בננות - בלוגים / / מכתב גלוי לאורציון ברתנא. ביקורת מאוחרת
רן יגיל

מכתב גלוי לאורציון ברתנא. ביקורת מאוחרת

מכתב גלוי לאורציון ברתנא. ביקורת מאוחרת

 

לפני עשרים וארבע שנים פורסם קובץ ב"ספריַת פועלים" שכותרתו "שריפות". הכותב היה אוֹרְצִיּוֹן בַּרְתַּנָּא, שסיפור משלו קראתי לראשונה בכתב-העת "פנטסיה 2000", שפרסם מאמרים וסיפורים בתחום המדע הבדיוני. שם הסיפור היה "קונכייה", ועוד אחזור לעסוק בזה.

   הקובץ הזה, לצערי, אינו מצוי בתודעת הקורא העברי כלל, ואפשר לומר כי גם בחוגים הפנימיים התוך-ספרותיים, לא תמצא אנשים שמכירים או מוקירים אותו. הקובץ כולל חמישה סיפורים קצרים וסיפור אחד ארוך. שיאו של הקובץ לדידי הוא הסיפור "קונכייה". נשאלת השאלה מדוע? מדוע אין מכירים הקוראים את הקובץ?

   מבחינתי, התשובה היא בת שני חלקים: האחד, אופי הסיפורים המכונסים בקובץ אינו תואם, ומעולם לא תאם, את הקוד הקריאָתי – בהנחה שיש כזה – של הקורא הישראלי. דבר אחר, אישיותו של מחבר הקובץ או ליתר דיוק, דמותו במיליֶיה הספרותי.

   כיוון שבחלק הראשון והמהותי, שהוא אופי הסיפורים, אעסוק בהרחבה, אציין בקצרה דבר-מה באשר לחלק השני, הנושא אופי מעט רכילותי.

   אורציון ברתנא אינו מן הדמויות האהודות בקרב המיליֶיה הספרותי בארץ. וזאת מכמה סיבות: האחת, עמדתו הפוליטית הימנית מאוד; השנייה, התעסקותו הפעילה מאוד בעבר במילייה זה כמבקר, כעורך ספרים וכן כעורך פעיל כמה שנים בכתב-העת "מאזנים"; סיבה שלישית ואחרונה – ברתנא לא תיעל, ככל הידוע לי, את האנרגיות שלו לכתיבת פרוזה בשנים שחלפו מאז הופעת הקובץ. הוא פרסם בעיקר שירה ודברי ביקורת ועסק בעריכה.

   רק עוד שני ספרי פרוזה פרסם ברתנא. האחד "השעות הטובות הן שעות הלילה" ("ספרית מעריב", 1994) ו"אדום וסיפורים אחרים" ("הקיבוץ המאוחד", 2003) ולא יסף.

   וכעת באשר לאופי הסיפורים בקובץ "שריפות". אין ספק, שכאן נעשה עוול חד וחלק לכותבם. בעיקר בשל חוסר באוזן קשבת בתוך קהל הקוראים ובשל נתק כמעט מוחלט ממסורת כתיבה כזו.

   הקובץ מבחינת סגנון הכתיבה נופל בין שני כיסאות, כך נראה הדבר לי, וזה, אגבית, סוד קִסמו. האחד, כתיבה פנטסטית מהותית, שיש בה הרבה מחשבה ודיאלוג עם מסורת קודמת, למשל עם "פרנהיים" ו"עד עולם" לש"י עגנון; והאחרת, דרך כתיבה הקרובה מאוד לסיפוריו האקזיסטנציאליסטיים של ז'אן פול סארטר בקובץ המפורסם "אינטימיות".

   הכיצד יגורו זה בצד זה, אלה עם אלו? ברתנא מצליח בסיפוריו ליצור סינתזה זו ומוליד אֵפוא פרוזה מעניינת. הספרות הישראלית בשנות השמונים לא פתוחה כלל למסורת קריאה מן הסוג הזה. הפרוזה הדומיננטית נשארת ציונית במהותה, והסופרים הטובים, החדשים והמתחדשים, עוברים לכתוב בצורה מאוד לוקאלית, בלשון פשוטה וישירה, על מקומות ורחובות בתל אביב גופא, או עיסוק מוכּר בצבא, בקיבוץ, בשואה וכו'.

