החשוף, והטי-שירט הכחולה מקומטת בין ידיו. "זה נשמע לך הגיוני שאיזה ערבוש פרימיטיב בשם תאאר חמאד, זיבי עבד, יוסף אחמד, יירה בקרבין ויהרוג עשרה אנשים, ועוד יתחמק מהאזור וייתפס אחרי שנתיים? זה, זה מדע בדיוני. נכון שיש שיר שאומר שאם אלוהים רוצה אפילו מטאטא יורה, אבל הוא כיסוי הערבי הזה."
שרון לובש את החולצה ושולה את המשקפיים שתחתיה, "ה'דיילי טלגרף' כתב שהפנייה של המוסד באה אחרי שהישראלים בדקו את המארב והגיעו למסקנה שצורת ההכנה שלו, סוג הנשק שבו התוקף השתמש, הצורה שבה הוא פתח וניהל את הקרב, והעובדה שכשהוא נסוג הוא השאיר, בכוונה להטעות, כלי נשק אחר לגמרי מזה שבו השתמש, מראה, שרק בנאדם שעבר אימונים ממושכים אצלה-IRA יכול לפעול ככה. אתה רוצה עוד הוכחה?" הוא חובש את הכובע-רפול בעצבים, "חודש לאחר מכן, בפיגוע במושב אדורה, מסרו כמה מהפצועים הישראלים, שנמצאו במרחק של לא יותר משני מטר משני המחבלים שפעלו שם, כי אחד מהם לא היה פלשתינאי, אלא אירופאי. מה תגיד על זה?"
"אולי," אני אומר, ונשכב על השמיכה הצבאית האפורה ומכוון.
"אז אתה מוריד את הפרה?"
"נראה לך? בחיים לא!" אני אומר.
"יפה, לא יהיה היום סטייק. חבל"ז איתך. אתה פשוט יפה נפש, מהבחורים של פעם, עם כל הבלורית והתואר. אם אתה מתכוון לעשות איזשהו מעשה קיצוני, ואני עם האף הימני שלי מריח אותך טוב-טוב, כדאי שתחשוב על זה פעמיים-שלוש, או אפילו שבע, ותתכנן את הכול מהתחלה כמו שאתה יודע. רובה צלפים זה בטח לא בשבילך. זה לא מגרד לך בקצות האצבעות."
64.
לא ראיתי את סולי נחמיאס קפלוטו חודשיים, אבל אתמול במקרה נתקלתי בו ליד "צפרדע" גדולה של זבל ברחוב פרוג. הוא עמד שם ונבר, חיפש בקבוקים ריקים כדי להזדכות עליהם ולהרוויח כמה גרושים. אל הצפרדע היו שעונים אופניים שחורים ישנים. מתברר שהוא קיבל אותם במתנה. הוא ממשיך לחיות על כספי הבטחת הכנסה, נתון למצבי רוח ומכור לכדורים, חושב להתאבד, וגר בדירה שחבר אנגלי נתן לו תמורת תחזוקתה.
הוא הזמין אותי לביתו.
התברר שביתו הוא מקלט ישן עם מזגן שמשמיע קולות של טרקטור. יש דוּש נייד באמצע החדר מאחורי בָּר, מה שאומר שהמקום היה פעם משרד או קלוב קלפים. קשה להרים את הראש, כי התקרה מאוד נמוכה. אני חוזר בי, אולי זה היה פעם חלק מחניון.
"איי נו איטס אה שיט פלייס, באט איטס דה בסט פור נאו." קפלוטו לא למד מילה עברית. משהו בו מסרב ללמוד את השפה. אולי זה נובע מכך שהוא עלה לארץ בעל כורחו בגיל כל כך מאוחר, ואולי מפני שהמוח שלו כבר תפוס בשפות אחרות: ספרדית, צרפתית, אנגלית וערבית.
"סינז יו מט מי אין דה הוספיטל, איי ווז הוספיטלייזד תרי טיימז, סר. לוק אט דה סילינג, איטס סו לו. איטס אה סימבול. יו קנט פיק יור הד אין דיס שיט קאנטרי, מיסטר."
