הרביניסט האחרון (ד) – רומן

31.

   "חנה, בני הסתבך פה עם העולם התחתון."

   "מה?"

   "מה שאת שומעת."

   "אבל הוא מהנדס בניין. איך?"

   "תאמיני לי, אפשר להסתבך. החברות הגדולות חושבות שהוא גנב מהם חומרי בניין ומכר לעולם התחתון."

   "לשחורים?"

   "כן, אלא למי? אחד מהם, אתמול, איים עליו עם אקדח באתר. הוא חזר הביתה מזיע כולו. זה לא להאמין מה קורה פה, אנרכיה מוחלטת, ומאז שמנדלה עלה לשלטון, זה נהיה עוד יותר גרוע."

   "והמשטרה לא יכולה להתערב?"

   "תתערב, נו אז מה, מחר זה שאיים יהיה בחוץ. חוץ מזה, המשטרה גם היא מעורבת עם העולם התחתון."

   "וחברות הבנייה הגדולות?"

   "אלה קרטלים בפני עצמם. חנה, אני ממש מפחדת. מגיעים לכאן איומים בטלפון. בני צועק, הם צועקים בחזרה. אין לי מושג מה הוא עושה, אבל זה לא ייגמר טוב. פעם אחת שמעתי אותו גם בוכה בטלפון."

   "בוכה? בני?"

   "חנה, מייבב בלחש, שאני לא אשמע. אני לא יודעת מה לעשות."

   "מה זאת אומרת, תחזרו, ומייד."

   "הוא לא רוצה כל כך, נראה לי שהוא מתבייש לחזור לארץ."

   "מה זה שייך, עוד תמותו שם. במה הוא הסתבך, לעזאזל?"

   "אני מפחדת אפילו לדבר בטלפון, אני יודעת, אולי יש האזנה."

   "מה?"

   "מה שאת שומעת, אבל האמת, מה שהכי מדאיג אותי זה שמישהו יפגע בעדי ובסער. אם מישהו יעשה להם משהו, אני פשוט אתאבד." (בכי).

   "צילה, את שומעת אותי, צילה?"

   "שו-מ-עת."

   "תחזרו לפה תיכף ומייד, את שומעת. צילה, יש לכם כסף מזומן לחזור?"

   "או-לי."

   "אולי? אני אדבר עם מאיר והוא ישלח לכם כסף בהעברה בנקאית. תחזרו לכאן עכשיו. כבר מחר, לכל היותר מחרתיים, את לוקחת מטוס-אונייה-צוללת-טיל, לא מעניין אותי. תשאירי הכול מאחור. תצאו משם, ואנחנו כבר נעזור לכם."

 

32.

