בננות - בלוגים / / ספר לאדם אחד. על הסופר יצחק אוורבוך אורפז 1
רן יגיל

ספר לאדם אחד. על הסופר יצחק אוורבוך אורפז 1

ספר לאדם אחד – מונוגרפיה על הסופר יצחק אוֶרבּוך-אורפז

 

חלק ראשון:

הילד המתרוצץ והחייל החושב

 

הבית שם:

 

יצחק אוֶרבּוּך-אורפּז נולד בזינקוב, עיירה באוקראינה, ב-ה' בחשוָן, תרפ"ד, 15 באוקטובר 1923. משפחתו נמלטה מאוקראינה הבּולשֶׁביקית ועברה לבּסרבּיה לבית סבו. מהעיירה זינקוב אורפז אינו זוכר דבר. הוא היה בן שלוש אולי בן ארבע כשנעקר משם. רק סיפור אחד זכור לו שסופר במשפחה לא אחת: לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה לאביו שנקרא זאב, וֶעלוֶעל ביידיש ובאוקראינית פודוליה, חנות נייר בזינקוב. אבא שלו היה משכיל. וממה התפרנס? מן הנדוניה שהביאה אשתו, אימא של אורפז, אסתר. כיוון שהסבא שרול, ישראל, אביה של אסתר, היה איש עשיר מאוד ומכובד, בעל קשרים, עם הכסף שנתן פתחו את חנות הנייר. המקום היה מלא מַעֲרָפוֹת ידניות, נייר עבה ונייר דק בגלילים, ואבא וֶעלוֶעל היה חותך ויוצר מחברות, ספרי חשבונות, ניירות מכתבים – הכול לפי הזמנה.

   אבא של אורפז היה איש תמים, אבל בעל לא מוצלח שלימים נפרד מן האם, וסוחר עוד פחות מוצלח. בכלל, הוא היה מה שמכנים ביידיש: נוֹר גוֹט איז שולדיק פַאר זיין נֶעשׁוּמֶע (רק אלוהים אחראי לנשמתו). לימים במחרוזת סיפוריו "רחוב הטומוז'נה" (1979) ייטיב אורפז לתאר את דמותו של אביו התם. "אצל אבא זה הלך ככה," אומר לי אורפז, "אם היה נכנס לקוח, אבא היה אומר לו: 'אצלי זה עולה ככה וככה, אבל אצל מוישע זוּך-מיר (משה חפש-אותי), שני רחובות מכאן, יש יותר בזול. לך אליו.' נו, מובן שכך העסקים לא שגשגו."

   את ילדותו בליפקאן, העיירה בבּסרבּיה, ברא לעצמו מתוך קרעי זיכרונות, חלומות ומיתולוגיה פרטית ב"רחוב הטוֹמוֹזֶ'נָה". בספר הסיפורים הזה נקראת העיירה ליפקייב. זה שם מומצא, מולחם משתי עיירות זינקוב (קוב=קייב, היינו הך) וליפקאן – ליפ. את ההמצאות וההֶלְחֵמִים האלה תולה אורפז בסופר הנערץ עליו ועל בני דורו – ש"י עגנון. "וכל מה שעגנון עשה, רצינו גם אנחנו לעשות קצת." עגנון היה נוהג בספריו לתת מקרא שמות לעיירות הגולה שהכיר. "בעיירות הללו," אומר לי אורפז, "גם בערי הארץ זה קורה, כל אחד מתגדֵל קצת על האחר." איזו עברית ייחודית יש לו לאורפז, "ואני פירשתי," הוא מוסיף, "ליפקייב ב'רחוב הטוֹמוֹזֶ'נָה', כלומר לייבט קויְם – בקושי חיים, והמצאתי עיירה. גם טומוז'נה שפירושו בפולנית מֶכֶס בעיוות קל טַמוֹזְ'נָה. כנראה הרחוב בו גרתי היה רחוב מעבר של אזור ספר, מעין מקום חציית הגבולות, ומכאן המכס ומכאן השם טַמוֹזְ'נָה. בפולנית וברוסית טַמוֹזְ'נָיָה אוליצה = רחוב המכס. אך נדמה בעיניי כמעניין יותר הפירוש הזה: טוּ מוֹזְ'נָה, שפירושו בפולנית – כאן מותר."

