על זהות אתנית וספרות (או: מפראג לישראל וחזרה)

(בעקבות יעל ישראל ובעקבות הפוסט של רן יגיל על שמעון בלס והדיון שם ובכלל)

שאלת הזהות האתנית בספרות תמיד הציקה לי, ולו בגלל שאף פעם לא הבנתי אותה. כלומר, אני יכול להבין איך סופרים גולים, שגדלו והתפתחו בתרבות אחת ונאלצו לעוזבה, מרגישים צורך לספר את סיפורה, תחילה בשפתם הישנה ולבסוף בחדשה. קונדרה המשיך לכתוב על פראג גם מפאריז, וקאלקו מעולם לא שכחה את ברלין. עם זאת, זה לא מחיייב את כל הסופרים הגולים; נאבוקוב, למשל, כתב אמנם רבות על רוסיה ועל מהגרים רוסיים, אבל בשלב מסוים השאיר אותם מאחוריו וכתב את אחד הרומנים הידועים ביותר במאה ה-20 – רומן שמתרחש בארה"ב, גיבורו שוויצרי, והוא כתוב אנגלית.
אבל אם ברור למה חוויית הגלות והמולדת האבודה מרכזית כל-כך אצל מי שנאלצו לעזוב את ביתם לאחר שכבר גיבשו זהות, קשה לי להבין את ההתעקשות האתנית של סופרי הדור השני והלאה. השפה, בעיני, היא גורם מרכזי בתרבות, ומי שגדל בעברית יגבש זהות אחרת לחלוטין ממי שגדל בערבית, בלדינו או ביידיש. וגם אם מקבלים מהבית את הסיפורים של ההורים על ארצות מוצאם, קשה לי להבין למה זה אלמנט כל-כך חשוב, עד כדי שהוא חייב לשלוט ביצירה ולהיות המצפן המכוון של היוצר.
הרי פרט לחומרים שקיבלנו מהבית, יש בזהות שלנו עוד כמה וכמה רבדים, חלקם ביולוגיים (מין, מראה חיצוני) חלקם ספק-ביולוגיים (נטייה מינית? אינטליגנציה? כישורים?), חלקם לבחירתנו (דעה פוליטית? מקצוע? קבוצת כדורגל אהודה?). אני לא רואה סיבה שסופר ייאלץ להגדיר את עצמו לפי אלמנט אחד מהחבילה הזו, או להיות מחויב דווקא אליו בכתיבתו. אחת הנטיות שרווחת מאוד בפרוזה הישראלית (ובכלל) היא מה שאני קורא 'רומן שורשים' – ספר שעלילת ההווה שלו היא בעצם רק תירוץ לצלול פנימה אל העבר המשפחתי של הגיבורים, אל  הוריהם והורי-הוריהם והדודים והשכנים של הדודים וכן הלאה. בצד האשכנזי של הספקטרום, החפירה-אחורה מגיעה תמיד אל השואה; בצד המזרחי, אל העלייה הטראומטית לישראל. זה לא שאין סיפורים טובים לספר אותם על הנושאים האלה; אבל לפעמים נדמה שכל סופר ישראלי, אם הוא רוצה לזכות להערכה ולפרסים, חייב לחפור בשורשים.
אותי, אישית, הנטייה הזו משעממת. אני אומר זאת כהכללה, ולו בגלל שכתיבה טובה מספיק יכולה להפוך את החפירה-אחורה למרתקת. אבל ההתעקשות להפוך את כתיבת-השורשים לנורמה מעצבנת אותי. היא שוללת מהספרות הישראלית ז'אנרים שלמים – למשל ספרות ספקולטיבית או ריאליזם פנטסטי (כמו של מארקס), או ספרות שעוסקת בהווה ובעבר הקרוב (לפעמים נדמה שהספרות העברית משאירה את הכתיבה על ההווה ל'חוכמת הבייגלה' ודומיו). בכל הז'אנרים האלה יש כמובן יוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל (גיל הראבן, אסף גברון ויעל ישראל כתבו ספרות ספקולטיבית מצוינת; 'מעשה בטבעת' של אילן שיינפלד הוא שילוב של חזרה לשורשים עם ריאליזם פנטסטי קסום; ואורלי קסטל-בלום באמת עוסקת בעיקר בהווה) אבל ברוב הספרות הישראלית שולטת המוסכמה שנושאים לכתיבה זה מה שבא מהבית, מהזהות האתנית.
תיאורטית, גם לי יש זהות אתנית מהבית: אמא שלי עלתה לארץ מווילנה. הוריה נפגשו כשנמלטו מהנאצים לאי-שם במרכז רוסיה. שמעתי את הסיפור מספר פעמים; אפשר לעבד אותו בהחלט לספר או לסרט – אבל קשה לומר שזה מעניין אותי. זה חלק מהזהות שלי, אבל חלק קטן מאוד: אני נולדתי פה, להורים שדיברו עברית, ואם שמעתי פה ושם מלים בפולנית או ביידיש מהסבים ומהסבתות, זה לא היה יותר מסוג של פולקלור משפחתי, שאין לו שום ייחוד לעומת כלל 'השפה הביתית' שכל משפחה יוצרת לעצמה בנפרד. האם זה אומר שעכשיו אני צריך ללמוד פולנית? רוסית? ליטאית? יידיש? האם לדמויות שלי חייב להיות עבר היסטורי שמבוסס על זכרונות מורשת יהדות ליטא?
אבא שלי, אגב, יליד הארץ, אבל תמיד סיפר שמשפחתו עלתה מצ'כוסלובקיה. בגלל החיבור החזק שהרגשתי לסופרים צ'כים, התחברתי לפרט הקטן הזה יותר מאשר לסיפורים מהצד הווילנאי; להפתעתי הרבה, גיליתי בסופו של דבר שכל הייחוס הזה הוא שקרי, משום שסבא שלי היה בכלל סלובקי. ואז כתבתי את הטקסט היחיד שכתבתי אי-פעם בנוגע לזהות אתנית (והוא גם מתקשר יפה ל'לעזאזל העובדות, העיקר האמת' מהפוסט הקודם). אז הנה:

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

ליטוסט

                ליטוסט: מלה צ'כית המתארת סוג של געגוע

                שלא ניתן לתרגמה לאף שפה אחרת

                                                                 מילן קונדרה, "ספר הצחוק והשכחה"

האמת היא

שנולדתי בפראג. ארבע שנים אחרי האביב.

גדלתי עם טנקים סובייטים

קפואים מאחורי זגוגיות המשקפיים של אבי.

מהפכת הקטיפה שלי התרחשה במעונות האוניברסיטה,

על מיטה המספיקה בקושי לאחד

וצרה מאוד לשניים.

"צ'כוסלובקיה אינה קיימת יותר",

מזהיר מדריך "פספורט" לתיירים: "ב-1993 חולקה המדינה לשתיים – צ'כיה וסלובקיה ".

 חיפשתי בפראג אחר הסדק שנפער. זגוגיות התנפצו.

בכיכר ואצלב הריקה לכל אורכה

גילה לי אבא:"זה נכון.

סבא שלך היה מסלובקיה.  כפר קטן ליד הגבול."

כשחזרתי לַגלות בתל אביב

עמדתי על גשר הירקון

ונזכרתי  בפראג, עיר הולדתי,

אחוז לִיטוסְט

שרק צ'כי אמיתי מכיר.