וגנר, ביירוית, אנכרוניזם, נירנברג

ריכארד וגנר נולד ב-1813 ומת ב-1883 – שנה אחרי עליית הבילויים ושש שנים לפני שהיטלר נולד. ב-1876, שבע שנים לפני מותו, ייסד וגנר בעיר הקטנה ביירוית שבבוואריה פסטיבל המוקדש ליצירותיו; אחרי מספר שנים החל הפסטיבל לפעול בקביעות, פעם בשנה, והפך למסורת.
בשנות ה-30 נקשר הפסטיבל באורח מובהק למפלגה הנאצית. ויניפרד וגנר (אשת בנו של המלחין), שקיבלה את ניהול הפסטיבל ב-1930, פיתחה ידידות עמוקה עם אדולף היטלר וסימפטיה למפלגתו. כתוצאה, שמר הפסטיבל על חירותו האמנותית בשנות הרייך השלישי, והמשיך להציג את האופרות של וגנר בבימוי קלאסי, במקרים רבים לעיניהם של בכירי הרייך השלישי.
אחרי מלחמת העולם השנייה חודש הפסטיבל רק ב-1951, והניהול עבר לבניה של ויניפרד. באותה תקופה החלו לעלות בביירוית הפקות בבימוי מודרני, שניסו להרחיק את האופרות של וגנר ממקורותיהן, הנטועים בעומק המיתולוגיה הגרמנית. היה זה ניסיון להדחיק ולהשכיח את הקשרים בין משפחת וגנר לבין הרייך השלישי. בשנים האחרונות השתנתה שוב המגמה, ועלו מספר הפקות המנסות להתמודד עם עברה האפל של גרמניה בכלל ושל ביירויות בפרט. אבל הקשר רב-העוצמה הזה, שנוצר שנים לאחר מותו של וגנר, היה אחד הגורמים העיקריים בהפיכתו של וגנר למוקצה מחמת מיאוס במדינת ישראל.
(וגנר היה אכן אנטישמי בעצמו, ומאמרו "היהדות והמוזיקה" היה התקפה בוטה על היהודים כעם לא-אמנותי ולא-יצרני, אבל בגישה זו לא היה שונה מאינטלקטואלים רבים באותה תקופה, וקשה לדעת אם היה עשוי לתמוך בנאציזם ואם לאו)

אבל עד כמה שהאמירה הזו מובנת, והקישור הזה הוא מהסוג הפשוט שרבים לא תוהים אחריו בכלל, יש בהגדרה הזו משום אנכרוניזם כפול. האנכרוניזם הראשון הוא השימוש בשם "גרמניה" – כאשר גרמניה כמדינה מודרנית באה לעולם רק ב-1870, שלוש שנים לאחר הופעת הבכורה של "אמני הזמרה מנירנברג". כך, גרמניה המופיעה בנאום חוצב הלהבות איננה מדינה רבת עוצמה, תעשייתית ודורסנית, אלא רעיון לאומי (על רקע התנועות הלאומיות שהחלו את דרכן באותה תקופה) ותקווה ליצירתה של אומה מקבוצה של ממלכות, נסיכויות ובריתות אד-הוק המתקיימות כבר מאות בשנים. "האמנות הגרמנית" שעליה מדובר אינה מסורת רבת-שנים ושמרנית, אלא משהו חדש לגמרי, שווגנר קיווה להיות נושא הלפיד שלו. ובדיוק כמו כל תנועה לאומית, המסע קדימה החל במסע לאחור, בהשלכה של המושג "גרמני" אחורה, אל זמרי נירנברג בימי הביניים (ואל אבירי הגביע לפניהם, והאלים והניבלונגים עוד לפניהם).
האנכרוניזם השני הוא השימוש במונח "פאשיזם", אשר נולד באיטליה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שנים אחרי מותו של וגנר. הפאשיזם – כמערכת ממשל בירוקרטית וקורפורטיבית, עם מנהיג נערץ ומדינה מעל הכל – תלוי בתיעוש שרק החל את דרכו בגרמניה באותה תקופה; ולמרות ששאב לעצמו צידוקים מתוך הסאגות הלאומיות-רומנטיות (של וגנר ואחרים), אינו ניתן להשלכה אחורה על הסאגות האלה, שמדברות דווקא על גיבורים אינדיבידואליסטיים, עקשנים וחוץ-ממסדיים. 

נירנברג עצמה, אגב, היתה בימי הביניים "עיר חופשית", שלא היתה שייכת לאף ממלכה ונהנתה משלטון עצמי. ייתכן שוואגנר בחר למקם בעיר את האופרה שלו, העוסקת בחדשנות ובשמרנות באמנות, דווקא בגלל היותה ייצוג לחופש אזרחי ואמנותי. אלא שעם השנים, דווקא מעמדה הסמלי של נירנברג (כעיר היסטורית וחשובה) גרם לנאצים לבחור בה כמרכז לפעילותם; בעיר הוקם מרכז כינוסים אדיר-ממדים לצעדות ענק שערכה המפלגה, ונערכו כינוסים שונים של בכיריה (בהם הכינוס שבו הועברו "חוקי נירנברג"). לא פלא שאחת האופרות האהובות על בכירי המפלגה היתה "אמני הזמרה מנירנברג". (ואחרי המלחמה, מאותה סיבה סימבולית, נערכו בנירנברג גם משפטיהם של פושעי המלחמה הנאצים העיקריים).

נדמה לי שווגנר רצה להגיד משהו על אמנות. משהו חובק-כל, מאחד. הוא פעל דרך ועל פני הערוץ הלאומי, הערוץ של השאיפה למולדת – אותו ערוץ שבאותה תקופה ושנים אחר-כך עיצב את השאיפה למולדת של עמים רבים אחרים (בהם העם היהודי). היה זה כלי בעל עוצמה נדירה, וכמו כל כלי נשק, ניתן היה להפנות אותו בכיוונים רבים. בביירוית השנה, הבחירה היתה להפנות את הכלי חזרה אל אלו שהשתמשו בו (והעובדה שהבימוי הוא של קתרינה וגנר, נינתו של המלחין, רק מעצים את המהלך).