   זה כל כך מדויק ונכון. בסיפורים המאוחרים הללו של אורפז מסתובב לו ילד שהעולם נפתח בפניו בשבעים פנים ואופנים, והוא מתרוצץ בתוכו כאחוז בולמוס חיים, כשהכול נראה חדש, טרי ורענן. כאן מותר לחלום על ילדות מומצאת כדי להבין טוב יותר את העולם האבסורדי ממילא.

   בעיירה היה רוב יהודי ומיעוט נוצרי שגר בפאתיה. הנוצרים גרו בבתי-טיט מגֶלְלֵי בהמות. הבתים הסריחו נורא, ולכן היו לכולם גני שושנים בחצר כנגד הריח. ליהודים, לעומתם, היו גשרונים קטנים ותעלות על הקרקע שלא הייתה מרוצפת. אצל דודו העשיר של אורפז, ברוך, הייתה אפילו מדרכה מרוצפת. המשפחה הייתה נכבדת בעיירה.

   אורפז זוכר במעומעם את לוויית אבי-סבו בחזקת "היה או לא היה". הוא קורא לסבא-רבא הזה "הרב האגדי של אוקראינה", אף כי את שמו הוא אינו זוכר ואינו רוצה לזכור. זה היה אביו של ישראל, שְׂרוּל, שידו בכול. אותו סבא המתואר ב"רחוב הטומוז'נה" כאל-כל-יכול, אך גם מוגבל בשל מעמדו בקודים של התנהגות בתוך המשפחה, כי כולם יראים מפניו. כשאורפז נזכר בלוויית אבי-סבו, עיניו הופכות מימיות: "המון שחור של בני אדם. נחש אנשים – באים והולכים. נֵרות ניצבים לאורך מדרגות הכניסה לבית ועל המדרכה שבחוץ. נֵרות ארוכים מלאי הוד, אלה מובילים אל תוך ביתו של סבא. טבעתי בהמון השחור."

   במשפחה של אורפז, כל ילד כשהיה מתחתן, היו דואגים לו לבית. איציקל הקטן לא זכה לזה. הוא נסע לארץ יִשְׂרוּאֶל. המלמד שבא ללמד את אורפז לימד אותו בשתי תקופות. בתחילה לימדוֹ: תנ"ך, בעיקר נביאים וכתובים, "לשון וספר" ליעקב פיכמן בהוצאת "צנטרל". הילדים היו צוחקים מן המלמד כיוון שהיה מגמגם. מלבד המלמד בעיירה, הסַפָּר היה ידידו הטוב של אורפז. לפגוש אותו ברחוב תמיד שמח, כי הוא סיפר מיישׂעס, מעשיות – סיפורים; אבל ללכת אליו להסתפר – שנא. סיבה נוספת לאהבת הסַפָּר הייתה הבּללייקה שלו. הספר היה פורט עליה שירים שמחים ועצובים ונפשו של איציקל הקטן נמשכה אחר השירים. "כנראה הייתי היחיד שהיה מוכן להקשיב לנגן חובב זה." לוחש לי אורפז בטון מפוכח.

   אבל להסתפר, זה לא! אמו של אורפז, אסתר, הייתה מאלצת אותו להסתפר ולעתים קרובות הייתה מכה אותו. "כשהיא הייתה מתקרבת," אומר לי אורפז, "לא ידעתי מה יבוא – מכה או לטיפה, סטירה או חיבוק, משיכה בשיער הראש או נשיקה. כזאת הייתה." הוא מוסיף ועיניו כבר דומעות. בכל פעם שהוא נזכר באמו בא באיבריו ריגוש גדול, והוא מתקשה להסתיר אותו. הוריו של אורפז נפרדו זה מזו בגיל צעיר, בהיותו ילד, הוא אינו מוכן להסגיר את הגיל המדויק; אבל אז, בתקופה ההיא, הדבר לא היה מקובל, ואורפז נשא את הבושה הזאת כילד, ככתם בריאותיו.

