ליוויתי את ביאליק ברחובות תל אביב

ליוויתי את ביאליק ברחובות תל אביב

באותו ערב קיץ שחון ומחניק לא מצאתי לי מקום. אני, משה חורגל, חלוץ ושחקן בתיאטרון "המטאטא", שוטטתי ברחוב אלנבי ללא מטרה וללא תכלית. תל אביב הייתה אז קטנה. באלנבי פינת פינסקר היה קיוסק למכירת סיגריות, גזוז וממתקים. בעל הקיוסק היה נוהג לתלות שלט מנייר ולהכריז על סחורתו בחרוזים. בעוברי בערב ההוא על פני הקיוסק ראיתי מישהו מתעכב, עומד וקורא את החרוזים שעל השלט – זה היה חיים נחמן ביאליק.

   מגבעת הקש שלו הייתה שמוטה לאחור והמקל לָפוּת בידו הימנית. על פני המשורר היה נסוך חיוך של נחת-רוח, והיהודי שמאחורי הדלפק כמעט נמס מרוב שמחה. המשורר הלאומי עומד וקורא את חרוזיו.

   מרוב סקרנות התקרבתי לאט והסתכלתי בפניו של המשורר בתימהון גדול. המשורר ראה אותי והִכִּירַנִי מיד. מעולם לא ידע מה שמי, אבל הכיר אותי מהבמה. הוא הקפיץ את מקלו ואחז אותו בקצהו. אחר כך הושיט אותו, קֵרְבַנִי אליו באמצעות הידית והתחיל קורא לי בקול בהברה שחֶצְיָהּ אשכנזית וחֶצְיָהּ ספרדית, "מחר עם שחר הָעֵזּוּ בעוז לבוא אליי לשתות גזוז" והוסיף, "זה משוירר, הא? בוא, תלווה אותי הביתה,"

   התרגשתי כל כך, עד כדי כך שלא הבחנתי אם אני חולם חלום או שזה באמת קורה במציאות. אני, שלמדתי את שיריו בפולין ושהייתי מביט רבות בדיוקנו הנשקף מסֵפֶר השירים, זכיתי עכשיו לעמוד לידו ולשמוע מפיו בקשה שאלווה אותו. אבל אחת גם ידעתי והרגשתי. לא אני הוא המעניין אותו. המשורר היה זקוק באותה שעה לאיזה אובייקט, למישהו שיהא מצוי לצדו. שלא יהיה לבדו.

   התחלנו הולכים בכיוון הים. המשורר הלך מעט לפניי, ואני, מטעמי כבוד ודרך ארץ, הפסעתי עקב בצד אגודל אחריו. ביאליק שתק כל הזמן. שתיקה גמורה. הגענו ל"הקָזינו" שעמד על ארבעה עמודי בטון סמוך לשפת הים. ליד אחד העמודים היו מונחים שני סלעים ענקיים. המשורר נעמד על יד הסלעים והביט בהם. פתאום הרים את מקלו והקיש עליהם כמה נקישות קלות, מַיִם לא יצאו, אבל נראה שחרצובּות לשונו השתחררו ונהר של השראה זרם אל תוך הים. הוא החל לדבר ולא הסתכל עליי. עיניו היו עצומות למחצה. הוא דיבר על ההבדלים שבין סלע לצור ובין השניים לצוק, חַלָּמִישׁ, גיר, כּורכּר, מָצוּק, טֶרֶש. גמעתי את דבריו בצמא ונורא רציתי לרשום אותם. הייתה לי עברית טובה מאוד, אבל רציתי לחדדה עוד יותר, שתהיה מעולה. ואיזה מורה עמד לפניי! למטה הים הגדול. הגלים מפכים ומשמיעים אִוושה קלה וחדגונית, הם מתקרבים בשובבות אל הסלעים, מתנגשים בהם, מתנפצים בהם וחוזרים. למעלה שָׁמַיִם מְכֻכָּבִים והמשורר מוסיף לדבר. אני בתוך שיר של ביאליק, חשבתי.

   פתאום נשתתק. העיף עין למעלה לעבר "הקזינו" המואר ואמר: "בוא, נעלה לשתות כוס קֶפִיר," התרגשתי כל כך, עד כדי כך שלא הבחנתי אם אני חולם חלום או שזה באמת קורה. אך הזמנה זאת הֱבִיאַתְנִי במבוכה גדולה. אפילו אסימון שחוק לא היה מצוי בכיסי ואיך אשלם? עלינו למעלה. ביאליק ניגש לשולחן שעמד ליד החלון שהשקיף על פני הים. הוא התיישב. אחר כך התיישבתי אני.

