על הפרוזה של הסופר שלמה ניצן

באחרונה הופיע קובץ שירים צנוע מהעיזבון "צמחתי להיות לפניך" של הסופר שלמה ניצן (1921-2006) בליווי פתח דבר אישי ומרגש של ידידו המשורר נתן זך. זך כותב: "ייתכן מאוד שרק בשנה האחרונה לחייו, כשחש שקצו מתקרב, כך אמר לי פעם, החליט להשאיר לנו צוואה זו בדמות קובץ השירים אותם כתב במהלך שנה אחת. שירים כואבים, כאב מגולה ולא מסותר, בדידות, החשש מפני חוסר השחר, הווידוי האינטימי – אבל רק בסופה של הדרך. בהם גם שירים אורבניים וממילא שירי תל אביב. האמת היא שהופתעתי למקראם. שהרי שלמה ניצן היה בעיניי מספר ורק מספר". נדגים מתוך השיר "על הגשר ומתחתיו": "לאן את מתגלגלת/ ארץ דוהרת/ לאן את טסה/ מכאן לשם, משם לכאן –/ פנסים אדומים לכאן לבָנים לשם –/ לאן/ טס-רץ רכב ברזל זה/ יום ולילה/ בנתיב איילון/ שעה ושעות/ ללא הפסקה/ במלוא קובַּעַת היממה/ ללא הפסקה/ מאתיים בשנייה/ אלפיים בדקה/ אדומים לכאן לבָנים לשם –/ ארץ ארץ לאן?"

   ספר צנוע שכזה הוא סיבה מספקת ומוצדקת לחזור ולעסוק ביוצר שלמה ניצן. הוא היה סופר בחסד, בן דור הפלמ"ח, שלא זכה בחייו להיות ידוע כסופרים המרכזיים בני הדור הנפילי ההוא (משה שמיר וס.יזהר), אבל גם לא זכה למידת הפופולריות שלה זכו סופרים טובים אחרים בני הדור ההוא (נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, יגאל מוסינזון ודן בן אמוץ) הוא עלה לארץ כנער ב-1935 מלטביה. במשך ארבעים שנה ערך את "משמר לילדים" וכתב לילדים ולבני נוער. נובלה מאוחרת שכתב בזקנתו "ספירת מלאי" (ביתן, 2000) היא מן הנובלות היפות שקראתי בספרות העברית.

   דור הפלמ"ח, דור בארץ, זה אומר סגנון מאופיין מאוד, מעין כתיבה אקספרסיבית זורמת תודעתית. לעתים המספר בוחר לו דמות חיצונית ומשיח עימה. תוך גמגום, היסוס והמהום, הוא פורש את סיפורו לאורך הדפים. זה אומר דמויות עגולות אנושיות, שפה עשירה ומצלולית, אינדיבידואל המייצג יותר את הקולקטיב  ופחות את עצמו, אבל בשום אופן אין הוא סטריאוטיפי, לא ולא! הוא עמוק ומוקשה.

   ב"חגים בחולות" (סיפורים), ספרו הראשון (הקיבוץ המאוחד, 1949) מצוי סיפור יפה הקרוי "אדם במשעול", הכולל שברי דו-שיח יומיומי וקטעי מונולוגים הנאמרים עם לכתו של אדם לעבודה דרך משעול קצר מובלע בשדות. אלה הם דברי נחמה שאדם אומר לעצמו, והם מאפיינים את כל הפרוזה שכתב ניצן בחמישים השנים הבאות, שבמרכזה דמויות העורכות חשבון נפש, אנשים בודדים, יחידים שנוצחו על ידי החיים.

   שיאה של יצירתו היא ללא ספק הטרילוגיה (שלושה רומנים הקשורים זה בזה, בעברית תקנית מִשְׁלוּשׁ) "צבת בצבת", הכוללת את "בינו לבינם" (הקיבוץ המאוחד, 1953), "צבת בצבת" (הקיבוץ המאוחד, 1956) ו"יתד לאוהל" (ספרית פועלים, 1960). הטרילוגיה החשובה הזאת זכתה למהדורה קאנונית ב-1990 והופיע בכרך אחד בהוצאת מוסד ביאליק בעריכת פרופ' דן מירון שאף כתב מסה מקיפה ופרטנית עליה כמעין אחרית דבר ושמה "נופה של ההיסטוריה כתמונת תַּפְנִים".

   זוהי סאגה משפחתית המתארת אב ובניו בקרבות ובעורף. הרומן הראשון "בינו לבינם", עניינו הימים של ערב הקמת המדינה, כשהכלניות, הבריטים, עוד שלטו בארץ, והוא מסתיים בליל ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר. השני, "צבת בצבת", שעל שמו קרויה כל הטרילוגיה, הוא ספר של תקופת היחד הגדול, ספר התהוות של עם כמאמר שירו של אמיר גלבֹּע "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", כאשר אל הקרבות הולכים הצעירים, ואילו אל המלחמה וכל הנורא הכרוך בא נקלע העם כולו. צריך לזכור כי אחוז אחד מן החיים ביישוב היהודי הקריב את חייו במלחמת השחרור, 6,000 קורבנות גבתה המלחמה ההיא מיישוב בן 600 אלף נפש. השלישי, "יתד לאוהל", כשמו כן הוא, והמוטו שלו לקוח מן ההוגה מרטין בובר הכותב על האדם: "לפעמים אינו מוצא בעולמו אפילו ארבע יתדות לתקוע את אוהלו." הרומן מתאר את  ראשית ההתפוררות של היחד-אנחנו, את ההתפרקות ומגמת האיש לביתו, כאשר הבית הלאומי נהפך יותר ויותר לספק בית, והישראלי מבקש להיות יותר "אזרח העולם" כמאמר שירו של ידידו הטוב של ניצן, נתן זך, המסמל יותר מכל יוצר את המעבר אל היחיד הפרטי שפניו אל העולם הגדול.

   הנה שתי פסקאות תיאוריות מתוך הפרק הראשון של הטרילוגיה העוקבות אחר תודעתו של דב בר ביקל, ראש המשפחה, העסקן הפוליטי של הימים ההם, הציוני, הנפרד ממשפחתו ויוצא לחו"ל בשליחות וכעת הוא מהרהר במונית בדרכו לשדה התעופה לחבור אל חברי הוועדה, האמורה להמריא בעוד שעה קלה אל המקום שבו מתדיינות האומות, להיות משלחת מייצגת לנציג המוסדות:

   "הכביש הזה היה פעם חולות וגם הבתים הנותרים מאחור מזה ומזה היו חולות, וגם הכרמים והשדות. וכדי להגיע מיפו לחיפה נסעו יומיים בדיליג'נס וערכו בדרך לינת לילה. מחיפה למסחה הלכו שתי יממות ברגל. האוניות שהלכו לפורט-סעיד ולאכסנדריה הסיעו שניים-שלושה יהודים לארץ, והעגלון ברחוב הרצל צעק 'הצידה' בעברית והעולים היושבים בעגלתו מחאו כף והתפעלו. כל עולה חדש היה בבחינת אירוע. באונייה שעשתה דרכה לפורט-סעיד זיהה מישהו את ברנר. מהמכללה יצאו מניינים אחדים של נערים אל טבורו של הכביש, שרקו במשרוקית, נפנפו באגרופים והלכו בהפגנה. ההוא שהלך בראש, חבש תרבוש אדום ושרק במשרוקית. הלכו והגיעו עד בית-פלורנטין ועמדו. בעל התרבוש ועוד שניים עִמו נכנסו פנימה ושאר המפגינים עמדו מצווחים בחוץ. אדון אחד גְּבה קומה, היה הדור בלבושו וחובש צילינדר, הופיע לפני פתח הבית וחובש התרבוש האדום הניף זרועו וצעק 'הנה תראו, זה נציג חברת "עזרה"! הלאה חברת עזרה! הלאה גרמנית!'"

   "היה משוטט במבואות אישיותו מתון-מתון, הפליג לבחרותו והיה הולך ומלַקט את חייו בתפניות עזות וזיכרון מאמש מצא לו מיד את חברו מלפני שנים וזיכרון עם זיכרון היו משוחחים ביניהם בנחת, כאילו אין מרחק-חיות של זמן חוצץ ביניהם. ומכאן ולהבא, ולאורכן של שנים הרבה, שמר שדות ושבת ביקב וחרש אדמות ובין כך לכך נאם בכינוס פועלי הגליל וירד לשפֵלה ויישר חולות – בית זה שעזרא בנו בכורו יושב בו, ביקל יישר את החולות תחתיו. ואחר כך עסק בהוראה ונסע לקונגרסים, ונאם שם והרצה כאן. וכל ההתעסקויות האלה שלו לא היו אלא שלוחות של שליחות אחת, והרי אתה מכירו היטב, שתמיד הוא מצוי פסיעה אחת מחייך. ודאי נזדמן לך לשמוע אותו נואם או נוהג בטרקטור בשנת שירותך. אולי קראת את מאמריו או אפשר היה מורה שלך? שאל את ידידך באמריקה, אולי פגש בו באסיפת ציונים בבלטימור. או במקום אחר. בקש את אביך שיספר לך, שמא פגש בו משכבר הימים בין זכרון וסג'רה, אולי קדחו יחד בחוות כינרת או שבתו ביקב או ליוו את הברון בדרכו מצמח או…

   "תעודת זהות בבקשה."

   והנה שתי הפסקאות הנועלות את הטרילוגיה, שוב חוזר היחיד הפוסע ומהרהר כמו בסיפור "אדם במשעול" מתוך קובץ הביכורים של שלמה ניצן "חגים בחולות". אנא שיתו לִבּכם לטון של קוהלת אשר יופיע מאוחר יותר כדמות ליצן-טרגי בספרו המאוחר של שלמה ניצן "צל של ספק", כשם שיש עת לזאת ועת לזאת אצל קוהלת, כך היחיד יכול להיות הרבה אניים מנוגדים, גם זה וגם זה; וכן שימו לב לבחירה האנושית והצנועה לסיים את המִשְׁלוּשׁ הזה הנוגע בחיי משפחה, כשהמנדט הבריטי עוד בארץ ואחר כך הכרזת המדינה ומלחמת השחרור, בקיצור – אירועים גדולים בחיי היחיד והעם – במשהו פרוזאי, יומיומי והכרחי כמו אכילה:

   "יש ודאי שם לרחוב הזה, מה שמו. הוא התמלא והלך אנשים ומכוניות והאנשים הלכו כל הזמן לאורך הרחובות, בין הבתים, בתוך ההמולה הקמה. הם היו הרחוב והם היו המולתו. הם היו שנאתו ואהבתו. כשם שהוא עצמו הוא אחד יוחאי גור המפסיע לו ברחוב וגם מישהו אחר, הרואה אותו מפסיע ככה, בזה הרגע, בזה הרחוב עצמו, מה שמו. הוא המפסיע והוא היודע. הוא הגנב והוא השוטר התופש אותו. הוא ההולך עם נערה והוא המקנא לנערה המתרחקת עם איש אחר עם עצמו. הוא המקשיב והוא המדבר. הוא המושיט ידו לנדבה והוא הנותן את הנדבה. הוא המיידה אבנים והוא המסוקל באבנים.

   "ומוסיף ללכת וקיים מאוד. ככה, לאט-לאט, בין האנשים והבתים בתוך הבוקר המתעורר, וחש את רגליו סופגות אל קרבו את העיר דרך כפות הרגליים ההולכות בזה הרגע על המדרכה, מתון-מתון, צעד ועוד צעד ועוד צעד, בין הבתים בזו השעה של הבוקר, הוא כל-עצמו בין פסיעה לפסיעה, הוא הוא הפסיעה, והנה נפתחות כבר המסעדות וצריך להיכנס לאכול משהו.

   "בתיאבון."

   בעשרות השנים שיבואו אחר כך יפנה ניצן לכתיבת נובלות ורומנים קאמריים. ראויים לציון שני רומנים ונובלה, האחד "שעה גנובה" (ספרִיַת פועלים, 1972; ביתן, 2003) שעליו זכה בפרס ברנר. ניצן נאחז בדברי הסופר יוסף חיים ברנר שאמר: "כל שעה שאיננה מלחמה ואיננה מוות היא שעה גנובה." ניצן מיטיב לתאר ברומן הקצר הזה אלמנת מלחמה המתקשה להיפרד מבעלה שנפל ולהמשיך בחייה. ניצן כותב את קולה מתוך מצב של אלמנות חיה. היא נושאת מונולוגים של בדידות מיוסרים-מתנצלים אל בעלה המת. בקוראי את הספר הזה הבנתי לפתע עד כמה המלחמה האמיתית היא לא בשדה הקרב אלא בלבם של אלה הנותרים לזכור את הנופלים ביומיום.

   הרומן השני הוא "צל של ספק" (ספרִיַת מעריב, 1985) ותוכנו מוזר. זהו סיפורם של ארבעה קשישים, שעשו להם כלוב תחת כנפי הצאלון, שעליו תלה את עצמו קוהלת, אחד מהארבעה. בדומה למת ברומן התת-מודע המופתי של וירג'ינה וולף, "הגלים", הוא, קוהלת, מוסיף להיות נוכח כצל רפאים עד לסוף הרומן. לפי דרכו מנסה כל אחד לסכם את עצמו ואת חייו, אלא שהסיכום מסרב להסתכם. באווירה זו מתפתח סיפור חושני בין בנו של אחד הקשישים לבין שתי נשים.

   הנובלה הראויה לציון היא כאמור "ספירת מלאי" שכתב בזקנתו. בנובלה התודעתית הזו ההרהורים במרחב הפתוח, המאפיינים את דור הפלמ"ח וכתיבתו, מתחלפים במתחם הסגור והמדכא של בית החולים.

   איציק הלוי, הגיבור, הוא כל-אדם, "הוא בו-זמנית רימה ותולעה ומלך כל השמיים וכל הארץ." (עמ' 100). אחדות הניגודים חיה בו כבכל הדמויות של שלמה ניצן. הלוי מתגלגל משולחן ניתוחים אחד למשנהו, כשהוא מודע למותו הקרב. המאבק עם החיים, לנצח או לא להינצח על ידיהם, מתחלף במאבק במוות.

   הלוי מנסה נואשות לבצע "ספירת מלאי", אך הוא מתקשה לסכם את חייו. ולמרות שהוא ביסודו אדם רגיל ושקול ומפוכח, הוא מתקשה לשלוט על רכבת המחשבות הפוקדת אותו במקום ארעי זה בעיקר בלילה. אלה הם שברי מחשבות, מְכִיתות. זהו האדם המערבי בבית החולים המערבי, הלומד את אֵינוּתוֹ עַל סַף הָאַיִן. הוא אינו יכול לעמוד מן הצד ולהביט בדברים בנפש שלווה, תמיד חייב להיות בתוכם, לחשב, לסכם את הבלתי מסתכם.

   בזמן שהייתו בבית החולים מתוודע איציק הלוי לשתי דמויות נוספות, שני חולים. קרפלוס, טברייני אסלי, שנוהג לשתות וודקה בהיחבא מבקבוק של מי-עדן ולהערים על הרופא הערבי במספר הסיגריות שהוא מעשן ליום; ופסח אסתרוק, בולגרי, איש גבוה ושתקן, השותק הנצחי. התמזגות שלוש הדמויות בטכניקת הכתיבה שפיתח ניצן מסיפוריו הראשונים – שאלות ותשובות, מעין דיאלוגים פנימיים של כל דמות עם עצמה ועם מחשבות זולתה האפשריות – יוצרת שלוש דמויות שהן אחת, השתקפויות זו של זו, "מפני שהזולת נמצא בתוכנו בגלוי או בסמוי" (עמ' 110). המרקם העדין הזה נשבר עם מות אחת הדמויות.

   צד יפה של הנובלה הזו הוא מערכת היחסים של איציק הלוי עם בני משפחתו. ניצן מתאר מערכת מורכבת של גבר ואישה שהתגרשו ולהם שני ילדים בוגרים – בן ובת. דווקא הקו הפסימי נשבר כאן על סף הכלא החופשי הזה הנקרא בית חולים. תוך התגוששות וגישוש תמידי שבינו לבינה מצליחים בהדרגה בני הזוג הגרושים להתקרב זה אל זו. ניצן נזהר מאוד מן המלודרמטיות ומן הבנאליה, ובדרכו המורכבת מתאר את מפגשי הזוג תוך ריחוק מסוים.

   בשיחותיהם נחשפת האמת שמאחורי המסיכה הרשמית של שלושים שנות נישואין – פלירטוטים של הלוי עם נשים אחרות והגבר המאהב של אופירה, זוגתו של הלוי שעבר. אך בדרכו הסיפורית הנפתלת מעמעם ניצן המספר גם את האמת הזו, ואין אנו, הקוראים, יודעים עד הסוף: האם וידויו של איציק הלוי הוא דברי אמת על סף המוות, או סתם דברי רהב מוגזמים של התגרות בשל חולשתו ורצונו להתקרב אל אשתו לשעבר. גם לגבי אופירה נשארת האמת עמומה. היא אינה מאמינה לווידויו של בעלה, והיא מתכחשת לקיומו של המאהב הנסתר שלה: "איך שאתה ממציא דברים, קודם על עצמך עכשיו גם עליי, מחטט בקברים כמו עורב." (עמ' 90). הקורא נותר בתחום הדמדומים שבין אמת לבדותה. עם זאת, הזוג מתקרב כתוצאה משיחות אלו, ונראה כי ימשיך להתראות גם אחרי פרשיית בית החולים. דווקא שלמה ניצן, מספר שהעמיד בכתיבתו בעבר דמויות חזקות ובודדות שנוצחו על ידי החיים, דמויות פסימיות, מביא לפנינו זוג שמגיע לידי השלמה ופיוס של ידידות-אמת על סף המוות.

   אל תוך הווי בית החולים המעיק והקשרים הסבוכים של המשפחה המצומצמת, נכנס גם האלמנט החברתי-ישראלי בדמות הרופא הערבי המטפל בחולים ובעיקר באיציק הלוי. הפחד הישראלי מפני הערבי נחשף כאן במלוא ערייתו, לא באופן סאטירי או סטריאוטיפי סמלי כאצל עמוס עוז ברומן "מיכאל שלי", אלא באופן עמוק וריאליסטי. איציק הלוי מפתח מעין בַּעַת (פוביה) כלפי הרופא המנתח וטורח לשתף את שתי הדמויות האחרות – שהלוא הן צדדים שונים באישיותו שלו – בדיון העקרוני הזה של הפחד מפני האחר, כאשר הוא נתון כל כולו בידיו. אם אין לפחד כל בסיס, הכיצד הוא מתגנב אל הראש והלב, וכיצד הוא משתלט עליו?

   אף כי הספר הזה אינו ארוך, מאה עשרים ושישה עמודים קטנים, הנושא קשה, ולכן יש לָמוֹד אותו במנות קצובות. לא קל לקרוא על בית חולים, בלי כל המעיישעס של סדרות הטלוויזיה המלודרמטיות על גבורתם של רופאים יפי- בלורית ואחיות יפות-תואר, ומסכנותם של חולים ניצולים וחיוורים. המורכבות המעניינת של שלמה ניצן מעקרת את האפשרות שמשהו כאן ידמה לסדרת טלוויזיה על בית חולים. ניצן מתמודד עם החומרים באמת. זה קשה, וזה מרתק.

   אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של ניצן הוא מעבר הדורות: אב אל בן. כך בטרילוגיה "צבת בצבת" שעליה תפארתו כסופר, וכך אף בספרים מאוחרים שלו. בנו של שלמה ניצן, מפורסם ממנו ומוכר. זהו במאי התיאטרון עמרי ניצן ומנהל תיאטרון "הקאמרי" האומר על אביו: "הוא היה איש אהוב שחי חיים מלאים ופוריים, שאני מאחל לכל אחד מאיתנו לחוות. בשבילי הוא היה קודם כול אבא, ורק אחרי זה סופר ויוצר, וכאב לא היה טוב ממנו. לא סתם עסקו רבים מספריו ביחסי אבות ובנים. הוא ידע לאהוב, לחנך ולהעניק מעצמו ללא גבול." שלמה ניצן עצמו מיטיב לסכם תמה זו ביצירתו בשיר קצר, טוב, סימטרי ותמציתי בשם "חיבור", מתוך ספר השירים מן העיזבון "צמחתי להיות לפניך" שהופיע עתה: "אבי –/ הכיר אותי,/ לא הכיר את בני.// בני –/ מכיר אותי, לא הכיר את אבי.// אני –/ הכרתי את אבי,/ מכיר את בני.// אני/ מחבר אל אשר היה לפניי,/ מתחבר אל אשר נמשך אחריי.// אני חייב לצאת/ מעצמי/ לפנות מקום/ לאבי ולבני." שלמה ניצן הלך לעולמו, וכעת הפרוזה היפה שלו יוצאת אל דרכה העצמאית בלעדיו.