הוא נותן לי לשתות מים קרים, ותוחב לידי קצת במבה שקנה בכסף האחרון שנותר לו. עכשיו הוא מחכה להבטחת ההכנסה כמו חמצן.
"דייל נבר גיב מי נכות, אור אה ג'וב. איי וויל סטיי ווית הבטחת הכנסה פור אבר." אני מכניס את היד לכיס ונותן לו מאתיים שקל. בהתחלה הוא מסרב לקחת, יש לו כבוד. אחר כך הוא מתרצה.
"וון איי וורקד אין דה מפעל בשר אין אשדוד, דה סופרבייזרז יוזד טו היט דה ערבס, איף דיי דיד סאמתינג רונג. דיי יוזד טו טייק וואן אינפרונט אוף דה אדר וורקרז, פוט הים אין דה קורנר און אה סמול סטייג', אנד היט הים ווית אה סטיק."
איי דונט ביליב יו, אמרתי. נוט אין דיס קאנטרי.
"מיי פרנד, יו אר בליינד, יו ליב אין אה דרים. גט אאוט אנד סי דה קאנטרי. דיי יוזד טו פיי אס טן שקל אן אאור. איי סד טו דה ראשן סופרבייזר: יו טאץ' מי וואן טיים, אנד אייל קיל יו. דטס איט. איי וויל סיט אין ג'ייל, הב פוד, בד, איט נוט סו בד. טאץ' מי אנד אייל קיל יו. ווט דו יו נו, איי רן אוויי פרום דר אפטר טו וויקס. טן שקל אן אאור, אנד אה ראשן סופרבייזר, איטס נוט דה סטייט אוף ראשה, איטס הל, חביבי."
ומה אם הוא צודק, ובאמת יש סחר עבדים כזה במדינה שלנו?
וון איי ווז דר, אפטר דה וורק, איי יוזד טו גט אאוט פרום דה מפעל בשר אנד לוק אט דה סקאי אוף אשדוד ביפור סאנסט, אנד דה ערבס וורקרז ווית מי. דיי לייקד מי ביקוז איי ספיק אביט דר לנגוויץ', אנד ווית אן איג'יפשן אקסנט. דיי הב א ריספקט פור אן איג'יפשן אקסנט. ווי יוזד טו סיט און דה גראונד אנד ווייט פור דה הסעה, אנד אול דה טיים ווי סו דה קוברה הליקופטרז אבוב אואר הדס, פליינג טו דה סאות. אנד איי מיס פליינג דם סו מאץ'. איי הד טירס אין מיי אייז. באט איי דידנט טל דם אניתינג אבאוט איט. איי ג'אסט הרד דם קרסינג לו אנדר דר מוסטאשס. דר הייטרד אגנסט דיס פליינג ספיידרס, וויספרינג לו, אז איף דה פיילוטס אבוב קוד היר דם. דיי וור אפרייד."
אחר כך הוא סיפר לי כל מיני דברים שלא ידעתי. כמו למשל שיש לנו חמישים מסוקי קרב מדגם AH-1S וחלקם מצויים בבסיס "פלמחים"; בארצות הברית הוא טס בדיוק על כאלה, אבל מאז יש הרבה יותר משוכללים, גם קוברה וגם אפאצ'י. ולמרות שהוא לא ידע עברית, הוא ידע שמסוק הקוברה נקרא בעברית צפע והאפאצ'י – פתן. בפיו זה נשמע מצחיק. הוא דיבר הרבה על המקלע והרקטות, על משקל המסוק ומהירותו המרבית; על הגובה המקסימאלי; על אורכו ועל רוחבו. הוא התפאר באוזניי שיש ביכולתו לנווט בקניונים נמוכים ואפילו בין מבנים עירוניים, ופעם בתרגיל הוא הצליח לנווט ולחלץ גדוד שלם מברוך רציני. הוא ידע נתונים מדהימים על השתתפות המסוקים ב"מלחמת לבנון" ובמבצע "דין וחשבון", עד שהתחלתי לחשוב שהוא אולי שתול של השב"כ. הפרנויה החלה לאחוז בי, אבל הוא הקסים אותי. ולמרות שחשבתי שהוא שתול ואני עם התוכניות שלי לא אגיע רחוק, התפתיתי ואמרתי: "מייבי איטס נוט א קווינסידנס דט יו מט מי. מייבי איי קן פולפיל יור וויש, אנד מייק יור דרים קאם טרו."