   האולם היה ריק, פרט לזוג אחד, הוא והיא, שישבו בקצה האולם ושוחחו בשקט. המלצר ניגש אלינו מיד וביאליק הזמין בקבוק קֶפִיר. המלצר מיהר להביא את המבוקש עם שתי כוסות. אנשי התזמורת, בראותם מי הוא האורח, הזדרזו להנעים את נוכחותו והתחילו לנגן "אל הציפור" (שלום רב שובך ציפורה נחמדת/ מארצות החום אל חלוני). הזוג שישב בקצה האולם הגיח מפינתו והתחיל רוקד. ביאליק עקב בהתעניינות אחר הרוקדים ושתק. כל הזמן שתק. התזמורת עברה לנגן "הכניסיני".

   התזמורת סיימה את נגינתה. ביאליק לחש לי, "טוב שלא נגנו 'שחקי שחקי' לפעמים הבריות טועות בזה." אחר קם ממקומו, ניגש אל הבימה הקטנטונת, עלה עליה והתחיל מתעניין בכלי הנגינה. הנגן הראשי הסביר למשורר מה תפקידו של כל כלי וכלי. ביאליק הקיש קצת על התוף הגדול וקצת על התוף הקטן. הקיש גם על המצלתיים, בפסנתר, אחז ובחן את הסקסופון והחצוצרה וסבב בסקרנות רבה את הקונטרבס הגדול כשהוא מושיט ידו לעבר המיתרים העבים. אחר כך ירד מן הבמה.

   הוא ניגש אל השולחן והתיישב. שתק. לפתע קימט את מצחו והחל מדבר. ראשית דבריו של המשורר נחרתו היטב בזיכרוני ואלה הם: "ישנם שלושה מיני כלי-זמר: כלי-מיתר, כלי-רוח וכלי-הקשה." והתחיל מדבר על הכלים שבהם היו הלוויים מנגנים בבית המקדש. הוא דיבר ודיבר ואני בלעתי כל מילה שלו כאיש הצמא למים במדבר במוֹצְאוֹ נָוֶה. היד שלי ממש התחילה לגרד, דגדג לי באצבעות לקחת עיפרון או עט ולכתוב כל מילה מהרצאתו; על מפית, על קופסת גפרורים, על כל הבא ליד. רק מלשמוע אותו התחשק לך להיות סופר. זאת הייתה פרוזה צרופה, מלאכת מחשבת בעל פה. חייתי בתוך סיפור. הייתי ממש בתוך בית המקדש. צבע, טעם, ריח, מכלול צורה ותוכן. אבל התאפקתי. לא היה לי נעים. מה פתאום שאתחיל לכתוב את דבריו. אמרתי לעצמי: לכשאגיע לחדרי, אשב לכתוב מיד את כל החוויה הזאת שבמרכזה יעמדו דברי ביאליק על הסלעים, על הכלים ועל הנוגנים. אבוא לחדרי הקטן, אשב לי על מיטת הסוכנות הקשה שלי. אקח איזה דיקט, קרש ודפים ישנים המצויים מתחת למיטה ואשב לי עם העט שקיבלתי בתמורה מהמשורר הצעיר אלכסנדר פן, כשנתתי לו את מברשת השיניים החדשה שלי. זה היה מחזה מצחיק, הבוהמיין הזה, גר איתי בדיוק שבועיים בחדרון הקטן. כשהחלפתי אִתו את מברשת השיניים תמורת העט, הוא שמח כל כך. תקע את המברשת בדש הבגד כאילו הייתה פרח שושן ויצא פּוֹחֵז וּפוֹחֵחַ אל הבוקר התל אביבי, לתור אחר אהבות והרפתקאות. כמה הוא שונה מהאיש הזה העומד עתה מולי ומַרְצֶה. זוהי דמות של מנהיג רוחני מבטן ומלידה. פעם בכמה מאות שנים נולד יהודי שכזה. כך בוודאי נראה אז משה לעם. קשה לדבר במחיצתו. קשה לחשוב. אתה כולך מרוכז באישיות שלו.