   כל הסיפורים בקובץ נעים סביב איזשהו מסע חלומי פנטסטי. באומרי מסע, אני מתכוון למסע ממשי ולא למטפורה שחוקה. הנרטיב המוביל את הסיפור מפסקה לפסקה הוא מסע. כך בסיפור "שריפות", שבו עולם הנשרף בלילות ושב לכאורה בימים להיות כפי שהיה. זוג יוצא לטיול, דובר מפונק-מיואש וזוגתו, לראות נכוחה את המציאות של אותו עולם.

   "וכל זמן שהיא מדברת, הולכות המדורות מסביב וגדלות. הכול נזרק לתוכן. עולם בוער. ואני מסתכל ברחוב של ביתי ובועט באדמה עד זוב דם, כשאני רואה איך גוררים שם את המכונית שלי אל האש והיא מתפוצצת בהבהקים גדולים, למרות שאני בטוח שבערב השארתי אותה מול פתח בית נערתי(…) אבל כל מה שנשרף בלילות אינני יותר מה שהיה בימים שקדמו(…)"

   גם בסיפור "נפילה" – השֵׁם מעיד באופן מובהק על ההשפעה והקשר לאלבּר קאמי – מתוארים היטב דובר הגותי, מפונק-מיואש, החושב במשפטי סטקאטו, ונערתו, שלדידי היא יותר תדמית חוזרת של נערה. אלה השניים נמצאים במעין נסיעה במכונית, שלאחוריה מחובר קרון ובתוכו סוס. הסוס הוא סמל הכול, סמל אובדן השליטה, לפי מיטב המסורת, וכן סמל אובדן הקשר. ועם זאת הוא נשאר סוס, המתואר בקווים קונקרטיים מאוד, סוס לשמו, כולו אומר סוסיוּת. ברתנא לא גולש להסמלה זולה.

   "אין זה חשוב איך הלכתי שם על האדמה ששם. זה אמיתי כמו ללכת כאן על האדמה שכאן. אבל אני נשאר רעב. כל חלום, כל סיפור, הוא רק קביעה קטנה. אני מקטלג. אני ממפֶּה מתוך רעב גדול(…)שלהי קיץ. אחר הצהריים מואר כחדר גדול וצהוב, שכוון בו זרקור צלמים. השעה ארבע. השמש עומדת במקום אחד. אני במכונית בבגדי קיץ(…)לידי יושבת נערה דקה. היא ענוגה לידי. אינני רואה אותה במדויק. או אינני שם לב. היא מוכרת לי כל כך, שאינני צריך להסתכל בה(…)קרון מחובר אל המכונית. מאלה המשמשים להובלת סוסים: מלבני ומוארך. בתוכו הסוס שלי. איני מסתכל אחורנית לראותו. הוא שם. מה הוא עושה שם לבד? אינני זוכר מתי חובר קרון-הסוס אל המכונית."

   בנובלה "אור גנוז" יוצאים בסופו של דבר הגיבורים, הכמהים למסע התחברות, בעקבות חוטים מטפיזיים, המקשרים אותם זה לזה – ניסיון להימנע מניכור, לבוא במגע.

   "מחתרת של סופר בן ארבעים. רחוק מאוד מפתיחת הסיפור. בחוץ הקיץ משתולל. לא רחוק ממני הדמויות. ממשיכות לעשות את שלהן. גם כן במחתרת. אמיתיות לגמרי. קיימות. המציאו אותי וכרתו איתי ברית. הנשמה מצאה סוף-סוף את הגוף האמיתי שלה. גוף בו ארבעה אנשים. הנשמה מצאה חלקים אבוּדים שלה. עכשיו היא מחפשת נשמות דומות. כדי להרים מפתח כבד לאחת הדלתות, שקודם אפילו לא יכולתי לראות. אדם חדש צומח במרחב. איבריו אגודים באור גנוז, שאין לו שמות. עד כאן המילים. מכאן – לשתוק."