"ווט דו יו מין?"
"האו ווד יו לייק טו פליי וואן מור טיים פור דה לאסט טיים, אה קוברה."
"יו אר ג'וקינג סר, דונט מוק מי."
65.
ששת הימים היתה מלחמה קשה. לא כמו שחושבים, מלחמת בזק. טסנו על מיראז'ים. ביום השני למלחמה הפילו אותי. לא האמנתי שזה קורה לי. חטפתי צרור. זרקנו נפלם על שיריון ברמת הגולן ואש של נ"מ פגעה בי. היה פיצוץ במטוס. המנוע כבה. הרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום. פרצה אש. היתה רוח מערבית חזקה ומשכתי מזרחה לתוך השטח שלנו, לאזור איילת השחר. לפתע התלקחו ניצוצות ואיבדתי את השליטה על המטוס. הייתי חייב לנטוש, לקפוץ. זה לא קרה לי מעולם. עפתי עם כיסא המפלט החוצה, והרוח התחילה לסחוב אותי חזרה לכיוון הרמה. וכל הזמן יורים עלי. מה זה יורים! הכדורים שורקים מכל עבר. אני מושך במיתרים כדי לרדת מהר ולגלוש לכיוון שלנו, בשטח שלנו, ואני רואה שאני הולך ליפול בשטח הסורי. פעם ראשונה בחיים שלי שלא ידעתי מה לעשות. הייתי חסר-אונים. בסופו של דבר נחתתי בשטח האויב, חמישים מטר מהשטח שלנו, אבל באזור הררי. השתחררתי מן המצנח. ברגע אחד ידעתי מה עלי לעשות, כאילו איזה קפיץ אוטומטי השתחרר בי. התחלתי לרוץ במעלה הגבעה, והם כל הזמן יורים. המשכתי לרוץ ולרוץ ולרוץ.
ביום השלישי למלחמה, לא טסתי. היו לי כאבי גב עזים מהנפילה. ביום הרביעי, כמו אריה, חזרתי לכושר מלא ושוב המראתי. המטוס שנטשתי התרסק על האדמה, זאת היתה פטריית אש אדירה. וכל זה קרה אחרי שהלך לי כל כך טוב ביום הראשון למלחמה. אחרי שבגיחה הראשונה שלנו, כשיצאנו מתל-נוף אל שדות התעופה של המצרים, הפצצנו אותם ולא השארנו שריד מחיל האוויר המצרי. גמרנו אותם על המסלולים שלהם. בתחילה הפצצנו את המסלולים, אחר כך צלפנו במטוסים. בסופו של דבר איזה מיג אחד שלהם הצליח להמריא. אני הפלתי אותו. כשמטוס מתרסק, זאת פטריית אש אדירה. היינו צריכים להכות בברזל בעודו חם. ביום הראשון כולם היו באופוריה. איזו התרוממות רוח, ככה זה, קשה לתאר את זה. יום אחד אתה מפיל ויום אחד אתה מופל. מוזר. מאוד מוזר.
ערב יום הזיכרון לזכרו של יצחק רבין 1922-1995, התחלתי לפרסם את הרומן שלי "הרביניסט האחרון". קטעים מן הרומן הופיעו בכתבי העת: "קשת החדשה", "עתון 77" "אלמנך" ו"עמדה". הרומן הופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-2006. יהי זכרו ברוך. רני.