   כנראה בהיות אורפז קטן, חלה בשחפת. עובדה זו התגלתה לו בדיעבד, שנים אחר כך, בארץ, כאשר כאדם מבוגר ביצע צילום ריאות ובצילום נראה כתם מסוים. הרופא שאל את אורפז: "הייתה לך במקרה שחפת?" ואורפז נותר המום, אבל אז נפל לו האסימון ודברים קמו למול עיניו. לאשר ברש, הסופר האהוב עליי לפני קום המדינה, יש רצף של כמה קטעים אטביסטיים שהוא קורא להם "לפני היות הילדות", מעין קטעים יונגיאניים, ספק היו ספק לא. זאת אוקראינה בשביל אורפז. הוא היה כבן ארבע כשנעקר משם לבסרביה. המעבר מעיירה אחת לאחרת תוך בריחה מן הפורעים ומן הטבח, היה טראומתי מאוד לילד. אורפז מכנה את אוקראינה "ארץ המוות". הוא חווה פחד נורא שאין הוא יודע להגדירו עד הסוף. הוא רק זוכר שסתמו לו את הפה חזק ושלא היה לו אוויר. באוזניי הוא חוזר ומתנשף: "אוקראינה היא 'ארץ המוות'."

   כאשר שמו את הילד הרגיש הזה בגן הילדים החדש בליפקאן בבּסרבּיה, הוא לא הסתגל. "היו שם בובות," הוא אומר לי בעיניים יוקדות, "נורא מפחידות." והוא התחיל לבכות ולא הפסיק ליילל. שעות על גבי שעות בכה. ולפתע חטף מכות רצח. קשה להבין מתוך דבריו אם אמו היא זו שבאה לגן הילדים והִכּתה אותו, או שמא הייתה זו מישהי בגן, הגננת או העוזרת שלה. כשאני, היושב למולו, מנסה לחלץ זאת ממנו, הוא מביט במשהו מאחוריי ואומר: "עזוב אותי, הִכּוּ אותי מכות רצח וזהו." ילדים אינם שוכחים.

   אורפז בן הארבע, אולי החמש, נבהל מהבובות, נבהל מן השירים בגן שלא הכיר. בגן המשכילים הזה לא היו שירי תפילות. היו שירי ביאליק. זה היה גן ציוני. ניסו שוב בטוב, לא הלך; הִכּוּ, לא הלך. הילד המשיך לבכות חודשים עד שכמעט נקרע לו הפה. כנראה הבכי היה מעין פּוסט-טראומה של מעברי גבולות. הרי אסור היה להוציא מילה. מילה פירושה היה מוות. גם כשהתחבאה המשפחה במרתפים, בדרכי מעבר, בכה הילד אורפז, איציקל, בכי תמרורים ופיו נסתם, וכשיכול היה לצרוח קרא בקול: "איך ויל קונצרטינה." – מפוחית יד, זה מה שרצה, ובדרך לא דרך כדי להרגיעו, המציאו לו את זה. שמע הילד אורפז את הצלילים והשתלטה עליו שלווה אינסופית. לבסוף לא הסתגל לגן ובא המלמד הביתה.

   בכיתה א' היה אורפז בבית ספר עממי רומני, שם היו מקבלים בספרייה שיעורים בעברית. ברגע שלמד קצת לקרוא, הפך אורפז לתולעת ספרים. ידע לקרוא את התורה עם רש"י. המורה הייתה משכילה ולימדה רומנית ולטינית. לא היו אצלה חוכמות. לא ידעת – חטפת סרגל על האצבעות. אט-אט נחשף כִּשְׁרוֹן הכתיבה של הילד. המורה אמרה לו שהיא תלמד אותו להיות סופר, כי הרי מי שיודע א'-ב' יכול להיות סופר. יש לו הכּלים. היא עודדה את אורפז הקטן, אמרה לו שהוא יודע לבחור מילים ברומנית ובלטינית וגם ביידיש, והוא החל לדקלם שירים משל אחרים ולכתוב שירים משלו ביידיש.                                                        

        

 

 

 

26 תגובות

  1. מונוגרפיה על אורפז היא משימה יפה וחשובה.

