בננות - בלוגים / / ביקורת מאת יפתח אשכנזי על הרומן "היכן שאינם"
אוקיינוס
  • חגית גרוסמן

    נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב. ספריי: 2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית 2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה

ביקורת מאת יפתח אשכנזי על הרומן "היכן שאינם"

 

 

היזהרו מחיקויים
 
למרות הגיבורה הצעירה והפרטנרים המתחלפים, השפה הפיוטית והכפירה בחיקוי האמנותי עוזרות לספרה של חגית גרוסמן לחמוק מהקלישאה/יפתח אשכנזי
 
מאחר שזוהי פעולה שמסייעת לבריאות הנפש ונותנת מענה לאיום הדמוגרפי, אסור להקל ראש בחשיבות הסקס לעתיד העם היושב בציון. אך לצד היתרונות המרובים, המפגש בין סקס לספרות מוליד לא אחת תוצאה פשטנית למדי. כאשר עלילת "היכן שאינם" לחגית גרוסמן מוצגת כסיפור על אישה צעירה בשם מלי שמזדיינת עם הרבה גברים, נדמה כי זו אותה הפשטנות בדיוק. מאחר שאותו קישור בין המין המזדמן לבין הריקנות הפנימית כבר הוצג אלפי פעמים, נוצרת התחושה כי מדובר בקלישאה, בחיקוי זול של מישל וולבק.
אך מה שהופך את ספר הפרוזה הראשון של גרוסמן להרבה יותר ממהלך זול או מחיקוי פשוט, הוא הכפירה שלה בחיקוי האמנותי. כשאריסטו כתב את הספר התיאורטי הראשון על האמנות "פואטיקה", הוא ראה בחיקוי את הכלי הבסיסי ביותר של האמנות: כדי שזו תפעל היא צריכה לחקות משהו שאיתו יכול הקורא או הצופה להזדהות. והזדהות היא שוגרמת לאפקט הנפשי שרצה להשיג האמן. אף שאריסטו כתב ביוון העתיקה, עד היום הספרות נעזרת באותם הכלים שזיהה. התחושה שגיבור היצירה הוא אדם אמיתי והאשליה שלפיה העלילה מתרחשת בחלל ובזמן רציפים כמו במציאות.
קשה לומר שאותם חוקים פועלים אצל גרוסמן, שמתארת מפגש עם הזמרת מירי אלוני בתל אביב של היום:"אלישע ואני חלפנו על סוסו במורד הנחלה בדרכנו למשביר לצרכן, כאשר עיניי צדו את מירי אלוני עומדת ומשוחחת עם אחד הרוכלים. מיד קפצתי מן הסוס ורצתי לעבר מירי אלוני, חפנתי את שתי לחייה הסמוקות בידיי, הדבקתי את פי אל פיה ושאבתי את לשוני חזרה אל מקומה." (עמ' 159).
העלילה קופצת בזמן ובמקום ודברים לא הגיוניים בעליל מתרחשים בה, כמו הרגע שבו יולדת המספרת את אביה התינוק. הגיבורה עצמה קופצת בין זמנים, פועלת באופן שרירותי ומדברת בצורה פיוטית, ולא יוצרת את התחושה ההיא, של אדם שדומה בצורה כלשהי לקורא. לצד מעשיה הבלתי ריאליסטיים גם מחשבותיה, המובעות באופן פיוטי ושירי, מונעות על אפשרות להאמין שזו ספרות שמציגה את התודעה האמיתית של הגיבורה. (כפי שמבקש לעשות זרם התודעה.)
לכן השאלה הגדולה היא מה נותנת גרוסמן כתחליף לאותו החיקוי, מהו המפתח שיאפשר לטקסט לגעת בקורא ולקורא להבין את הטקסט. נדמה שהתשובה לשאלה נמצאת בשפה השירית שבה בחרה. לאורך כל "היכן שאינם" בולט דבר אחד – כל שורה כתובה כשירה. הליריות גורמת לתחושת אי נוחות בתחילת הקריאה, אז נדמה כי היא בעיקר המקבילה הלשונית לעלילה המטושטשת ולתודעה המשוסעת: "אך כשפני הזר המתיקו מבדידות, לשונו נמסה כסוכריה. אל תוך לילות הקיץ נפלתי וקשה הקיץ בעיר הזאת. בכל ערב נשים עומדות ובוכות בפינות רחוב חשוכות. כאילו שם שר להן הלילה שיר על ילדות אבודות." (עמ' 179).
אך בשונה מהעלילה ומהתודעה שאינן מאפשרות הזדהות, עם שפת הספר יכול קורא שנתקל בשירה להתמודד – ברגע שיבין שהיא כזו הדורשת פענוח כמו שפת השירה, התמונה משתנה. קצב הנשימה של השירה, האטי יותר, שבו המשפט לא ברור והקורא הוא זה שמפרש אותו, מאזן את "היכן שאינם". כאשר אופי הקריאה משתנה, גם חלוקת התפקידים משתנה. בניגוד לפרוזה רגילה המחקה סיטואציה שאיתה מזדהה הקורא, כאן, כמו בקריאת שיר, הקורא הוא זה שבונה את הסיטואציה מתוך שברי וצירופי השפה. כשם שמצליחה גרוסמן, בחלקי היצירה הטובים יותר, לפתות באמצעות השפה את הקורא להכניס את עצמו ליצירה, כך היא יכולה גם לגרום לו להבין את עולמה המופשט.
הפיתוי המהותי ב"היכן שאינם" מזכיר לא מעט את המושג סקס אפיל: כאשר גרוסמן, אחת המשוררות הבולטות כיום, מפעילה את הסקס אפיל, וכאשר השפה השירית גורמת לקורא לחשוק דווקא במה שלא חשוף לפניו במערומיו – נוצרת פרוזה מבריקה ומלאת חיים. ברגעים אחרים שבהם היא מצטטת שירים שלמים מפרי עטה – הרומן שכתבה מאבד מכוחו. כדי שסגנון פתייני כמו שלה יעבוד, אסור לה לתת את ההרגשה שהיא בחרה בפרוזה לא מכיוון שהאמינה ביכולתה לומר משהו חדש דרכה, אלא רק כי רצתה לחשוף את שיריה לקהל שהשירה עצמה איבדה אצלו את הסקס אפיל.

ראה אור ב- 24.2.2012, ז'ורנל, מעריב.

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחגית גרוסמן