הרביניסט האחרון (א) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13673#post13673
הרביניסט האחרון (ב) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13817&blogID=171
הרביניסט האחרון (ג) – רומן.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13969#post13969
הרביניסט האחרון (ד) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14070#post14070
הרביניסט האחרון (ה) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14126#post14126
הרביניסט האחרון (ו) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14231#post14231
הרביניסט האחרון (ז) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14351#post14351
הרביניסט האחרון (ח) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14526&blogID=171
הרביניסט האחרון (ט) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14806#post14806
רני היקר נהניתי מאוד מקריאת פרק זה המצטיין כקודמיו ביכולת שלך לתאר ראליזם אמין ואותנטי, חוץ ופנים שבו גורל היחיד והחברה ארוגים זה בזה ומשקפים זה את זה
תודה רני ושבת טובה עלינו אמן
רני נשמה. אתה טוב אלי. תודה. תודה. תודה. נגמרו לי הספרים בעברית ואני לא מסוגלת לקרוא ספרים פעם שנייה בסמיכות. אז שוב תודה ענקית. חוץ מזה אני חייבת לדעת, היית טייס בצבא? כמובן שאני לא, אבל הקטעים האלה אמינים בטירוף. ובכלל, הספר הזה מעולה מעולה. אחד הבודדים שסצנות שלמות ממנו יושבות לי בראש מהשנייה שקראתי אותן.
חוץ מזה, אם אני כבר במצב רוח חקרני שכזה, ולמרות שלא אני הפניתי אליך את הבקשה בפוסט של אתמול, שייזכר, כך נראה לי לדיראון בכמות המופרעויות המשתלחות, בשם איזה עיקרון אתה לא מוחק את התגובות האלה?
איריס היקרה, תודה לך על התגובה ועל הקריאה. עודדת אותי ושימחת אותי בדברייך.
לעניין התגובות: אני חושב שמי שכותב ומי שקורא, צריך להיות בעל אחריות מרבית לדברים היוצאים ממקלדתו ולשאת בתוצאות.
תירגע אני אומרת לך רני תירגעעעעעעע
ולפני שאתה זורק אחריות תזרוק על עצמך אחריות לתואר דוקטור לספרות!!!!!!!!!!!
תשב חמש שנים ותרגיש איך מנפחים לך את המוח בספרות מיגדר מיזר חייזר, זר,בר,ברר!
ואחרי זה תשב בתא מעצר בטבריה ותסביר לזונות את עקרון תורת הפערים של אסכולת
תל אביב!
וכל המינוח הטכני!
והתימאטיקה המלכדת !
אתה יוצא טעון שאלף גברברים טבריינים לא יצליחו לכבות לך את הדגיגים בשיפולי הבטן!!!!!!!
אחרי אלף אני נרגעתי.ואתה?!
אז חדל ברברת יגיל!
הדיוט!
את הכובע!
שחר,מה עם הז'קט?!
יפה לך אמיר בז'קט וכובע. התלתלים הפואטיים נהיים מובחנים!
מאמר בעיתון 77
אני רגועה עכשיו.מה אתך?
אז שב בשקט חבוב,נשמה!
חאוה ד"ר זנזירי ברררר
דוקטור לספרות
אסכולת כביש גהה
ואזור התעשייה פתח תקווה
היי רני
יפור נפלא להתחיל את הבוקר.
הגיבור שלך הוא סוג של בן אדם בתוך בן אדם, גם צופה בעצמו, וגם מספר, מזכיר לי כמו גדר שיש בה חורים,הולכים לידה לפעמים רואים את פנים החצר לפעמים יש חומה.
להתראות טובה
טובה, דימוי מקסים וכל כך מדויק לפרקונים הללו. תודה לך. רני.
"אבל אני רוצה לחוש שליטה. אני רוצה לירות בו בקצב שלי. לא מתוך לחץ. זה מזכיר לי קצת את הטיסה, כשאני שולט בדברים עד הסוף"
אני מוריד את הכובע בפניך.
כן בפסקה זו יש את כל הדרוש
להיות סופר.
שלך
יגאל, תודה רבה לך על הקריאה ועל התגובה היפה. לי יש כובע – כפי שאתה ודאי יודע – אני מוריד אותו בפניך ובפני "המיותרים" שלך, איש יקר שכמוך. רני.
