למה אמא לא אוהבת את פליקס? (ושאר העולם כן)

למה אמא לא אוהבת את פליקס? (ושאר העולם כן)

פליקס במזוודה המעופפת- על ארנב קטן שהקיף את העולם/אנט לנגן וקונסטנצה דרופ/ מגרמנית: ארנו בר

שהם סמיט

על מדף הספרים בחדר ילדי – ועל אפי וחמתי – עומדים שלושה מחמשת ספרי המסעות של "פליקס", הארנב הקטן שהיה למותג ענק ולדורון בלתי נמנע המוענק לבני 3-8 בישראל השבעה (מחירו השערורייתי של הספר 85 שקלים). ילדי, שאכן קיבלו את הפליקסים שלהם במתנה מכל מיני נפשות טובות  ובלתי-נוקדניות כהוריהם, שואבים מהם הנאה רבה כבר מגיל שמונה חודשים ( גיל שבו דקדק  בני בקיום טקס יומי של שליפת  מכתבי פליקס מתוך מעטפותיהם) ועד עצם הימים האלה, כשהבכורה שונה בהם כפי יכולתה או משדלת אורחים מזדמנים לקראם באזנייה, לא לפני שהיא מסבירה להם מדוע היא נאלצת לעתור לחסדיהם: "כי אמא לא אוהבת את פליקס!"

"את פליקס?!" נזעקות הנפשות, ואיך אפשר לא לאהוב את פליקס?! מה יש לא לאהוב בארנב חביב, נקי ומסודר – עם סרט משובץ על הצוואר, ופעמון חמוד – הסובב בעולמנו, המופלא שבעולמות, ומשגר ממנו מכתבים חינוכיים וחביבים אל סופי, ילדה טובה ממשפחה טובה בעיר המהוגנת מינסטר שבגרמניה, ומה כבר יכול להיות רע בספר לימודי ומעשיר שמלמד את הילדים – בכיף – שהחומה הסינית זה בסין וטאג" מאהאל בהודו? ובכן, אחת ולתמיד, הרשו נא לאמא להסביר מדוע היא לא אוהבת את פליקס, כשלעומתה, כל שאר העולם סוגד לו.

ואולי מוטב להתחיל דווקא מן השאלה השנייה. למה כל העולם אוהב את ספריהן של לנגן וגרופ? התשובה הקנטרנית, הטאוטולוגית, המתבקשת: כי העולם אוהב אותם. זו אמיתה שיווקית, וברי כי יש בה כדי להסביר חלק גדול מן ההצלחה המסחררת של המותג – של כל מותג. יחד עם זאת, דומני כי במקרה פליקס ניתן להצביע על התכונה שכוננה את התשוקה הראשונית לכותר- הגימיקיות שלו, הגימיק של היותו יותר מספר, אובייקט שמכליא סיפור עם משחק, סיפור בדיוני עם ספר לימוד עיוני, ומושתת (בחוכמה, יש להודות) על גורם ההפתעה והקסם הנושן, הרומנטי, שבפתיחת מעטפות.

אכן, זהו רעיון מגניב, ולא בלתי גנוב – גבוהה הסבירות כי לנגן ודרופ התרשמו מספרי "גריפין וסאבין", רבי המכר המרהיבים (גרסתם העברית יצאה ב"מודן") של המעצב הגרפי והמאייר ניק בנטוק  המיועדים למבוגרים והמשלבים בין עיצוב גרפי מתקדם להבלי מחשבה ניו-אייג"ית ומיהרו להנפיק מקבילה ילדותית. ( בנטוק רשם פטנט על הפורמט הייחודי ב- 1988, פליקס נולד בסוף שנות התשעים ). למען הסר ספק, איני רואה פסול בעצם העתקת הפורמט הייחודי – ולהיפך, אפשר בהחלט לראות בכך יישום מהיר, אחד לאחד, של טכנולוגיה חדשה, ובהחלט יש מקום לספר-מוצר שכזה, ובלבד שלא יהיה ריק ונבוב מתוכן ושתוכן זה ייכתב, יערך ויאויר בתבונה ובכישרון ; וכאן קבור הארנבון – מחברות "פליקס", ובראשן ה"סופרת" לנגן, הינן, חסרות כישרון, חסרות סגנון, חסרות דמיון ולפעמים גם חסרות לב.