   הוא קרא למלצר. המלצר ניגש אליו וביאליק שאל כמה עליו לשלם. המלצר נקב במחיר. כאן המשורר הלאומי לא שכח לומר  שבבית הקפה שברחוב אלנבי, קרן רחוב הֶס הוא משלם פחות ממה שהמלצר דורש עכשיו. הוא שילם. הוא קם ואני אחריו. יצאנו. הלכנו בכיוון רחוב ביאליק. עברנו על פני בית הקפה "שלג לבנון". יוסף שפרינצק והסופר צ'רנוביץ ישבו בבית הקפה. בראותם את ביאליק מיהרו ויצאו לקראתו.    הם הצטרפו אל המשורר.

   עכשיו, בחבורה הזו, התחלתי להרגיש קצת מיותר. אבל לא פרשתי. הלכתי אחריהם וכל הזמן ליוותה אותי השמחה שבמחשבה שהנה לכשאגיע לחדרי אכתוב את אשר קרה לי, וכמובן במרכז הקטע יעמדו דבריו של ביאליק, ובכדי לא לשכוח מה הוא אמר ניסיתי לחזור במוחי הקודח על שתי ההרצאות שקיבלתי ממנו הערב. לפתע הרים ביאליק את ידו ואמר: "אבד לי היום החשבון של יהדות רוסיה בין האצבעות. קיבלתי מכתב משם ובו כתוב שאחוז גדול של יהודים שם אינם נימולים." חשבתי שפה שוב יתחיל בהרצאה מאלפת על יהדות ומצוות, אבל כבר עמדנו על סף ביתו. בלא אמירת שלום הוא נכנס בצעדים מהירים לגינתו ונעלם. עכשיו, בלא הדֶבֶק המחבר, החבילה נתפרדה.

   רצתי כל עוד רוחי בי הביתה. לא יכולתי להתאפק. אני חייב להגיע לחדרי, חשבתי לעצמי, בלי להתעכב, בלי להגיד שלום לאף אחד בעיר הקטנה הזאת, כמו בֶּן-סוּסִי צעיר דהרתי ברחוב ביאליק, במורד אלנבי עד לחדרי. נכנסתי, הוצאתי את לוח העץ שמתחת למיטה ואת הדפים המצהיבים, אלה היו מכתבים מן הבית בלודג' שהיו יקרים ללבי. הפכתי אותם. שלפתי את העט של אלכסנדר פן מכיס החולצה ו… נתקעתי. לא יכולתי לכתוב מילה. רציתי לנסות, אבל לא העזתי. כאילו איבדתי את כל המילים, את כל העברית שלמדתי בגימנסיה בלודג' וחידדתי כאן בארץ. חשבתי לעצמי, כתוב זאת בשגיאות, כתוב את הפגישה עם ביאליק רע, צולע, רק כתוב. תן לזה לצאת מעמך החוצה. אבל שום דבר. זה היה מִצְבּוֹר של חוויות שיָשַׁב לי עמוק בתוך החזה והיה כל כך משמח ומרתק. לא הרגשתי בכלל בחלוף הזמן. כמעט שעתיים חלפו להם עם ביאליק ולי זה נראה כהרף עין. לא יכולתי לכתוב אפילו מילה אחת. התנשמתי והתנשפתי מרוב התרגשות שבדיעבד, ונרדמתי.

   כיום אני כבן שמונים שנה. אני זָקֵן מביאליק ההוא בעשרים וחמש שנה לפחות, כך שהוא במובן מסוים יותר צעיר ממני. אבל אז הוא נראָה לי זָקֵן כל כך. זה כנראה מה שהעברית מכנָה "זָקֵן" במובן של "חכם". הוא היה אדם לשאת אליו את עיניו וכולנו נשאנו. משהו חד פעמי בהוויה שלנו. בחודשים הראשונים נמלא לבי צער על כך שלא כתבתי את דבריו של ביאליק. כן, שמחת ההתרגשות נתחלפה בצער. אבל ככל שהשנים חלפו, ברבות השנים, נמלא לבי יותר ויותר שמחה על כך שלא כתבתי את הדברים והם נותרו בבחינת זיכרון מתוק ורחוק. ובכל פעם שהייתי קצת עצוב, הייתי נזכר באותה פגישה עם ביאליק, באותה ארומה של רגע גדול שהוא רק שלי, רגע אינטימי עם המשורר הלאומי.

הסיפור מבוסס על יומניו של משה חורגל, שחקן התיאטראות: "המטאטא" ו"הקאמרי".