כשלימדתי בבית ספר יסודי אז המנהלאז (עשה לי עיניים כי הייתי צעירה וסקסית אז אמרתי לו פחחחחחחחחחח
כשלימדתי בחטיבת הביניים אז היה משעמם בחדר חורים אז המנהל רצה להתחיל איתי אבל זה נראה לי לא מתאים עשיתי לו פחחחחחחחחחחחחחחח
אז כשלימדתי בתיכון (הייתי צעירה וסקסית) אז המנהל אז עשיתי מה העניינים
אז כשגמרתי דוקטוראט אז הכרתי איזה אחד בבלוג שמתי עליו ואני עוד צעירה וסקסית אז הוא עשה לי פחחחחחחחחחחח
ועכשיו אני צעירה וסקסית אמרתי לו,תזוז,תזוז הלאה פחחחחחחחחחחחחחחח
אוקוצר,מה רציתי להגיד,
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
יגיל זה לא אתה! שקט שיהיה!
מה חשבתי שהתכוונתי אליך?
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
תזוזו הלאה,תזוזו,פחחחחחחחחחחחחחחחחח
חואה זנזירי בררר
דוקטור לתורת הספרות המשווה
אוקוצור,הז'קט ,רצה להוריד את הז'קט
המנהל,אמרתי לו,תזוז הלאה,תזוז הלאה,
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
יגיל,שקט שיהיה!תירגע! מה רציתי לומר
השיר –
רן, אני יודעת שזה אמנון נבות עושה את כל השטויות האלה. איזה מסכן הוא שרואים לו.
לא אמנון נבות. רואים למישהו אחר
מי ? מי ?
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
תירגעי,אומרים לך,תירגעי!!!!!!!!
יגיל,הקסקט!
אז מה רציתי לומר
למי יש בגודל של גפרור?
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח!!!!!!
חואה זרמת זרזיר
דוקטור למיקרוסקופיה
של אורגניזם אנטי ספרותי
אסכולת הרומן הרומני החדש
-מחלות עור ומין –
-כתיבת מחקרים לפי הזמנה-
-טיפול בכספית –
יפה לך נמיר!!!!!
לכ'
מריו מרדכי שחר
א.ג.נ.
הנך מוזמן בזאת למשרדי ע"מ לקבל
טיפול אנטי פואטי בכספית.
טיפול זה ישפר ללא ערוך את הממשק
השירי הצולע והיעדר הרגישות המולדת
לעוני ולצער בעולמנו מול הסמטה הטבריינית.
הנך נדרש בזאת להשאיר את הז'קט במסדרון.
נודע לי כי אינך מקפיד על טיפולים
קבועים (לגימה של נפט בשיעור של כוס
אחת שלוש פעמים ביום) מה שמחייב נקיטת אמצעים פואטיים חריגים
בברכה
ד"ר זרמת זר (זנזירי) בררר
קולונסקופיה חודרנית
מחקר תסמינים משווים של אנטי ספרות
מיקרואורגניזם פואטי ואנטי היסטמינים
של גרייה א. ר.
סקסולוגיה של מנהלי בתי ספר יסודי
ותורת הפרוזה על פי אסכולת פראג – תל
אביב – טבריה ע"נ מיין.
סימננו: אור 780000
רני מחק את התגובות המופרעות קשה להכנס ולהגיב על רקע החולי הנפשי הזה של הכותב אחוז הדיבוק
רני שותף מלא לחולי הנפשי הזה ונושא באחריות מלאה. (לא במקרה חולה הנפש בחר ברני כאכסניה למחלתו.)
לכ'
מר ד. צא
כאן.
הנך נדרש בזאת לפנות אלי בלשון נקבה.
הנך מוזמן בזאת לטיפול בתסמינים של
היעדר התמצאות במרחב הפואטי זכרי\נקבי.
הנני לציין שהיעדר אוריינטציה מגדרית
מסכנת את מבקרי האתר
טיפול בכספית ונפט נמצא מועיל למצבים אלה.
הנך נדרש בזאת לסור למשרדי לצרכי קביעת המינונים.
הואיל ומשורר אתה לאאאאאאאאאאאאאאא
לפנים משורת הדין אינך נדרש להשאיר את הז'קט במסדרון בנסיבות אלו של
דלות פואטית.
ברגשי יקר
זרמת זר זרזירי ח. דוקטור
קולונסקופיה פואטית חודרנית
החוג למדע הספרות ההשואתית
מיסודה של פרופ' זיבה שמ"ר שית (סיפיליס)
סימננו : ד.ר. תקציב 2010