    • גיורא, תודה על העידוד ושבוע טוב. בשעתו קראתי את מסתך על היש הנעדר בספר מ"סיבוב כפר סבא לאזרחות העולם", הנוגעת בצליין החילוני (ספר מסות של אורפז). כתבת לי בעבר כי פרסמת אף רשימות ספציפיות על "ציד הצבייה" (קובץ סיפורים של אורפז) ועל "נמלים" (נובלה של אורפז). המלצת לי לקרוא אותן כאחד, ברצף, לצערי, עוד לא קראתי אותן, אבל אגיע אליהן ואקרא. בכל אופן, תודה רבה. להשתמע, רני.

      • על "נמלים" כתבתי שתי רשימות בהפרש של שנים אחדות. השנייה סותרת במובן מסויים את הראשונה, מכיוון שדעתי השתנתה.
        אם אינני טועה כתבתי גם על "העלם", אולם אינני זוכר בדיוק.

        • גיורא, אחפש גם את הרשימה על "העלם" (רומן של אורפז, חלק שלישי מטרילוגיה תל אביבית הקרויה "לפני הרעש" או מחזור עתליה) וכמובן את הרשימה הנוספת המנוגדת על "נמלים". תודה, רני.

  2. אני נח קצת מז'אק ברל ועובר לכתוב על אמן אחר אהוב עליי, סופר, ישראלי-יהודי, בן 86, שאני מאוד-מאוד אוהב ומעריך והחלטתי לכתוב עליו מונוגרפיה חופשית-אישית-לירית, לא אקדמית, לא גבוהת מצח, לא מדעית. הסופר הוא יצחק אוורבוך אורפז, חתן פרס ישראל מחלוצי האוונגרד הישראלי. זהו החלק הראשון ותחילת הפרק הראשון במונוגרפיה. בעבר פרסמתי כאן, ב-24 ביולי 2008, את הפרולוג למונוגרפיה הזאת. שבוע טוב, מקווה שתיהנו. רני.

    הנה הלינק לפרולוג שפורסם:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6298&blogID=171

    • שלום רני , שבוע טוב ול"ג בעומר בטוח במדורות
      המידע הביוגרפי של הסופר אורפז
      מעניין ומעשיר.תודה לך.
      אולי אתה מכיר סיפורים על חשיבותן של סיפריות
      בתרבות ובחינוך ? מלבד "שם הוורד" הידוע.
      אני זקוקה לצרכי קורס הקשור לספרות נוער
      מטעם בית ברל.תודה.

      • מיכל, שבוע טוב. תודה על התגובה. "שם הוורד", אך זה כמובן רומן. אבל עולה על כולם "הספרייה של בבל" לחורחה לואיס בורחס, סיפור קצר, המדמה את היקום לספרייה ענקית והוא מסיפוריו הנודעים ביותר. הרי בורחס היה ספרן ומנהל ספרייה הלאומית בבואנוס איירס. מה יותר מזה. הוא-הוא האיש שלך. בורחס הספרן המתעוור. כמה טראגי. רני.

      • מיכל, נזכרתי בדבר. גם אצלנו, בספרות הישראלית, יש להרולד שימל שיר ארוך, מעין ספר שנקרא "הספרייה" (אבן חֹשן, 1999) בו הוא נוגע בספרייה שבביתו כמעין מיקרו-קוסמוס. מרחיק את הצרפתים מהגרמנים של יילחמו זה בזה ואת היוונים מן הרומים וכו'. וזה כתוב קסום. נדמה לי שבסוף השיר הוא פונה אל עצמו ואומר משהו כמו, הרולד, רצית להיות קל-קל, ותראה מה יצא; אבל איני זוכר במדויק כי אין לי הספר לבדןק. בידוע הוא כי ספרים הם עסק מאוד כבד. רני.

        • תודה,אתה אנציקלופדיה מהלכת.ומפרגן כמו שצריך.

          • מיכל, רק עכשיו ראיתי. סליחה. תודה לך. אני תמיד כאן כדי לשוחח בכיף ובגובה העיניים על המושא הנפלא הזה – ספרות. רני.