   כך גם בסיפור "קונכייה", שבו עורך הדובר מסע בעקבות יצור הקרוי "ציבעון", שהוא ספק תוואי נוף, ספק פנימיותו של הדובר, שניים שהם אחד. כאשר אני כותב מסע בעקבות "ציבעון", אין אני מתכוון למטפורה כלל וכלל. הדובר, הקרוי "עין" בסיפור, הולך בפירוש בזמן אמיתי אחרי דמות מוזרה, קטנה כנראה, ששמה "ציבעון". ועל סיפור זה, שהוא לדידי סיפורו הטוב ביותר של אורציון ברתנא, אתעכב.

   הדובר ו"ציבעון" יוצאים למסע בנוף, שהוא ספק מלאכותי: "האור היה ורוד וצהוב. צבעי פאסטל בהירים אחדים, שמערבבים אותם היטב, וחומריהם אוחזים זה בזה, ועדיין אתה רואה כל אחד מהם לגופו." וספק נוף קונקרטי ומוכר: "ומשם טיפסו מעלה אל האור האדיר שהבריק בפסגות, בגגות הבתים הגבוהים, והלך ונמשך מעל כדור-הלכת הזה. אכן היו אלה הוורוד והצהוב."

   בדרך חולפים השניים, "ציבעון" והדובר "עין", בכמה תחנות: חוף וים, המסמלים את הסדר המושלם; עיר דו-ממדית ענקית; נחלים בעלי כרבולות. הם עוצרים ואוספים קונכיות."ציבעון" אוכל אותן. קונכייה אחת מן הנאכלות נלקחת על ידי "ציבעון" ומתמזגת בבשרו. ל"עין" נדמה כי המסע נגמר כאן, אך הוא ממשיך. הקשר הסימביוטי בין "עין" הדובר ו"ציבעון" גורם לכאב בְּשֶׁל אכילת הקונכייה.

   אחר כך הופך המסע קשה יותר, עליהם לטפס על קיר, שהוא ככל הנראה חומת העיר. השניים נכנסים לחדר בקצה הטיפוס הזה. החדר הוא לא מה שהובטח, הוא מכזיב לאחר מסע של שנים. "ציבעון" מחפש בחדר פנקס. הוא מוצא שרבוטי-קונכיות המצטברות כנראה לכלל כתב.

   אחרי כן נכנסות נשים אל החדר לבושות גלימות ומבקשות מ"ציבעון" את הקונכייה כשהן שרות. זו הקונכייה המצויה בחזוֹ. לאחר מכן מופיע במגרעת בקיר אדם זקוף קומה, לו זָקָן ששיבה זרקה בו. הוא נראה לדידי ככוהן, הנשים מתפרקות ונמסות ממשית. התיאור הוא מאוד אקזיסטנציאליסטי, על כל הגועל הממשי הכרוך בדבר, אבל נודף מן הרטוריקה שלו ייאוש מפונק:

   "העיר אוהבת חיים. וחיים הם רק הבשר והדם. צריך להסיר את הקליפה מפעם לפעם, לבדוק שהדם עדיין זורם, שהשרירים עודם מתרחבים ומתכווצים. חללי-הפה, מערות הגוף כשהן נפתחות, השרירים הכחלחלים-אדמדמים, בהם יש להסתכל, כשרוצים לראות את החיים השורצים בפנים. אתה שומע את המוזיקה הזאת. הכול חי פה והכול מדבר. השרירים שואגים אותה והדם הזורם חופשי בתעלות הפתוחות."

   הכוהן, שעל חזו קונכייה ארגמנית רקומה, מדבר בשם העיר, החוככת אם לקבל (תהליך התקבלות) את השניים לחברה שלה. גם הדמות של הכוהן מן המגרעת בקיר אינה מדברת מפורשות, כיאה לנציג רשמי מטעם ממסד דתי. נראה מתוך דבריו כי "ציבעון" ו"עין", שהם אחד, פירקו את עצמם בשנות הדרך, החטיאו עצמם, למרות הדבקוּת במטרה. הוא משלח אותם בחזרה אל המסע, כי הדרך היא היא הנפלאה לדידו, והוא ימתין להם.

   נשאלת השאלה, האם להאמין או לא להאמין לדמות הדוברת הזאת? בכל אופן השניים מחויבים בתנועה מתמדת: "משאך עמדתי, דבקו כפות הרגליים אל הרצפה. משאך נגעתי בקיר החלקלק, דבקה אליו כף-היד." כי הכול: פנים וחוץ, הכול אורגני בהוויה הזאת.