   יכולתי להרוג את עמיר ולא עשיתי זאת. הוא הוכנס לאולם 606 של בית המשפט המחוזי, לבוש חולצה מגוהצת, וסוודר היה תלוי ברישול על כתפיו. לעס מסטיק וחייך. חשבתי על החיוך המבויש של יצחק ומשום-מה עיניי נקשרו בדמעות. אני זוכר את זה, כי לפני כן זה לא קרה לי אף פעם. אני לא בוכה. גם כשאבי, שאהבתי, נפטר מהתקף לב לפני שנים, לא בכיתי. לעזאזל, איך נדד החיוך המבויש והאדמדם של יצחק, החיוך הזה לפני שהוא מצית לעצמו סיגריה, אל החיוך הציני והמזלזל, זה עם המסטיק בפה. אבל אז עוד לא הייתי בטוח במעשה שעלי לעשות. עוד טסתי בשמים, ואחי בני היה בין החיים. וכאשר אמר השופט כי, "יש לנו תחושה שהנאשם הזה כבר נשפט," ומייד הוסיף כשהוא מרים את עיניו, "על פי השיטה הנהוגה בישראל, רק בית משפט מרשיע נאשם בפשע קטן כגדול. וכמובן, בית המשפט יקפיד על שמירת זכויותיו של הנאשם." היה נדמה לי שהוא מביט עלי, מדבר אלי. מוזר. ישבתי בקצה האולם ויכולתי לראות את עמיר מחליף דברים עם הוריו ואחותו באמצעות תנועות שפתיים, וזה די עצבן אותי, האנושיות הזאת. איתן הבר ישב שורה לפני המשפחה, ראיתי את גבו הכפוף ואת העורף. הוא היה מתוח מאוד, נסער. כשניגש אליו אביו של עמיר ואמר לו: "הייתי רוצה לבקש מחילה," קפץ הבר וצעק, "אל תתקרב אלי." ואימא של עמיר אמרה לבעלה: "עזוב אותו, אתה לא רואה שהוא מפלצת!" האמת היא, גברת, שהבן שלך הוא המפלצת – זו האמת – אוהו, ועוד איזו מפלצת. אבל באותם רגעים שישבתי בסוף אולם 606, לא חשתי שנאה-גוררת-מעשה לעמיר, ולא יכולתי בעצם לתכנן ולבצע כלום. כי הייתי מיואש, כן, מיואש וכעוס מאוד. בעיקר פגוע. ראיתי פה ממש כישלון אישי. כאילו המדינה היא מעין גוף אורגני אחד, יחידה אחת של גוף ונשמה, ועמיר מעין פצע מעציב בתוכה. "הדיון הבא יתקיים ב-23 בינואר," אמר השופט אדמונד לוי, וככה הלכה לי ההזדמנות השנייה פייפן.

 

33.

   אחי היקר, שלום. אני חייב-חייב כסף. ממש באופן דחוף. מיכאל הקבלן הרוסי ואני עובדים בסווטו. אנחנו נוסעים ב"בֶּה-אֶם-וֶה 728" החדשה של מיכאל עד הדאון-טאון. שם, במשרד המצ'וקמק שלו אנחנו מחליפים בגדים ומכונית; לובשים בגדי פועלים ולוקחים איזה "פיאסטה" ישנה ונכנסים לסווטו. תבין, אם תיכנס לשם עם ה"בֶּה-אֶם-וֶה", תוך חצי שעה לא יישאר ממנה כלום. השחורים מפרקים ולוקחים הכול, כמו עכברים. מה שנמצא בחוץ הם גונבים: חול, חצץ, פְּרוֹפְּס, בטון, לבנים, דְּבָקִים, ברזלים, אמבטיות, קלקר לבידוד, חוטי חשמל – בכל הם סוחרים. אנחנו עובדים פה עם קבלן מבפנים שקוראים לו פיטר מננגאני. שחור שיודע איך להסתדר. מילה שלו בסווטו זאת מילה. אף אחד לא ייגע בך, אם אתה עובד ומסתובב איתו. אתה צריך לראות כאן את החנות שלהם, כמו ברוסיה, הכול מוחבא מאחור בארגזים על מנעולים, חלון הראווה ריק לגמרי ובקדמת החנות המדפים ריקים. אפילו הם, שהם ממש מאפיה כאן, מפחדים מגניבות. מיכאל מסתובב עם אקדח ברטה, שיהיה. אני מסתפק בכובע רחב שוליים ובספר הכחול של בטון-קלנדר. הם משוכנעים כאן שאני גאון, כי פתרתי להם כמה בעיות ניקוז, ויש לי רעיונות מקוריים. מתייחסים אלי כמו אל איזה פרופסור. "יס מאסטר, יס מאסטר". איזו אומללות. אנחנו בונים בתי ספר חדשים לילדי סווטו. זה עסק לא פשוט. פעם הילדים היו לומדים כאן תחת סככות בשמש. היית מאמין? איזה עוני. פשוט סככות ברזנט גדולות על שלדי ברזל מרובעים וענקיים. עכשיו החליטו לבנות בתי ספר על האדמות שעליהן עמדו הסככות. אבל מה, צריך לפרק אותן, וזה עולה כסף ורוצים לחסוך. אז מיכאל מצא שיטה ביחד עם הממשל, איך לפרק את מפלצות הברזל החלודות האלה שבשמש בלי שזה יעלה גרוש. פשוט לוקחים את הנערים מבית הספר ונותנים להם מסוריות גדולות. היית מאמין, מסוריות! והם מטפסים כמו קופים על שלדי הברזל האלה ומנסרים אותם לאט-לאט. לא משלמים להם כלום, אבל נותנים להם את הברזל ומננגאני דואג למכור אותו בשוק הקבלנים, ואת הכסף מהמכירה הוא לוקח לעצמו ונותן גם משהו לנערים. כשראיתי את הילדים האלה בפעם הראשונה ממש לא האמנתי. הם תלויים ממש כמו קופים בין שמים לארץ בשמש הקופחת ועובדים במרץ ומנסרים את הברזל. עשרות ילדים תלויים על שלדים חלודים. זה מחזה נורא. אין מה לעשות, אומר לי מיכאל, זאת השיטה הכי זולה.