אך לפני כן , ובפרט לאור התפישה המקובלת את ספרי פליקס כמין ספרי גיאוגרפיה לטף, כאטלס נטול אטלס, ובקיצור, כספרים שהורים רבים – רבים מכדי להקל בכך ראש – סבורים שיקנו לקורא הצעיר מידע ודעת, אולי מן הראוי לברר מה, ועד כמה, ניתן ללמוד מהם. ככלל, כל אחד מספרי הסדרה מכיל ששה מכתבים מששה מקומות – שאין ביניהם שום קשר – ברחבי העולם ( עיר בירה או אתר); בכל מכתב, מידע דל, טלגרפי, וברוב המקרים לא די מוחשי. לדוגמא, בספר החדש, מבקר הארנב באופרה הממלכתית של ברלין אך הקורא/מאזין הצעיר אינו למד מן המכתב מהי אופרה ( שכן עוד לפני כן עליו להבין מהי ה"נברשת" שתלויה באופרה);  המסתורין מתבהר מעט רק עם השיחה הדידקטית שבאה בעקבותיו – שבה מדקלמת הדודה אדה את הטקסט הבא: "אומרים שזהו אחד מבתי האופרה היפים בעולם. מוצגות בו הצגות שבהן השחקנים שרים כל הזמן." במכתב מן הטירה של דרקולה נמסר כי הטירה שוכנת ברומניה, בהרי הקרפטים, שהיא מפחידה מאוד, ושדרקולה היה רוזן ושליט אכזר ו"אומרים שהוא היה אפילו ערפד." מהו רוזן? מהו ערפד? לא מוסבר, אפשר להסיק מן הטקסט שזהו עטלף. וכן הלאה, בסין יש חומה ארוכה והמון סינים, בפלורידה ביצות עם תנינים ושקנאים (וזהו?! על זה ללהג שלושה עמודים?) במכסיקו פירמידות של בני המאיה. אך מי הם בני המאיה? זאת מוטל על הילד לברר לבד – או לשאול את הוריו, והרי כך עושה גם סופי, ואז אבא "מספר לה על בני המאיה והאצטקים שהקימו מקדשים מפוארים." ולמה שפליקס, אם הוא כבר מבזבז יערות גשם, לא יסביר לה, מהתחלה, כמו שצריך? ולמה שבמקום איורים קיטשיים שאינם מוסיפים לילד לא מידע ולא אינטרפטציה ( אך מציגים עולם בורגני מסודר ומלבלב)  לא יכיל הספר מפות, תרשימים ( קיימים  מעטים) ויהווה – אם כבר מתעקשים על הפורמט – מעין אטלס משחקי.

מן הקריאה המייגעת, המייאשת – האמינו לי, עם כל ספר אני משנסת מחדש את סבלנותי – מתקבל הרושם כי לנגן פשוט אינה משקיעה בכתיבה חשיבה. המידע הדל שהיא מספקת אקראי, מלאכת הסיפור – שהתרגום משקף אותה נאמנה – היא מופת לסרבול ועילגות ספרותית. על פני עמודים רבים, מגובבות שורות מדוקלמות, עציות, חסרות תועלת, שמות שנזרקים כך סתם, מידע-לכאורה, פוטנציאל מידע שמחכה להתפרש בפי מי שכבר יודע ,מי שבילדותו קרא והוקסם מלקסיקונים של ממש, אנציקלופדיות של ממש, אטלסים של ממש וספרי מסעות של ממש. שכן באותם ימים רחוקים ילדים לא פחדו לרכוש ידע ודעת, ואדרבא, נהנו מכך; בין השאר משום שהוריהם לא עמדו אחוזי בעתה מול התרבות, הספרות, המדע, משל היו מן מפלצות טורפות או תרופות מבחילות שצריך למהול בסוכר, כדי לבלען. 

ספרי פליקס, אינם אלא גרסת הנייר של תופעת הטלוויזיה החינוכית שבה עוסק ניל פוסטמן  בספרו "Amusing Ourselves to death"  ( penguin books 1985). פוסטמן, הוגה אמריקני המוכר בארץ בעיקר בזכות "קץ הילדות", חיבורו המפורסם על היעלמות הילדות בעידן הטלוויזיה , טוען כי הטלוויזיה החינוכית אינה פחות מסוכנת מן הטלוויזיה  המסחרית ואף מסוכנת ממנה, שכן, המסרים המועברים בה, תחת שייגרמו לילדים לאהוב את הדברים הנלמדים בטלוויזיה גורמים להם לאהוב את המדיום עצמו. בדומה, ספרי פליקס אינם הופכים את הילדים לתאבי מידע אלא לתאבי הפתעות זולות נשלפות ממעטפות : כדור הארץ מתנפח ( רק שמות היבשות מודפסים עליו) , משחק טנגרם ( רעיון נחמד, כשלעצמו), תמונה של פליקס עם באגט למרגלות האייפל.