          • הרי בשמך במדרש-שם נמצאים שירה ושמחה.
            לכן אולי, זה מקור הגישה החיובית הנפלאה
            לחיים ולספרות ?.

          • בביקורת לפני שנים שכתב עליי מנחם בן, ההוא מ"האח הגדול" שהפך לכוכב הפריים טיים – ביקורת חיובית אגב – על ספרי "ארז כמעט-יפה" (סיפורים), הוא כתב שזה מפחיד השם הזה, רן יגיל, מחויבות כפולה לשמחה. והנה, את באה ולוקחת את זה למקום כל כך חיובי, טהור ויפה. אשרייך ותודה לך. רני.

  3. אמיר אור

    מנין המידע הביוגרפי, רני? יפה וטעים לחך איך שאתה עושה מזה סיפור.

    • אמיר, אני שמח על התגובה. תודה. הידע הביוגרפי שאוב מתוך קריאה בחומר ארכיוני של אורפז שהיה מצוי ב"גנזים" וכיום הוא מצוי במכון "כץ" באוניברסטית תל אביב; מראיונות איתו, מרשימות שהוא כתב וכתבו עליו; אבל יותר מכול משיחות שניהלתי עימו. שיחות מילא, מעין מונולוגים כנים שהוא נשא בפניי בכל מיני בתי קפה. באיזשהו שלב במונוגרפיה אעבור כמובן לניתוח סיפורים, אשתדל לעשות זאת מעניין ולא מעיק. אבל בשלב הזה אורפז עוד ילד קטן, איש ללא ספר או פרסום סיפור בעולם. שבוע טוב, רני.

  4. פעם היה גנן אחד, קצת מוזר. היה לו משפך גדול ושקים גדולים של דשן, ואיתם הוא היה הולך ומטפל בצמחים בגן. היתה לו גם מזמרה, אבל אותה החזיק בכיס אחורי, ולפעמים כשממש היה נחוץ היה מוציא וקוצץ. הגן צמח לאיטו, והוא עשה נכון שדישן הרבה והשקה הרבה, ושהשתמש במזמרה רק כהיה צריך (זאת למרות שידע לעשות זאת יפה). יום אחד הרגיש שמשהו מנסה לפרוץ מתוכו ולצאת. כשהלך בגן היו אלה הצמחים שלחשו לו צמח, צמח. הם השקו אותו והאכילו אותו ועודדו את הדבר שביקש מתוכו לגדול ולצאת לעולם. כן, זה זמן לדישון והשקייה, הוא הבין וריאותיו התרחבו. והמזמרה, היא עדיין נחה בכיס האחורי. אבל עכשיו לטפח, עכשיו לגדול.

    שיהיה רני בהצלחה עם הפרויקט היפה והראוי

    • אני מכיר את המשל היפה הזה ואני מכיר גם את מושלו, כלומר את המספר כמדומני וגם אולי, לא בטוח, את נמשלו. תודה רבה על החיזוק והעידוד. זאת תגובה באמת יצירתית ויפה. חיבוק מישראל, רני.

  5. חן קלינמן

    רני, קראתי עכשיו את גם הפרולוג וגם את החלק הראשון שהבאת כאן.
    זה מאוד קשה רני לעבור בעולמו של אורפז. ויש לי התחושה שזה לא הולך להשתפר. האינטנסיביות של הסבל ניכרת בעיקר עקב הכיפיוֹן שלה, אין רווח לנשימה אחרת. וזה עובר כחוט השני מן הטרום ילדות, הילדות, כל שאחריה – ועד לתיאורי הזקנה.
    אורפז כל כך אותנטי במצוקה הקיומית, כי באמת אין אפשרות אחרת בחלל הזה בו הוא חי וכותב. אין הנחות. אין מבוגר, או אמא מכל סוג שהוא, או איזשהו קיום חיצוני מנחם, בעל הענוּת. זה האדם אל מול האבסורד וניתוצו, האין וניתוצו, הסבל וכפיונו. הייתי מכנה זאת חיים שהם יום כיפורים אחד ארוך וממושך. אבל אולי אני מקדים את המאוחר. אחכה בסבלנות להמשך… חן

    • חן, משורר אמת ואיש יקר, החיים כיום כיפורים אחד ארוך שנמשך. וואו, איזו הגדרה מעניינת ומאתגרת. אני חייב לחשוב על זה עוד קצת אם הדברים אצלו, בפרוזה שלו, הם אכן כך. כיוון הכרחי למחשבה. רני.