   אז אם אתה רוצה לראות את אח שלך נשאר תקוע בפרויקטים העלובים האלה, בבקשה, ואם לא, שלח לי בבקשה עוד כסף כדי שאוכל לפתח את הבתים המודולריים מבטון קל. הרב דיוויד, שאני לוקח אצלו שיעורי קבלה, אומר שהר' מליובאוויטש אומר שהחיים הם כמו גביע יין. כל הזמן ממלאים לך אותו. השם משפיע עליך מטובו, ואתה רק תשתה. אבל אתה לא יכול כל הזמן לשתות, די רווית, והגביע ממשיך להתמלא; אז אתה חייב למזוג מהגביע שלך גם לאחרים שהגביע שלהם ריק, אחרת המשקה יתחיל להישפך לצדדים ואתה תצא נפסד. כי אם יישפך המשקה לצדדים ויאבד, או-אז ייעצר גם השפע, תיפסק הנביעה, וגביע אחר יתחיל להתמלא. זה הזמן למעשים, לא לדיבורים. מחכה לשמוע ממך, אחיך הפילוסוף, בני.

 

34.

   אני יושב בגן מאיר שעות וקורא מה שאני כותב. מוחק ושוב כותב. לפעמים אני לוקח לשם עיתון וקורא. אבל בדרך כלל זה מעצבן אותי – העיתון, אז לפעמים אני לוקח איזה ספר טוב. מסתכל על הילדים סביב לבריכה. רוכבים על אופניים, רצים זה אחרי זה, מתחבאים מאחורי העצים ומציצים. קבוצה מיוזעת של נערים דתיים נכנסת למגרש החול וכדור בידה. אחד מהם, עם אף ארוך, סנטר מחודד וכיפה שחורה סרוגה, מקפיץ את הכדור על הרגל מספר פעמים. הם נחלקים במהירות לשתי קבוצות. כן כוחות, לא כוחות, מי עומד בשער? לא אני, כן אתה. בחייאת, תעמוד רבע שעה ואני אחליף אותך, נאג'ס. הרמה… והמשחק מתחיל. הציציות המיוזעות מתנפנפות ברוח החמה. אחד הילדים בועט חזק בכדור לעבר השער. עף לו הסנדל באוויר. הם ממשיכים לשחק. נתי, יא בן זונה, תעצור את המשחק הזה, אתה לא רואה שמשה-חבלן על הרצפה? משה-חבלן מסמן בידו שהוא בסדר, אבל אני רואה אותו גורר רגל. הכיפות של כולן התהפכו, והן נראות כמו קעריות קטנות על הראשים, בקושי נאחזות בסיכה. צפיחית בדבש. ילד עם אופניים וגלגלי עזר חוצה את המגרש במהירות. יאללה ת'חפף, יא גמד, צועק לו מישהו. נמאס לי. אני חוזר לרשימות שלי. כשהייתי בגיל שלהם, בני כמה הם, שתים-עשרה? ארבע-עשרה? הייתי משחק כדורגל כמו שד. היום אני לא זוכר איך מקפיצים כדור. אני מביט בכריכה של עמוס עוז. ציור של פיקאסו על העטיפה. הוא נקרא 'חיים': אם אוחזת בתינוק, מביטה בזוג צעיר חבוק ועירום. ברקע דמויות משתבללות. נמאס לי. אני חוזר לרשימות שלי. הן נראות לי עכשיו מיותרות כל כך. אין בהן סדר. הכול בבלגן.

   משה-חבלן גורר עדיין את הרגל, אבל הוא משתלב במשחק לא רע. הוא בולט. אחד הטובים. כן כוחות, לא כוחות. נראה שהמשחק שקול. אני חושב על זה עכשיו. בני, אח שלי, בחיים שלי לא ראיתי אותו משחק כדורגל. כנראה זה נראה בעיניו נחות. היה עושה התעמלות קרקע, קפיצה לגובה. הוא לא היה רע בזה. היה גבוה מאוד. שיחק מטקות בים כמו שד. היו שנים שהוא היה שזוף כמו כושי. החברה הדוסים האלה קצת כבדים. למישהו נפלה הכיפה, הסיכה לא החזיקה והסרוגה-כחולה החלה להתגלגל בחול. עצור. נתי מרים את הכיפה, מנשק אותה ומחזיר לו אותה. הילד מנשק את הכיפה ושם אותה בכיס. כנראה אבדה הסיכה. רואים מייד מי המנהיג, אני חושב. נתי הוא המנהיג ומשה-חבלן טוען לכתר. אני חוזר לרשימות שלי.

   מעולם לא החזרתי את הפייה של הסקסופון לבני. הלכתי לבד עד לחוף פרישמן. הרוח ניפחה לי את הגופייה הלבנה שמתחת לחולצת בית-הספר, עמדתי על הסלע והשלכתי את הפייה אל המים. היא צפה קצת עד שנדמה כאילו הגלים עומדים להחזיר אותה אל החוף, אבל אחר כך ריקדה על קצף המים כמו מצוף כסוף וזוהר, חפץ יקר, אוצר בלב ים, אבן-חן טובה מאי המטמון; קרן שמש פגעה בה, והיא התרחקה מן העין, אלכסונית, לכיוון יפו, ויותר לא ראיתי אותה. זאת הייתה קנאת אחים טהורה. קינאתי בו. אחר כך לילות לא ישנתי, כי הצטערתי על זה והתביישתי לספר על המקרה הנבזי הזה. חשבתי לספר לאבא וחזרתי בי, לגלות לאימא והתחרטתי. לא היה לי כוח נפשי ומבני פחדתי. פחדתי מהתגובה שלו. יהיו מכות. ידעתי שיהיו מכות. זה לא יעבור בשקט. חצי מחופשת הקיץ בני עבד, שלוש שעות כל יום, כדי להחזיר את הכסף על אובדן הפייה.

   פנדל! היה פנדל! יא בן זונה. תפסיק לשחק. בוא'נה, בלי לערב הורים, בסדר. יש מכות. נתי עומד מול משה-חבלן והם כמו שני תרנגולים מעל ערימת דורה וכולם מסביב. אחד צועק: פנדל. השני: אין פנדל. נתי דוחף את משה-חבלן. הוא מושך את הרגל אחורה וכמעט מאבד את שיווי המשקל, ואז מוריד בומבה לפרצוף של נתי, בוקס כזה שמתלבש יופי. נתי מאבד רק לרגע את העשתונות, ואז מתנפל עליו, עד הסוף. ענן אבק.

   אתה יודע מה – פנדל! אומר משה-חבלן. אתה רוצה פנדל, יאללה פנדל. אין פנדל, אבל שיהיה. אל תוותר לו, לא היה פנדל, אל תוותר לו, נשמעות קריאות מכל עבר. משה-חבלן מתרומם, כולו רגבי עפר וחול, והולך לעמוד בשער. צא-צא יוסי מהשער. בוא-בוא, תבעט נתי, נראה אותך מכניע אותי. הוא רוצה לנצח על השקר. שיהיה לו לבריאות. יש מי שרואה ושומע. יש לו כיפה על הראש והוא רוצה לנצח על השקר. נתי לא מתרגש ושם את הכדור על החול במרחק קצר מן השער, אחורה-אחורה. גם פה אתה משקר עלי, קח אחורה. נתי פוסע חצי-מטר אחורה ועורם ערימת חול קטנה, מציב עליה את הכדור המרופט. הוא לוקח תנופה, רוקע מעט ברגליו כמו אַיִל צעיר, רץ ובועט שפיץ. הכדור המרופט עף בקשת שטוחה. משה-חבלן מצליח לגעת בו ולהדוף אותו ביד אחת, אבל במקום לאגרף אותה, היד נשארת פתוחה וכל הכף מתעקמת לאחור. הכדור מקפץ בחינניות אל תוך השער בינות לחיבורים. גוללללל! צורח נתי עם האף והסנטר הארוכים לשמיים, ומרביץ קפיצה כמעט עד עמוד החשמל. אההההההה! צורח משה-חבלן, תופס ביד שמאל את יד ימין ומתפלש בעפר, מסתובב ומסתובב על הרצפה כמו משוגע. אחחחחח! אמא! הוא צורח וכולם מתקהלים סביבו, עד שאפילו נתי רץ אליו בהיסטריה.

   אני מבין מהר מה קורה ופועל. תוחב את הרשימות שלי מתחת לבית השחי, משאיר את עמוס עוז על הספסל ורץ כאחוז אמוק אל משה-חבלן. זוזו, זוזו, אני צועק, הוא שבר את היד, זוזו! אני מרים את הילד בזרועותיי. הוא קטן. מרחוק הם נראו לי יותר גדולים. טעיתי. אולי הוא בן עשר, והוא בוכה, ואני רץ כמו מטורף לכביש הראשי, לבוגרשוב, לתפוס מונית. משה-חבלן צורח מכאב. החברים שלו רצים אחריי. נוהל פינוי פצוע. האויב סוגר עלינו מאחור. רות עבור. אני עוצר מונית ונכנס אליה במהירות עם הילד. טורק את הדלת. בזווית העין אני רואה את הילדים רצים אלי מרחוב בוקי בן יָגלי ורחוב המליץ. הכיפות חומקות בינות למכוניות. כל כך מסוכן, אני חושב. כמה העיר הזאת גדולה. זה ממש כרך.

   "לאן?" שואל הנהג.

   "לאיכילוב…" אני עונה. משה-חבלן בוכה וצורח מכאב.

   "מה יש לילד שלך?" שואל הנהג בבהלה.

   "הוא לא שלי," אני עונה, "אני חושב שהוא שבר את היד."

   "בוז'ה מוי," אומר הנהג.

   אני מציץ ביקורתית לעבר פניו של הנהג במראה הפנורמית כדי לראות אם הוא עומד לשאול אותי עוד כמה שאלות של "מה נשתנה", או שהוא עומד לנסוע.

   "איתות למטה – וייסע," אומר הנהג והילד צורח מכאב.

   "סע מהר. אני אשלם לך."

   "טופ טופ. אני נוסע לאיכילופ."

   אוי, לא. זה הוא. שוב נפלתי על הבולגרי העצבני הזה. רק שלא יעשה תאונה. ואני עוד חייב לו כסף מהפעם הקודמת. אין לי מזל.

 

35.

   צריך לתכנן הכול מראש, לפי מפה. לבנות מהתחלה מתי צריך לעבור את הכביש הזה ומתי אתה טס לאורך הדרך הזאת. איזה תוואי נכון. ולחזות בסוף את הנקודה שאליה אתה רוצה להגיע – אם זו באר, או עץ בודד בלב המדבר. אתה יושב ומתכנן את זה בלילה לבד. לפעמים המפקד משנה לך את הנתיב ואומר לך, תטוס עכשיו לנקודה אחרת. בהפתעה זה בא לך. ככה. וזה יותר קשה. אתה צריך לזהות את הנקודה, לטוס אליה ולמצוא אותה. "בערך" לא מתקבל כאן. יש ניווט גבוה ויש ניווט נמוך.

   לפעמים תוך כדי ניווט אומרים לך, "שמירת אי-טי-איי". זאת אומרת, אתה מנתב כפי שתכננת, וחייב להגיע לנקודה מסוימת בשעה מדויקת. פונקט. אין חוכמות. על השניות. ואז אתה מבין ומתחיל לבנות את כל העסק אחורה, כמו בסרט וידיאו שרץ לאחור, וקובע לך באיזה זמן תצא למטוס, מתי תניע אותו. הכול בנוי מראש. אם אתה מאחר, צריך להגביר מהירות, אבל גם על מטוס יש הגבלות. יש מקסימום שמותר לטוס. אז אולי נקצר את הדרך. נחתוך. אבל מה אני עושה אם אני מוצא את עצמי פתאום מקדים? זה הרבה עומס על חניך. לכל חניך יש תיק וסופרים בו את שעות הטיסה – ארבעים שעות. כל זה בשלב הראשוני של הסטירמנים. אחר כך אתה עובר למטוס מתקדם יותר. עדיין מטוס בוכנה, אבל יש לו חופה סגורה והוא הרבה יותר מהיר. שוב מתחילים קורס בסיסי, עד "צ'ק 80", שזה שמונים שעות טיסה. אחרי זה יש מבחן, יש כאלה שילכו הביתה אחריו. ש-לום.

   אחרי "צ'ק 80" נכנסים המטווחים לתמונה. אלה כבר מטוסים שאפשר לשים עליהם פצצות ומכונות ירייה, בראונינג 03. סוף-סוף עושים כמה טיסות ירי. אבל אין מטרות באוויר. זה רק אוויר-קרקע. יש מטווח. מציבים מקלות גדולים, כאלה שעומדים באלכסון. בין המקלות שמים בד, חמישה מטר על חמישה מטר. אתה צולף על זה, ורואים מה יוצא. היו מכונות ירייה שירו דרך הפרופלור באופן מסונכרן. זה היה מצחיק. תארו לכם שאין סנכרון בין תנועת הפרופלור לקצב הירי – הכדורים באים עד אליך. ספיישל. הטלנו גם פצצות. קטנות כאלה, חמישים קילו. זאת הייתה פצצה לא נפיצה, פצצת אימונים. אבל כשהיא הייתה פוגעת בקרקע, היה יוצא ממנה עשן. ככה היית יודע איפה פגעת. על הקרקע היו מסומנים עיגולים כאלה, והיית צריך להטיל את הפצצה לתוכם.

   בהתחלה היינו בבה"ד 2 בחיפה, אחר-כך – בתל-נוף. כל הזמן הייתי ליד הים, רואה מהאוויר את קו המים. זה נותן תחושה אמיתית של הרפתקה וחופש, כאילו הארץ הקטנה הזאת עם כל האויבים האלה שמקיפים אותה מסביב, מכל הכיוונים, תלויה רק בך, בהגנה שלך, ובידיך לפתוח לה את השער לעולם הגדול. אני יודע שזאת תחושה קצת מגלומנית, אבל זה מה שהרגשתי.