על כתבי-עת ואלטרואיזם

נראה שבאורח חד-משמעי קטעים ארוכים זה לא זה באינטרנט. נראה שזה מחלה של כולם, גם שלי. נראה שאנשים קוראים בלוגים עם הקפה, ופוסט שארוך יותר מקפה אחד מתקשה להחזיקם. נראה שפוסט כזה חייב להיות שוצף-קוצף ופרובוקטיבי כדי שמישהו יעביר עליו את העיניים. העייניים מתעייפות מהר מול המסך.

**

בלי שום קשר:

הוצאת כתב-עת לשירה (או לפרוזה) היא מעשה אלטרואיסטי ואגואיסטי כאחד. אלטרואיסטי, כי פירושה להשקיע זמן, מרץ ולפעמים גם כסף בפרויקט שעיקרו הוא קידום של משוררים אחרים, אלה שפשוט שלחו לך שיר לפרסום. יש משהו קשה עד מתסכל בלעבור על כל מיני שירים שנשלחו כדי לבחור את הטובים, להתחנן למשוררים חברים או מוכרים לשלוח שירים, וכמובן לתפעל את העולם המאוד-לא-שירי של ההדפסה, ההפצה, ההוצאה לאור ויחסי הציבור. אני מכיר את התחושה הסוחטת הזו מהתקופה שבה הפקתי ערבי שירה ואירועי שירה, ואני די בטוח שהפקת כתב-עת היא עבודה קשה לא פחות – ובשביל מי? בשביל כמה משוררים אחרים, שאתה אולי מאמין שהם טובים ואיכותיים והשירה העברית צריכה לשמוע את קולם, אבל הם עצמם בקושי נוקפים אצבע לצורך הפרסום הזה. שהרי אם אתה מנסה להיות אתי, ברוב המקרים תפרסם בכתב-העת משוררים אחרים ולא את עצמך, כך שמבחינת קידום השירה שלך והגעתה לקהל, נדפקת מכל הכיוונים: בכתב העת שלך זו בעיה לפרסם, כי למראית עין זה נראה רע; ואחרים, המתחרים, יהססו לפרסם שירים של "מתחריהם". אז למה לעשות את זה בעצם?

מצד שני (ותמיד יש צד שני) הוצאת כתב-עת לשירה היא מעשה אגואיסטי, או ליתר דיוק אגוצנטרי. שכן כעורך כתב עת אתה מציב את עצמך כשחקן בתוך השיח של השירה, כמי שיש להתייחס אליו. אם אתה לובש איצטלת "אוונגרד", הרי שזה לא משנה מי מתייחס ואיך: אם משורר ותיק ג" אמר על כתב-העת שהוא "מהפכני", מה טוב; אם משורר ותיק א" קוטל את כתב העת, הרי זה מפני שהוא מפחד מן המהפכה. בכל מקרה, ניצחת: מתייחסים אליך ברצינות. עם הזמן, הכוח שלך – היכולת לקבוע מי יתפרסם בכתב העת ומי לא – גורם למשוררים להתייחס אליך אחרת, ומשוררים ש"גילית" בכתב-העת נשארים חייבים ומקדמים גם אותך הלאה. וכמובן, קשה שלא להפריז בערכה של במה שאתה יכול  תמיד לומר בה את דברייך ולזכות להתייחסות – יותר מבלוג, יותר מ"מכתבים למערכת": כלי רשמי שבו תוכל תמיד להמשיך להגג כרצונך בלי שאיש יערוך אותך, ללקק לג" ולעקוץ את א", מבלי שאף אחד יאמר לך "עצור".

ברור שעבור הקורא, עדיף העורך המונע מהדחף הראשון – האלטרואיסטי – מזה המבקש לעשות לשמו. גם אם האלטרואיסט מכוון לקדם קבוצה ספציפית של משוררים (יהודים, ערבים, מתנחלים, דתיים, נשים, הומואים, בני עדות המזרח וכו"), הרי שהוא בכל זאת חושף לנגד עיני הקורא קולות חדשים ומעניינים; זאת בעוד שהעורך האגוצנטרי חושף בעיקר את עצמו, וזה לפעמים לא נעים, במיוחד בסימטה חשוכה.

המחשבות האלה עלו במוחי בעת שעיינתי במספר גליונות מתוך הגל הגדול של כתבי-עת לשירה שראו אור בישראל בשנים האחרונות. יש לציין שב"בינתיים." לא הספקתי להציץ, אבל נפלו לידי בדרכים שונות גיליונות של "מאגמה", "כתם", "אלמנך", "מעיין" ו"דקה". היו בהם שירים טובים ורעים, אבל אחד בלט מעל כולם בדרך האלטרואיסטית והנקייה-ממניירות שבה הוגשו השירים לקורא, וכשפתחתי אותו באמת הרגשתי שנכנסתי לעולם של שירה מרתקת וכובשת. כוונתי ל"דקה", בעריכת בעז יניב, ערן צלגוב ורוני הירש.

למה? נתחיל מבחוץ. "דקה", כמו "מעיין", נמכר בזול (20 ש"ח לגיליון) מתוך קו של הבאת השירה אל העם. אלא שב"מעיין" מתנהגים כמו מורים שעושים בחינות קלות במיוחד כדי שכולם יעברו: נפטרים מהניקוד, כותבים שירים על סופרפארם, פאבים וכוסיות, ומוציאים כתב-עת שנראה יותר מכל כמו "עכבר העיר". "דקה", לעומת זאת, נראה כמו מחברת בית-ספר, עם עטיפת קרטון – הכי צנוע שאפשר – ועיצוב סופר מינימליסטי שאומר במפורש "כאן מתעסקים בשירה, לא יותר ולא פחות". בפנים, השירים מנוקדים, התצלומים בשחור לבן, הטקסט הביוגרפי בסוף. עיצוב צנוע, אבל מדויק; ענייני, אבל לא מוותר.

והשירה עצמה? כמי שמכירים בהיותה של השירה שרשרת של תקשורת, פותחים ב"דקה" לא במשורר חדש אלא בתרגום של משוררת ארגנטינאית ילידת 1955 (חבל רק שנשמט שם המתרגם, או לפחות לא מצאתי אותו), אליסיה פרטנוי, שבהחלט מסכמת את רצונו של כתב-העת לעסוק בפוליטי ובפואטי יחד. "אני נושאת את זעמי כמו דג מת/ רפוי ומסריח בין זרועותיי" היא כותבת, והמלים חדות ונוקבות למרות שאים כאן הנחות, ואין כאן שום דבר "מגניב". אחרי פרטנוי נפרשים שלושה שירים של המשורר והמתרגם רמי סערי, שניים מהם ארוכים למדי, אבל תשומת הלב לא אובדת לרגע. ומתוך המקום המרתק הזה אפשר להמשיך לקרוא את הקובץ, שיש בו שירים טובים וטובים-פחות, אבל באף רגע הוא לא מבקש לתת הנחות לקורא, למצוא חן או להתקשט באיזו נוצה מגונדרת כדי שכולם יזכרו אותו. הנחות, יודעים כאן, זו דרך קפיטליסטית לגרום לאנשים לקנות יותר.

את דילמת הפרסום העצמי פתרו שלושת העורכים בדרך מעניינת. שיריהם מופיעים אמנם בכתב=העת, אבל בסוף. האמירה ברורה: אחרי ששמעתם את הקולות שרצינו להכיר לכם, אולי תרצו לשמוע גם אותנו. בעיני זוהי פשרה סבירה בין הדחף האגואיסטי – שבלעדיו אדם אינו משורר ורצוי שלא יערוך כתבי-עת לשירה – לבין המחויבות של עורך לשירה ולמשוררים קודם, ולעצמו אחר-כך. חבל שעורכים של כתבי-עת אחרים לא הפנימו את הלקח החשוב הזה.