הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
מלכה בצאתה וקבצנית בביתה – סיפור חייה של שלומית פלאום
עדנה שמש
ספר כדוגמת "נוסעת אלמונית" (נורית גוברין, "נוסעת אלמונית, שלומית פלאום: חיים ויצירה", הוצאת כרמל, 2005) אודות קורותיה של שלומית פרידה פלאום, הוא חלומו הטוב של כל אדם שעשה בחייו דבר ראוי, מעניין או יוצא דופן ואבד בתהום הנשייה. ואכן, בשל היותה ראויה לניעור האבק ששקע על מאורעות חייה, שלומית פלאום היא בת-המזל התורנית שהציתה את דמיונה של חוקרת הספרות, פרופ" נורית גוברין, שכבר החיתה בעבר דמויות נשכחות שהעירו בה סקרנות, למשל אירה יאן, דבורה בארון ונחמה פוחצ"בסקי.
"חדוות החשיפה והגילוי לאחר פעילות מחקרית-בלשית ממושכת – אין דומה לה" כותבת גוברין ב"פתח דבר", (שם, עמוד 9) ואכן, אין אבן שגוברין לא הפכה במאמציה לשרטט את דמותה של פלאום ולשוב ולנפוח בה חיים. מאידך, גוברין אף היא בת-מזל על שהעלתה בחכתה אישה שלא רק סיפור חייה מרתק אלא אף הותירה אחריה שובל ארוך של עדויות להיתלות בהן: ספר פרי עטה, מסמכים אישיים, תצלומים, מכתבים שכתבה וקיבלה, רישומים חינניים מעשה ידיה ותיעוד רחב-היקף באוטוביוגרפיה שכתבה על חייה, ודמותה אף שימשה בספר ("על שבעה ימים") שכתב הסופר דב קמחי בהשראתה.
ללא ספק היו עוד נשים ילידות סוף המאה ה-19 שחיו כפלאום (קובנה, ליטא 1893 – ירושלים, 1963) חיים עצמאיים, חתרניים על פי תפיסתן, לאחר שהשאירו מאחוריהן חיים מזרח-אירופיים יהודיים-בורגניים ובאו אל פלשתינה תוך שאיפה לחיים בעלי אופי אחר, עברי חלוצי. ייחודה של פלאום שעלתה לארץ בגיל 18 נובע מרוחב-היריעה הפיזית והתפיסתית שבה ניהלה את חייה בארץ ישראל ובמקומות רבים אחרים בעולם, וגם, כאמור, מהעובדה שהשאירה אחריה כל כך הרבה פיסות מידע שאפשרו את הרכבת הפסיפס העשיר של חייה. דווקא פרטים מסוימים חשובים כגון תאריך לידתה המדויק של פלאום היו עלומים, וגוברין מתארת בספרה את עבודת הנמלים שעשתה בחברא קדישא "קהילת ירושלים" לבירור הפרטים החסרים.
ואכן, החומרים הביוגראפיים והספרותיים שפלאום השאירה אחריה הם כה עשירים ותכנם כה מעורר פליאה – עד שנורית גוברין חשדה בתחילה שמא אינם (ובכלל זה בספרה של פלאום "בת ישראל הנודדת") אלא "התחזות, של מי שבאה לפאר את עצמה ולייחס לעצמה מעשים שלא עשתה" (שם, עמוד 13). אלא שלאחר חקירה מדוקדקת התברר לגוברין שכל הכתוב מהימן ומדויק וכי נְשוּא חקירת- הבלש שלה היא אישה שהקדימה את זמנה, שהיו לה דעות חדשניות ונועזות לתקופתה, שחיה חיים יוצאי דופן במעשיה ובמסעותיה ואשר תרמה כמיטב יכולתה להגנת השפה העברית המתחדשת ושאפה לתרום תרומה ממשית לטובת החינוך בארץ ישראל. בסוף מלחמת העולם הראשונה, פלאום אף נסעה בהמלצתו של הסופר יהודה בורלא לדמשק כדי לנהל שם שני גני ילדים ולסייע בארגון בית יתומים. לצערה, נכשלו רוב ניסיונותיה להכניס שינויים במערכת החינוך על פי תפיסותיהם של מחנכים-פילוסופים דוגמת פסטלוצי, פרבל, רוסו ומונטסורי.