  6. רני, קראתי והרגשתי שהנוף מוכר מספורי אבי אימי מאוקראינה. אדם רגיש אורפז היקר ואתה ששם לב לכל פיתול בצחוקבכי.

    • תמי, אני שמח שהתחברת אל הטקסט באופן אישי-משפחתי. כן, אורפז איש רגיש מאוד, אבל בה-במידה נוקשה. אצלו יקרה האמת ואין צל של התייפיפות ואני מאוד אוהב את זה. רני.

  7. איריס קובליו

    רני יקר, תודה על המונוגרפיה הזו. סופר אהוב עלי מאד מאד. הסיפור הראשון שתפס אותי לפני הרבה שנים היה "נמלים" וזכרו מכה בי עד עכשיו.
    אוהבת את דרך הכתיבה שלך. מחכה להמשך.
    תשוקתו לקונצרטינה הדמיעה אותי אך יותר מזה ה"כתם בראות"- גם אם זה מקובל או לא, כתם בראות כזה או אחר תמיד יהיה לילד שהוריו נפרדו
    מסקרנים הזכרונות המעורפלים מיסטים של אשר ברש
    האם כתבת על זה פעם?

    • איריס היקרה, תודה לך על התגובה החמה והמעודדת להמשיך… כן, "נמלים" היא נובלה חזקה מאוד, קיומית ואלגורית, על זוגיות ובית. הרבה מן הקוראים זוכרים את אורפז בזכות היצירה הזאת וכמובן בשל הרומן "מסע דניאל".
      לא כתבתי מעולם על הקטעים המיסטיים-יונגיאניים האלה של אשר ברש, אבל אני מתכוון לעשות זאת בעתיד אם יעמוד לי כוחי, כי הם מאוד עוצמתיים. ככלל, ברש, אורפז (אורפז אגב זכה בתחילת דרכו הספרותית בפרס ברש מטעם הוצאת "מסדה), אלה סופרים שתמיד אחזור אליהם. כנראה אכתוב עליהם כל החיים, ויש עוד כמה כאלה. כשאני מתאהב בסופר, אני מתאהב בו עד קצות אוזניי. איזה מזל שיש בלוג ואפשר להתבטא בחופשיות, כיוון שאני בא מהקשר פריודי של עיתון, תמיד היינו צריכים להגיב בזמן הנכון ובמקום הנכון ורק על ספרים חדשים שיוצאים ורק 500 או 600 או רחמנא ליצלן 660 מילה. לא עוד! טוב שיש בלוג, חסוך של יחסר. אני יכול להגג על אורפז כאוות נפשי מבלי לחכות לאיזה יובל או ספר חדש. רני.

      • איריס קובליו

        רני, נכון, מזל שיש בלוג. אני מכירה כמה אנשים, כולל אותי, שזו נחמה גדולה בחיים, או יותר נכון פתח מצויין וחופשי ליציאה החוצה
        תמשיך לכתוב לנו כאלו דברים יפים מלבך
        איריס

        • היי ,רני, אני מתפלאת כל פעם מחדש על היכולת שלך לברוא סיפורים מענינים חיים ואותנטיים מביוגרפיה של יוצרים כך עשית בספרך על ז'אק ברל כך עם ברש וכך עם אורפז . איזה ידע, ואיזו כתיבה נפלאה, רני

          • חנה, תודה לך על חימום הלב ועל העידוד ועל התמיכה. אשתדל גם ברשימות העתידיות לא להכזיב. רני.

          • חנה, תודה לך על חימום הלב ועל העידוד ועל התמיכה. אשתדל גם ברשימות העתידיות לא להכזיב. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל