מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
הרבה זמן לא העליתי כאן פוסטים, וזה גם מסיבות טכניות (ביקורים בארץ, עומס עבודה וכו') וגם מתוך איזושהי תחושה של קושי לצאת מהשתיקה ולהוציא משהו חדש. יש תקופות כאלה, ועצם ההכרה בהן נותנת להן תוקף, מה שיוצר מצב לא נעים ומאיים.
אבל לא בקשר לזה התכנסנו כאן, אלא כדי להעלות יצירה שכבר מזמן רציתי להעלות ל'בננות', רק שהיא טיפה יותר ארוכה, ויצירות כאלה לא כל-כך עובדות במדיום הבלוג. הפתרון הוא, כמובן, לפצל את היצירה לכמה חלקים ולפרסם בהמשכים, וזה מה שיקרה כאן בימים הקרובים.
על היצירה עצמה לא אומר כלום, פרט לכך שנכתבה די מזמן, לא פורסמה מעולם ולאחרונה נזכרתי בה מחדש.
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
סמדר
אני יושבת בחדר, מכינה שיעורים, והנמלים מטפסות על פני. כל אחת מהן סוחבת גרגר כאב. צורב. אני מזיזה את השער מצד לצד ומנסה לכתוב. שומעת ברז מטפטף. נקישותיו גוברות מדי פעם על רעש המערכת של אחי, שמנגנת טכנו. אני הולכת למקלחת ומגלה שהמים קולחים אל תוך האמבטיה. אני שוטפת את הדם מהאצבעות והוא נעלם בחור של הכיור. איפה הנמלים שלי, אני חושבת, נעלמו בדיוק כשסגרתי את הברז.
יום שבת אחר הצוהריים. ריח של קיץ באוויר. מהסטודיו של הצייר המשוגע ברחוב למטה אני שוב מריחה טרפנטין. ויין זול. אני מנגנת באוויר על חליל אפרפר, שהופך לי באצבעות לחצוצרה. אולי אני בעצם מרגלת שמתחבאת תחת שם בדוי בתוך סיפור של מישהו אחר. אני שומעת את עפרה חזה מסלסלת ב- MTV. אבל אני נחנקת.
אימא שלי מתקתקת על הפסנתר. זה מה שהיא יודעת. אני התחלתי, אבל עברתי לפני שנתיים לגיטרה. אז, בדיוק כשהצילו אותי מהתאונה. אני זוכרת: עמדתי על שפת הכביש והחלטתי שהפעם אני לא אקפוץ, אבל בדיוק היה אופנוע שעקף משאית גדולה מימין ואני צעקתי לו עצור, אני צריכה לנסוע מכאן. צעקתי לו שיעצור. וירדתי לכביש כשהוא צפצף לי ובדיוק עבר שם האוטוזבל הגדול.
אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. הפסנתר חורק כמו מכונת כתיבה. אישה מתקתקת על פסנתר, מנסה להמציא סיפור. ואני, ילדה, בורחת.
יש משהו חמקמק בקירות שלי: בכל פעם שאני רוצה לחצות אותם הם משתנים, מחליפים זוויות, עוברים לממד אחר. אני מוצאת את עצמי פורצת גבולות שאינם קיימים עוד. סמדר, אני צועקת על עצמי, את חייבת להפסיק. תלכי לרקוד כמו כולם, אולי גם תעשי אירובי. פעם ועוד פעם, אני צועקת. תשתקי, אני צועקת על עצמי, תראי איזה צרות את מביאה.
יעקב
היא אמרה לי: אבא, אני שוב נעלמת. תעשה משהו. אבא, אני הולכת לבקר את רחלי. אבל אבא, הרשית לי לבקר אותה. אתה זוכר, היא אמרה לי לבוא.
היא אמרה לי לבוא. ואני באתי. מה יכולתי לעשות. בסך הכל בת 16 וכבר אני רודף אחריה בכל הארץ. היא התקשרה בלילה מקבוץ ליד נהריה ואמרה לי שהייתה במסיבה, שקר לה ושהיא רעבה, ושהיא צריכה שאני אאסוף אותה בשבע וחצי בבוקר מתחנת האוטובוס. אל תדאג, היא אמרה, אני עם חבר'ה טובים, בלי סמים.