אין ספק שפלאום היתה גם פמיניסטית בתפיסתה. בחזונה ראתה תפקיד מיוחד לנשים בכלל ולנשים בארץ ישראל בפרט ואף שאפה לעגן את זכויות האישה בתוך החברה המתהווה. האוטוביוגרפיה שכתבה פלאום (1935) היא ככל הידוע, האוטוביוגרפיה הראשונה שכתבה אישה מארץ ישראל והיא אף כתבה, ככל הנראה את ספר המסע הראשון בעברית של אישה מארץ ישראל.
פלאום היתה אישה של ניגודים: אשת העולם הגדול מחד ואשת חינוך עבריה ציונית מאידך שהבדידות העיקה עליה, אך גם היוותה את התמריץ לעשייה המרובה שלה ולמסעותיה. כשנסעה, כתבה, "לא היה לי פנאי להרגיש את בדידותי". בחו"ל נהגה להציג את עצמה כאישה עבריה מארץ ישראל המחדשת את נעוריה ואף התקבלה בכבוד מלכים. בארץ, לעומת זאת לא היה לה כל מעמד והיא נחשבה למוזרה ומוחצנת.
לא לחינם קראה גוברין לספרה "נוסעת אלמונית". בהיותה אוהבת מסעות בכלל ו"מסעות ספרותיים" בפרט, נמשכה גוברין משיכה עזה אל ההיבט היותר מסעיר בחייה של פלאום, – נסיעותיה הרבות והתכופות ברחבי העולם, אשר התפרסו על מרבית חייה (ככל הידוע, עד שנת 1940) וכללו ארצות קרובות ורחוקות. אפילו את עלייתה ארצה בגיל 18 (1911) שזרה פלאום בסיורים ברחבי אירופה ושנה לאחר עלייתה ארצה, כבר "חרשה" את הארץ לאורכה ולרוחבה, מה שהיה נועז למדי על פי התפיסה המקובלת דאז. תקצר היריעה מלתאר את כל המסעות שערכה פלאום בימי חייה. (אגב, מעניין לציין שגוברין לא הצליחה להשיב על השאלה כיצד מימנה פלאום את דמי נסיעותיה ושהותה בחו"ל). פלאום פגשה דמויות מפורסמות – הלן קלר והסופרת פרל ס. בק – וערכה ראיון עם ילדת הפלא שירלי טמפל, אך אין ספק שהמסעירות שבנסיעותיה היו להודו, שם שהתה שנה שלמה, פגשה פעמיים את מהטמה גנדי, מנהיגה הבלתי מעורער של הודו החדשה, ואף חיה זמן-מה לצד המשורר בעל פרס נובל לספרות, רבינדראנט טאגור. לאחר שובה לארץ, פלאום שמרה עימו על קשרי מכתבים ואת הערצתה אליו ודבר ידידותם האמיצה פרסמה בספר "רבינדה-נת טאגור" בהוצאת "שנטי" בירושלים (1946).
"שלומית פלאום היתה מלכה בצאתה וקבצנית בביתה", כותבת גוברין (שם, עמוד 14) ואישה רבת פעלים זו מתה לבסוף, ערירית ונשכחת, היות שמעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים ולאחר שהלכה לעולמה לא היה מי שינציח את חייה. בספרה "נוסעת אלמונית" הקימה אותה גוברין לתחייה והצילה אותה מאלמוניותה. בכל זאת, קשה שלא להרהר שאין תחייה זו אלא חיי שעה קצוּבים, לאור המספר הבלתי-נתפס של ספרים הרואים אור בימינו, חדשות לבקרים.
* * *
התפרסם לראשונה בכתב העת עיתון 77