   "ציבעון" מוצא פתח והם יוצאים בעדו. "ציבעון" כעת הוא "רכיכה בתוך קונכייה ענקית, אדמדמת-סגלגלת, בוהקת בשלל גוונים עז, חי, באור ההולך ודועך של בין-הערביים. ולמטה נישאנו ואחריו אלך תמיד, כאן, בים הנצחי, אֵם כל חי". והם הולכים והולכים כתכלית חיים.

   תמצתִּי את הסיפור לטובת אלה שלא קראו אותו, ובכדי שמתוך דיוּנִי יובנוּ טיעוניי. זה סיפור סמלי יומרני. אך לדעתי כקורא, הוא עומד ביומרות שהציב לעצמו.

   הסיפור מטפל בדרך סימבולית-פנטסטית (מקום, עלילה) מחד-גיסא, ומאידך-גיסא מאוד אקזיסטנציאליסטית (בדרכי התיאור ובאפיון המספר) בשאלת הבריאה, או ליתר דיוק, בשאלת האבולוציה, ההתפתחות. זאת הוא עושה בצורה מאוד מסוימת, כלומר, תוך בחינה של יחסי "אני" ו"חברה". ה"אני" המפונק רוצה להיות מלוטף על ידי החברה, כאשר בד בבד מופיעה דחייה ממנה, הרצון שלא תיגע בו. הוא רוצה להיכנס אל העיר, אל הממסד, אבל גם לצאת ממנו בו-זמנית.

   כשאני כותב סיפור העוסק באבולוציה, אני מתכוון באופן ממשי, כלומר במשמעות של התפתחות האנושות. למשל, השימוש בקונכייה כסמל בהקשרים שונים; רצף של קונכיות הופך לכתב; נקודת-התצפית המוגבלת והאמורפית של "עין" הדובר, הוא מדבר מלמטה? מלמעלה? מאחורֵי? מלפנֵי? הרי יחסיו עם "ציבעון" הם סימביוטיים. ו"ציבעון" המוביל מהו? תווי נוף? קונכייה? אישון? כל אלה ביחד? קשה להכריע.

   גם השימוש בעיר סגורה ומבוצרת גורר אינטרפרטציה אבולוציונית-היסטורית: בראשיתיות היולית של חומר נמס מחוץ לעיר, מחוץ לציוויליזציה מצד אחד; ונשים טקסיות וכוהן של תרבות עתיקה, מן הצד האחר. ברתנא הוא אולי הסופר היחיד בעברית שכתב כך מתוך מודעות עמוקה והצליח להגיע לשלמות בסיפור הזה.

   יומרות ענק יש לסופרים רבים להעמיד יצירות מונומנטליות, אך מעטים מצליחים לנקז את היומרות אל תוך סיפור חסכוני, חד, שנים-עשר עמודים, מתפתח מאוד, השומר על קונסיסטנטיות בתיאור העולם הלא-ריאליסטי שלו ונותן לקורא שלו את הכול.

   כפי ששרות הנשים בסיפור ל"ציבעון": "'הבא את הקונכייה', הן שרו, והיו יפות, והתחמקו בכעין ריקוד. 'את הקונכייה צריך היית להביא'", כלומר לתת את הלב, להתמסמס, לוותר על עצמך, על ה'אני'. ברתנא, במקרה זה, מביא את עצמו כולו לסיפור במידה הנכונה.

   לסיום, ברצוני להתייחס במכתב גלוי זה שהוא מעין ביקורת מאוחרת, למכתביו הגלויים של ברתנא שהתפרסמו מדי פעם ב"מאזנים" במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת, והיו בעצם ביקורת ספרותית במסווה של מכתב גלוי לסופר ידוע. ברתנא, לדעתי ביחס המערכת לסיפורי הקובץ בכלל ולסיפור הזה בפרט, נעשה לך עוול. הקובץ לא קיבל את המקום החלוצי הראוי לו. ובאשר לאביך, המשורר ב. מרדכי, שמבחר משיריו עומד לראות אור בהוצאתנו "עמדה/כרמל", גם לו נעשה עוול, ובכלל לקבוצת יצחק למדן, שאליה השתייך אביך רק באופן חלקי והסתופפה לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות סביב כתב העת "גיליונות".

   ברי לי שאף לקבוצה זו נעשה עוול גדול, אולי בשל חוסר קשב כללי שהלך והתפתח בספרותנו ואולי בשל בעיה דורית. האופציה של שירה אפית עברית המחוברת אל שורשים תנ"כיים, משנתיים, לא הוערכה מעולם ותמיד נדחקה אל השוליים הסהרוריים. ואכן הדוגמה הטובה היא יצחק למדן ואחרים, כולל אצ"ג הגדול, הנתפס בעיני חוקרים רציניים כקוריוז, כאופציה זנוחה מראש, כתועה השייך למחנה שלנו בעצם. כן, עוול. אבל, כפי שכתב פטר הנדקה בסוף הסיפור המרגש על אמו "אומללות שמחה בחלקה": "פעם אכתוב על כל זה דברים יותר מדויקים."          

      

 

35 תגובות

  1. באמצע שנות התשעים פרסמתי מאמר זה בכתב העת "מאזנים". כעת אני מפרסמו תוך עדכון והרחבה משמעותיים. מקווה שתיהנו, רני.

    • עליזה קיי

      מצאה חן בעיני, עמדתך. להאיר פינות נידחות, ללא הבלטת האגו.יצירת ברתנא, מוצגת מנקודות מבט שונות אף ההסבר אמין. אשתדל לקרוא את הספורים.

      תודה

      • עליזה, תודה לך על תגובה. אני עוקב אחר תגובותייך בבלוגים אחרים ומוצא בהן עניין. מקווה שאכן הארתי את הסיפורים החבויים. רני

    • יוסף עוזר

      לרן, ברכות ותודה על הדברים ממני.

      הדברים על היצירות שלך ברתנא מאלפים ומעוררים עניין.

      לא פחות מכך חשוב שנאמר כאן בגלוי על ההתחשבנות הקטנונית של "המילייה הספרותי"

      לאנשי תרבות אמיתיים חשוב ערך היצירה – ולא עמדתו הפוליטית של היוצר. קשה מאוד להוסיף :

      האם אותם אנשי "מיליייייה" יסתייגו מהאזנה למלחין ואגנר? נראה שלא.
      ובכן: עמדה נאצית/אנטישמית אינה פוסלת את איש ה"מילייייה"

      אבל עמדה יהודית/או כנגדה הימנית – פוסלת,

      נו, מהי המסקנה??? [הבה נפשט: שומעי ואגנר חסים על אוזנם ונמלטים משמיעת יצירות של יוצרים יהודיים].

      • יוסף, תודה לך. אכן סופרים ימנים או בעלי אוריינטציה ימנית סבלו לא אחת את נחת זרוע הבון טון השמאלני-תרבותי (אצ"ג, משה שמיר, דוד שחר). אני מפנה אותך ברשותך למאמרי על משה שמיר. המאמר אינו עוסק בזה, אך נוגע מעט גם בזה. ושוב תודה, רני.

        http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8726&blogID=171

        אגב, סיפורים אלה של ברתנא, כמעט אינם נוגעים בישראליות באופן ישיר. להוציא אולי את הנובלה "אור גנוז" שיש לה קשר יותר לצפת, לכנרת, לארץ ישראל, ואולי דרך אלה לנושא היהודי-הקבלי. רני.

      • יוסף, שמעתי את דברי אדם ברוך והם אכן מרגשים. הוא מדבר על היותך משורר טבעי כמי שהשפה והשיר נובעים מתוכו ומרבה בהרמזים למקורות ומדגיש עד כמה חשובה היהודית כדי להעמיק את הישראלית (אפילו החזון איש מוזכר כאן כמובן). מאוד מעניין. תודה. רני.

      • מאמר עמוק ,,רני מאיר באור יקרות את סיפורי ברתנא ומעורר סקרנות .הניתוח יסודי ומעמיק ,יפה המחווה שאתה עושה לספרות העברית המשך להחזיק את הלפיד חשוב שלא תשכחנה שכיות חן שכאלו. תודה, רני

        • חנה, תודה לך. אהבתי את דימוי הלפיד. אל לנו לשומטו מידינו. צריך לכתוב אך ורק על הדברים המעניינים אותך באמת, ובשום פנים ואופן לא להיות מופרע על ידי רעשים חיצוניים. רני.

  2. שמחה לשמוע שבחים על אורציון.פעם היינו חברים טובים.

  3. תַּלְמָה פרויד

    רני, יפה הוצאת את ברתנא מן הקונכייה. ועוררת עניין ב'ציבעון' ו'עין'. מאמרך כתוב במיומנות ובהרבה רגש חם. זכה ברתנא, וזכינו אנו. תודה.

    • תלמה, תודה לך על המילים החמות. נראה שגם את ברתנא נצרף למיזם שלנו הכולל הרבה עסקי אוויר ורוח, אולי כיועץ אסטרטגי בר ניסיון. רני.

      • תַּלְמָה פרויד

        רני, בסוף נהיה עם רב. וננצח את ג'קי.

        • תלמה אכן נהיה לעם רב. פחות מקונסורציום לא מקובל עליי וג'קי כבר קטן עליי. אני מדבר במסשטבּים של ביל גייטס. לא פחות. רני.

          • חן קלינמן

            רני, תלמה, תגידו – מה קרה לכם, אחזה בכם מחלת רוח? אנו בעסקי קפיטליזם דורסני עסקינן. מה לו לעם רב בקרב מחזיקי ארבע רוחות השמיים אשר כמונו? שלושה זה די והותר!
            ברם, ניצב אני בפני שוקת שבורה. רעיי היקרים, חלום חלמתי. ובחלום והנה שלוש פרות שמנות עולות מן האתר, שמנות וטובות מראה רועות באחו הוירטואליה. והנה מייד אחריהן באות ועולות שלושים ושלוש אלף שלוש מאות שלושים ושלוש פרות שדופות, רזות ומכוערות, ותבלענה הפרות המכוערות את הפרות השמנות – ולא נודע כי באו אל קרבן. ואיקץ שטוף זיעין וטרוף רוח – והנה חלום. ואין פותר אותו לי. הגידו נא לי, היש פותר בקרבכם?

          • חן, אתה שוב מסרב לחשוב בגדול ומתעקש להישאר משקיע סולידי בעוד תלמה ואני מבקשים לנסוק לגבהים. ובעניין החלום (: ליוסף עוזר, כשמו כן הוא, הפתרונים. רני.

          • חן קלינמן

            רני, נפלה כאן טעות – אדרבה ואדרבה – הגבהים משאת נפשי הם, ללכת בפסגות המושלגות, לטעום טעמה של תהילת עולם, להתהלך ברחבי השמיים כמו ענן במכנסיים.
            אבל למה, למה לסכן את השקעות הרוח בהביאנו לתוכן עם רב? זכור – כשיצאו ישראל ממצרים נספח אליהם ערב רב אשר החטיאם בעגל הזהב! ככה זה – מתעסקים בזהב ושוכחים מן המטרה.
            ואיפה, איפה היוסף, איפה בעל החלומות, נפשי טרודה באין פותר.

          • תַּלְמָה פרויד

            הו, איזו שמחה אחזתני לשמע הד צעדיו של שותפנו השלישי ה"ה חן קלינמן, שנעלם לזמן מה (מן הסתם היה עסוק בבדיקת תשקיפים ומאזנים). ואכן, חלום ביעותים חלם ואין פותר. אולי אכן יוסף
            (ה)עוזר יעזרנו ויהיה לנו כצפנת פענח וייעצנו כיצד לבור את דרכנו ולהישמר מפני פח יקוש, כהצעת היו"ר רני.

          • חן קלינמן

            תלמה יקירתי, הנני כאן – נכון מתמיד. אמנם הד צעדיי נמוג קמעה עת נטרפתי כאונייה ברוח סערת חלומותיי.
            והנה עוד זה מדבר וזה בא, וחלום נוסף חלמתי:
            ובחלום והנה שלוש שיבולים שמנות עולות מן האתר, שמנות וטובות מראה רועות באחו הוירטואליה. והנה מייד אחריהן באות ועולות שלושים ושלוש אלף שלוש מאות שלושים ושלוש שיבולים שדופות, רזות ומכוערות, ותבלענה השיבולים המכוערות את השיבולים השמנות – ולא נודע כי באו אל קרבן. ואיקץ שטוף זיעין וטרוף רוחין ונפשין – והנה חלום. מה קורה כאן?