ואני מאמין. ככה אני. ואפילו לא כועס. מה פתאום כועס. לקחתי את הפורד החדשה שקניתי ולחצתי על דוושת הגז חזק, מה שכל-כך מכעיס אותי אצל כל מישהו אחר. בשש בבוקר כבר לא יכולתי יותר. עצרתי בצומת רעננה, יצאתי מהאוטו ושאגתי לתוך לאוויר. שעה אחר-כך היה שם הפיגוע אבל אני כבר הייתי בכניסה לחיפה, וים של מכוניות הקיף אותי בפקק שלא נגמר. ואני קיללתי את סמדר על כל רגע שעמדתי בעיר התחתית. וכל פעם ילדתי אותה מחדש, בייסורים, עד שנהג אוטובוס במסלול השמאלי סימן לי להדליק את הרדיו ולעבור לרשת בית. 'מה אברך לו, במה יבורך'. והבת שלי לא הייתה מלאך.
הפקידה שוּלה
חסרת מעצורים. שרמוטה. יותר מדי דוחפת את האף. הגענו ביחד לתחנה בבאר-שבע, בדרך לבסיס. היא נישקה אותי לפרידה באמצע הרחוב ואמרה לי שנתראה מחר. הזכרתי לה שאני שומרת והיא אמרה נכון, בעצם, יש לי תור לרופא בגלל הלחץ-דם, ולא רציתי להזכיר לה שהיא כבר ספרה לי על גידי הפסיכי. אמרתי לה, "ההסעה כבר יוצאת, תחכי לי במקום הקבוע, אימא מכינה עוגה אז היא תהיה אצל סבתא", והיא אמרה בקול בטוח כל-כך ומשגע, "אני יודעת, וגם תודה על העצות, אבל אני לא נמצאת בשום סכנה, ואת כן". רציתי לצרוח, אבל המפקד אמר "שקט" ו"תעבירי לי עוד כוס קפה עם הרבה סוכר", ואמיר גלבוע אמר לי פעם "עוד תהיי משוררת גדולה", אני נשבעת לכם הוא אמר, וזה לא משנה שהוא מת כבר עשרים שנה כמעט. זה לא משנה בכלל.
אני יושבת במשרד ומקללת את סמדר מתוך אהבה, מציצה מדי פעם בין הדפים כדי לראות מתי המפקד יגמור את הקפה ושוב יגיד לי, שולה, תשטפי פעם את המשרד, ואני יודעת שיש לו אישה וילדים ושהוא הופך את התצלום במשרד לצד השני, שלא יראו. הקול בס העמום שלו מנסר לי בתודעה ואני מאייתת יחד אתו פקודה לכל חיילות השדה, משתדלת לשכוח שבכלל קוראים לי איילת, ולא שולה, ושפעם היו לי גומות חן והייתי הילדה הכי טובה בשכונה בקלאס. ולפעמים, באמצע איזה קיץ, סְמָדִי ירדה מהבניין לשחק. עד היום קשה לי לקרוא לה סמדר.
התמונה שלנו מהבניאס תלויה על קיר המשרד, ליד הארון. אפשר לראות בה רק גוש ועוד גוש של שיער רטוב. אני מדמיינת נשיקה שלה אבל יודעת שזה לא פייר, היא הכל לכולם ואני כלום לאף אחד, ואף טלפון סודי לא מצלצל בשבילי באמצע הישיבה. כל זה קורה רק בשבילה, רק בגללה. והיא הרי בסך הכל בת 16, והצבא לא יגייס אותה אף-פעם כי הוא מפחד. וגם אני רועדת עכשיו ויודעת בוודאות שהיא שוב לא תלך לגידי הפסיכיאטר, רק תשב שעה ליד הבית שלו, בגן הציבורי, ותתיידד עם פרפר צבעוני, או עם איזה עולה חדש מחבר העמים לשעבר.
בקליניקה של אבא שלה לחיות מחמד תלויה תמונה של סמדר בגיל שנתיים, אבל לי ברור שזאת לא היא. שמישהו החליף את הילדות. אתם מבינים, בתמונה הכל נראה תמים אבל אני יודעת שסמדר היא מחבלת מסוכנת מארגון טרור אסלאמי קיצוני שלקח אתמול בבוקר אחריות על 22 הרוגים בצומת רעננה. אני יודעת, אבל היד לא נשלחת לטלפון. אני יודעת, ואין לי קשר עם ראש השב"כ. יודעת ועושה עוד קפה למפקד. ראש קטן. בשבת אני אקטוף כמה פרחים במשתלה של המושב. בשביל סמדר. לקשט לי את קצה הראש, להיות יפה לעשר שניות, להפסיק לנסות להיות.
מחכה להמשך.