  לרווחתי, תאוות הפליקס של בתי אינה מחבלת ביחסיה המצוינים עם האטלס וגם איננה עומדת בינה לבין ספרים אחרים שמהם היא לומדת על העולם ( ומידידות הילדות שלי, נוריקו סאן הילדה מיפן ואלה קארי הילדה מלפלאנד מספרי התצלומים של חנה רבקין-בריק, שחברו לה מספרות גדולות כאסטריד לינדגרן ומתרגמת על כלאה גולדברג) . בהתחשב בכך אפשר שהייתי מבליגה על המגרעות שנמנו כאן, נענית באימהיות לבקשתה, ומשתמשת בספר כבפלטפורמה שעליה אפשר להטעין מידע נוסף; תוך שאני נוהגת כמתרגמת סימולטנית ומשפרת את הסגנון, מוחקת מן הטקסט את כל הפעמים שבהם "לבה של סופי החל לפעום בחוזקה" או "משהו מפתיע קורה" וכיו"ב. לדאבוני, בעיותיו של הטקסט אינן מתמצות בתחום הסגנון ולנגן אינה סתם סופרת גרועה, היא סופרת בלתי מוסרית – ואת זה גם עריכה מאסיבית תתקשה לטשטש.

עם זאת, קל להבין כיצד קורא בלתי-רגיש נופל בפח הפרווה של הטקסט שהאקט האלים ביותר המתואר בו הוא שבירה של קופת חיסכון לצורך קניית עציצים, טקסט הכואב – במידה שווה – את כאבם של דובי הפנדה הסיניים ושל הילדים ההודיים, שלומדים בבית הספר רק תודות לנדיבות הורי הילדים הגרמנים ששולחים להם כסף. אך כלום זו דאגה כנה, הנובעת מרגשי חמלה/אמפתיה  מתחושת אחריות אמיתית לעולם, מעמדה פוליטית מוסרית? דומני שסגנון הכתיבה העצי של לנגן מסגיר מיד את דמעות תנין הפי-סי של המבט "הנאור", המערבי הצדקני והמדושן. "סופי מתעצבת כשנודע לה שדובי הפנדה הולכים ומתמעטים, אף שהוכרזו כבעלי חיים מוגנים" סופי לומדת מפליקס שבהודו הילדים עובדים ( עובדה המוצגת בלא כל שיפוט ערכי) וחושבת לעצמה "זה באמת עולם אחר".  הבחירה בגוף שלישי, הדבקות המוזרה בזמן הווה, הטון האחיד שבו נמסרים מידע ורגשות, האוטומטיות של אותם רגשות – המתנהגים כרפלקסים –  והנטייה הבלתי נסבלת של המחברת לקפד משפטי רגש באבחות מידע, כל אלה משקפים את אטימותה לעוולות המעטות שהואילה לשבץ בעולם המופלא, כדי שהספר יהיה לא רק לימודי אלא גם חינוכי!

אטימותה של לנגן ואי מודעותה למסרים הבעייתיים, הבלתי חינוכיים, המועברים מן הטקסט שלה אל הילד, אינה באה לידי ביטוי רק ביחסה לאחרים, חלכאי העולם, אלא גם בנרטיב של סופי המלוהקת לתפקיד הקלאסי של האשה הקטנה  המחכה בבית לגבר כובש עולמות – וכאן יש די חומר מרשיע לרשימה שתתמקד כולה בייצוגי המגדרים בספר. בקיצור נמרץ, אפשר להצביע על רטוריקה אופיינית לשיח הזוגיות  ( "אצל פליקס שלך הכל אפשרי") ובתוכה על  סטריאוטיפים מגדריים : איש העולם מציית לדחפיו ויוצא לחקור את העולם מבלי לטרוח לדווח על כך לאשה, האשה מצדה מקבלת זאת במרמור קל ( "הו פליקס, מדוע אף פעם אינך לוקח אותי איתך") בחשש ("אני מקווה שהוא לא יצטנן") , בהבנה, ובעיקר בהכנעה, שהרי אינה מעלה בדעתה את האפשרות לצאת לבדה אל העולם הגדול, המתגלה במכתבים כמקום שורץ דרקולות, ומסוכן לילדות/נשים קטנות. במכתבים היא רואה מעין פיצוי – שי לאשה הנבגדת – הוכחה לאהבת הגבר ואמצעי שיאפשר לה ללמוד על העולם מכלי שני. תפקידה פאסיבי, נמענת של מכתבים, אין לה כל שליטה בנרטיב, אך יש לה אינטואיציה! "כל עוד היא יודעת שהוא יחזור, לא משנה לה מתי זה יקרה."

מבעית לגלות כי הפאסיביות הנשית, שהינה, כביכול, נחלת העבר, נפגשת בספרי "פליקס", עם הפאסיביות של עידן השואו ביזנס, כפי שמכנה פוסטמן את עידן אמצעי תקשורת-ההמונים. הציפייה למכתב הבא של פליקס, להפתעה המחכה בעמוד הבא, אינה שונה במהותה מן הציפייה  לריגוש התפל המזומן לילד אחרי הפרסומות בטלוויזיה. כאן גם כאן, המדיום הוא המסר המרכזי שישפיע על המוחות הרכים כבטטות, שיספגו מעט ידע שטחי והרבה דעות קדומות ומזיקות. לכן אמא לא אוהבת את פליקס. למען האמת, אמא אפילו מפחדת ממנו.  

פורסם ב"ספרים" הארץ 2005