          • תַּלְמָה פרויד

            חן יקירי, כל הזמן ידעתי שגם אם תתמהמה, בוא תבוא – אם לא מחמת קסמנו הווירטואלי, הרי מחמת ברק הזהב המנצנץ ושב ומפגיע בנו: הושט היד וגע בי! והוכחת, שאכן אפשר לעשות איתך עסקים. ואכן, חששותיך מן העם הרב, נכוחים וברזי דרזין רק אמסור לך דברי עצה וחוכמה שהושמעו במחזמר מסוים (אירמה לה דוס?): "הכסף משגע את בני האדם, על כן ניקח אותו ונחביא מכולם". וד"ל.

          • חן קלינמן

            תלמה, שותפה לסוד, לזהב ולרוח – יקרו לי עד בלי די דברי עצתך. אשמרם ואצפינם בליבי למען יוליכו אותי בגיא צלמוות העסקים.
            מי יודע, אולי זהב דברייך אף יאציל מפתח ומזור לחלומותיי ולא יישארו הפתרונים אך אצל אלוהים. רגע של נחמה פשט בליבי הדווה ובא בקרבי קורטוב מזור מחיה נפשות.
            עסקי אוויר עוד לפנינו! משאות שקופים כעול על צווארנו. מאבקים נכונו לנו בדרכים פתלתלות ושאר מעקשי רוח. היו נכונים.

          • תַּלְמָה פרויד

            פתשגן לחן:
            יפים דבריך, אביר יקר, ובאו כשמן הטוב בעצמותיי. ועוד טחנות רוח עלינו להביס בדרכינו הפתלתלות, עת לצחצח חרבות (במחנה ג'קי רבה המהומה). ואיה שותפנו היקר, רן המרנין, שנאלם ויידום , מראיין משקיעים? אמור נא לו את מילות הקסם "עוד חייתי בחיים" ("אני ואפסי") ותתעורר חייתו לחיים.

  4. מאמר מענין, חבל רק שברתנא חסר כשרון

    • תודה. אבל אני חולק על המגיב או המגיבה באשר לברתנא. לדעתי, ברתנא הוא מבקר ומסאי מאוד מעניין בעל יכולת אנליטית מן הנדירות שנראו פה; הוא גם מספר ראוי מאוד, ומשורר שאינו חורג בהכרח מן הנוסח המקובל של דורו, אבל יש לו כמה שירים יפים מאוד שעוד אחזור לעסוק בהם מתוך המבחר "ציפור ביד". רני.

    • עליזה קיי

      רן,
      תודה

  5. לכותרת אין כל פרעון בכתבה עצמה.
    כל מה שכתוב טוב ויפה – אבל איפה 'המכתב הגלוי' לאורציון ברתנא???

    • א. הביקורת היא המכתב. ב. נא לקרוא את המאמר עד תומו. בסוף המאמר, בשתי הפסקות האחרונות, מצוי ההסבר שאתה או את מחפשים. תודה. רני.

  6. גיורא לשם

    אורציון ברתנא רכן כתב דברים חשובים בתחום ביקורת הסיפורת והשירה.
    במידה מסויימת הוא גם חלוץ הפרשנות של הסיפורת הפנטסטית.
    את סיפוריו הוא ואת שירתו אני מחשיב פחות.

    • גיורא, אין ספק שאורציון הוא בראש ובראשונה מבקר ומסאי וכמובן חוקר של הספרות העברית. שם בא לידי ביטוי מרב כשרונו, והוא הקדיש את רוב כתיבתו לביקורת הספרות. אם ציינת את היותו חלוץ בכתיבה על הצד הפנטסטי בסיפורת שלנו. אני חייב להזכיר כאן ספר מסות שלו שמאוד השפיע עליי. "הפנטסיה בסיפורת דור המדינה" (דיון ביצירתם של יורם קניוק, יצחק אוורבוך אורפז ודוד שחר){הוצאת פפירוס}. ספר מאוד חשוב, לדעתי, המסמן את שלושת הסופרים הללו כאלטרנטיבה סיפורית לנוסח המוכר: עמוס עוז, אברהם ב. יהושע ויהושע קנז. ובכלל, יכולת הניתוח שלו של הטקסטים של אותם שלושה עד 1989, שנת הוצאת הספר, היא מאוד עמוקה.
      להבדיל ממך, אני אוהב גם את הסיפורת והשירה של אורציון. בסיפורת שלו ומעט בשירה שלו – הוא מנסה ליישם חלק מן התפיסות שלו באשר לפנטסיה. סיפוריו מאוד השפיעו עליי וגם אחדים משיריו לאורך השנים. אני חושב שאילו ברתנא היה מפתח את הצד הסיפורתי בכתיבתו, הוא היה הופך סופר מרתק לא פחות ממבקר. רני.

  7. חן קלינמן

    רני, אני שמח שהבאת לנו כאן את המכתב הזה. אני כמובן מאוד מעריך את ברתנא ויצירתו הענפה.
    בעיניי ברתנא הוא מעל הכל יוצר מחפש אשר החיפוש שלו מחוייב וטוטלי כמו כל אקזיסטנציאליסט רציני. אבל, וזה אבל גדול, האקזיס' גם אצלו עומד בפני עצמו (המצוקה הקיומית) אבל מעיקרו הוא רק דלק, רק אופן תנועה לחיפוש האמוני שלו. ברתנא הוא מאמין שלם באיזושהי אחרוּת, בפריצה מן המוכר, מאמין בכך שאוטוטו ממש כאן והכל ייראה אחרת.
    ולכן יפה איך שהצבעת כאן על שני הגורמים הללו בסיפוריו – האקזיס' והפנטסטי.
    אגב רני, כתבת מסה יפהפייה על ברתנא: "על יצירתו של אורציון ברתנא בכלל ועל שירתו בפרט" שהתפרסמה לפני כחמש שנים ב"נתיב". אשמח מאוד אם תביא אותה מתישהו גם לכאן, היא טביעת עין נהדרת של יצירתו. חן

    • חן, אכן אצל ברתנא הכול נתפס כחלק מתוכנית יותר גדולה. מכאן עניין האמונה. זה מקור החיפוש שעליו אתה מדבר וזה גם מה שברתנא מחפש ביצירות אחרים בהרבה מקרים. אשמח להביא את המסה שאתה כותב עליה בעוד כמה חודשים. לא הייתי רוצה שהשתיים יתפרסמו כאן בסמיכות. אבל התחייבות זאת התחייבות. הזכרת את המסה הזאת וכקיומן אני מחויב. רני.

      • אורציון ברתנא

        תודה לכל מבקרי, על כל מגוון דבריהם.
        אני, אישית, מקבל כל שכתבתם.

        אני ממשיך – ומקווה שגם אמשיך – לעשות את שלי.
        תראו, חברה, כל אחד מבקש להיות אהוד ומוערך, ואני אינני חורג מכל אחד זה. אבל באמת, תראו באיזה מצב, אנו, בני-אנוש, נמצאים. במצב האומלל הזה חשוב קודם כל שכל אחד יעשה כמיטב יכולתו במקום שבו הוא עצמו מוצא את מיטב יכולתו.
        מעבר לכל הביקורות ולכל השבחים – אני קודם כל מבקש לעשות כמיטב יכולתו, ומשתדל לעמוד בעיקרון זה.
        ללא כחל וסרק וללא הצטנעות מיותרת, אני באמת חושב שהצלחתי לעשות זאת גם בתחום המסה והביקורת וגם בתחום הסיפורת. אני מאוד מכבד את ראייתו של רן יגיל, ומוקיר את התרוה שהוא תורם להבנת מה שכתבתי.

        אז חזרה לעבודה. ושוב, תודה לכולם.

        • אורציון, רק עכשיו ראיתי את תגובתך. תודה לך שהגבת כאן. אני מאוד מעריך את זה. אנשים לעתים נרתעים מלהגיב בדברים הקשורים אליהם באופן ישיר. אני לא רק מקווה, אני יודע שתמשיך בכתיבת ספרות יפה (סיפורת, שירה) וכמובן בכתיבה על ספרות כללית ובעיקר על ספרות עברית ותעשה חיל כהרגלך. בהצלחה ולהשתמע, רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל