אוקיינוס הקברניט
ילדה גדולה/ עמיחי שלו
253 עמודים
ידיעות ספרים
הגוף כבעיה
אנו מעניקים לגוף את היחס שהעניקו לו הורינו. אם הם הכו או פגעו או אפילו נטשו את גופנו, נכה גם אנו את גופנו, ננטוש אותו. כך נוצרת הפרעת אכילה.
"ילדה גדולה" הוא ספרו השלישי של עמיחי שלו וכמו ברומנים הקודמים, "ימי הפופ" ו"הנפשיים" נכתב גם הוא בזמן הווה ובגוף ראשון, אך הפעם בגוף נקבה. הגוף הוא גיבור העלילה, הגוף והנפש הכלואה בתוך הגוף הכלוא במרחב הצפוף, המייסר, המתעלל, המכה, החונק. הגוף שסופג את מצוקת הקיום מסביבו ומתמכר לאכילה בכדי להרחיק ולהטביע את מחשבותיו. הגוף הוא הקורבן לגירושי הוריה של רויטל, הגוף הוא הקורבן לתחושת פחד המוות, לייסורי הדחייה החברתית. לנטישה האישית והקולקטיבית.
"ילדה גדולה" הוא ספרו השלישי של עמיחי שלו וכמו ברומנים הקודמים, "ימי הפופ" ו"הנפשיים" נכתב גם הוא בזמן הווה ובגוף ראשון, אך הפעם בגוף נקבה. הגוף הוא גיבור העלילה, הגוף והנפש הכלואה בתוך הגוף הכלוא במרחב הצפוף, המייסר, המתעלל, המכה, החונק. הגוף שסופג את מצוקת הקיום מסביבו ומתמכר לאכילה בכדי להרחיק ולהטביע את מחשבותיו. הגוף הוא הקורבן לגירושי הוריה של רויטל, הגוף הוא הקורבן לתחושת פחד המוות, לייסורי הדחייה החברתית. לנטישה האישית והקולקטיבית.
יש הבדל גדול מאוד בין כתיבה תוך כדי התבוננות לאחור לבין כתיבת העכשיו ועמיחי שלו בקיא ביצירת מתח ובהנכחת העלילה בזמן הווה, זמן הגורם לקורא להתלוות לדמות וללכת לצידה ולשאת יחד עימה בתופת ייסוריה. מלבד להבלחות קלות אל העבר המנסה לעקוב אחר גירושי הוריה של הגיבורה, שהובילו להפרעת האכילה, אין כמעט עבר בסיפור והכל מתרחש עכשיו.
רויטל חולמת לברוח מכאן ולגרום לגופה למצוא את הדרך לאהבת עצמו. בינתיים היא מתעבת את האדם שנמצא איתה בחדר האמבטיה והיא שם לבד לגמרי. חוץ מהבחורה השמנה בראי. "אני לא יודעת מה לעשות עם הרגליים, הן פתאום מרגישות לי בצקיות מדי, תמנוניות, יצאו מפרופורציה, מרוחות על כל הרצפה." (21).
רויטל חייבת לאכול כדי לא להרגיש את הואקום הזה שחונק אותה בחזה ובגרון. היא חייבת לסתום את הגרון בשוקולד. לדחוף לתוך עצמה ביסלי או לחם, זה לא משנה, העיקר שיהיה משהו בתוך הפה, על הלשון, משהו שיגרום לה להרגיש יותר טוב או להפסיק להרגיש רע. "אני מדליקה עוד סיגריה, לסוכך על עצמי בעשן, שלא יראה את הלחיים שלי שמרגישות עכשיו שמנות במיוחד, לוהטות, רוצות להתנתק מהפרצוף. אני מרגישה שהן מתחילות להתנפח, מרגישה את הבטן רוקדת ומשנה צורה, כי לבטן יש ריקוד פנימי מיוחד משלה, ומדמיינת איך האוכל הופך לשומן, לקלוריות, כמו שקופיות בשיעור ביולוגיה, והן הולכות, ללא פנים, ומטפסות לי על כל הגוף."(31).
ההשמנה שגורמת לשינאה עצמית היא בעיה תרבותית שעמיחי שלו מצליח לפרק ולהראות לאורך כל הספר. "בא לי להקיא, אבל אני לא מוכנה להקיא, כי זה כמו הודאה באשמה, הודאה שאני לא מסוגלת, שאני חלשה, אבל אולי זו הודאה שאני רזה, שהגוף שלי לא יכול להכיל, שהקיבה שלי לא ענקית מספיק, אולי עדיף להקיא. אנשים יושבים בשווארמה ונוגסים פיתות כאילו אין מחר, כמו יהודה, כאילו זה הדבר הכי טבעי, ואני מרגישה כל כך כבדה, אפילו המכוניות לא יכולות להתעלם ממני, הן מצפצפות ונוהמות ותזזיתיות כל כך, אני חייבת אויר, עוד רגע אני נחנקת פה." (55).
עלילת הספר ונפש הגיבורה נטועים בעומק ההוויה הישראלית על כל תחלואיה ומוכיחים את הקשר שבין פחד מוות וחרדה קיומית לבין האכילה המופרזת, ובין האכילה לדחייה החברתית אשר בשיאה עומדת הדחיה מהשירות הצבאי, שזו גולת הכותרת של כל הדחיות האפשריות בחברה המקומית.
הספר אינו מניח לנפש הקורא להתרפק עליו כבידור, מילותיו של שלו הן אגרופי זעם, בעיקר מפני שהוא מספר בעל כישרון גדול וטבעי היודע היטב כיצד להראות לקורא את רצף תנועותיה הכבדות והמיוסרות של הגיבורה שמסתחררת בחלל הסוגר סביבה ונחנקת מקלסטרופוביה קיומית, דחיה מהצבא, מאימה, מאחותה, מאביה, היא מבקשת לנשום ולצאת אל מקום אחר, להגשים את חלומה להיות שחקנית. בינתיים היא רדופת אכילה, נסה מפניה ואליה, מתאכזבת לאחר אכילה, חשה חרטה ובחילה, מטביעה את חייה במקרר. היא כל הזמן רעבה וגם כשאינה רעבה היא אוכלת. ההשמנה היא מגפה כמעט חשוכת מרפא, מפני שהאכילה היא סם משכך כאבים אשר ממנו לא ניתן להגמל, להבדיל מסם אחר שמפסיקים ליטול ממנו בזמן גמילה, את האכילה לא ניתן להפסיק לגמרי ורויטל כל הזמן רעבה מהסיבות הלא נכונות. מעגל הרדיפה אחר האוכל, ההשמנה והדחיה החברתית הוא מעגל סגור שמבודד אותה מפני החברה ובו זמנית גורם לחברה להתנגש בה ולדחוף אותה אל הקיר ולהשפילה עד עפר.
החברה האכזרית כוללת גם את אביה שמאכיל אותה באופן קבוע בג'אנק פוד כדי להשקיט את נקיפות מצפונו על נטישתו וככל שמתמלאת רויטל כך מתרוקנת נפשה ומכרסמת ומעמיקה בה את מעגל הרעב והאכילה. היא מתנגשת בכל מעגלי הקיום האפשריים, הצבא, השכנים, המשפחה, השיעמום הקיומי, הראי. בכולם היא חשה דחויה. רק המוזיקה גורמת לה להרגיש קלילה. "בשביל לרקוד אני צריכה להשתכר. כי מה יש לעשות חוץ מלשבת ולשתות, ולהדליק עוד סיגריה, ולחכות למשהו. שיקרה כבר, כמו לחכות לאות מאלוהים." (עמוד 78).
העלילה שבונה עמיחי שלו ואופן ייצוגה נאמנים למציאות גם מבחינה לשונית, העולם נבנה בשפה שמקבילה להפרעת האכילה של הגיבורה, גם בה אין שליטה או מעצורים, השפה היא גופנית ונדמה שעמיחי שלו מקיש על המקלדת בזוג אגרופים שטופי זעם המבקשים פורקן זמני או לפחות תיקון העוול, זעם שאין לו פיתרון מלבד בריחה אל עולם הבדיון המשקף את המציאות הישראלית העגומה, בנסיון להתבונן בה ולהתגבר על טראומת החיים בתוכה. שלו לא מניח לקורא לשגות באשליות ולאורך כל הספר מצמיד את הקורא לתוך עולמה של רויטל ומייחל יחד עמה שתצליח למצוא בתוכה כוח מספיק לגאול את עצמה.
רשימה יפה ומעוררת סקרנות לספר